שתף קטע נבחר

המחטף הרבני: כל האמת מאחורי "קול באישה ערווה"

בבתי הכנסת יקראו השבת על שירת מרים ושירת דבורה, ורבני ישראל יתקשו להסביר לעצמם את הפער שבין השירה המקראית - להלכות "קול באישה ערווה". מאיפה הגיעה הקביעה הזו - ולמה חז"ל היו נכנסים להלם ממה שעשו מזה

השבת ימלא ההיכל ערווה

השבת צפויה להיות מאתגרת במיוחד עבור הרב יצחק יוסף (וגם הרבנים אבינר ואליהו). במקומם הייתי מחפשת תירוץ שיצדיק היעדרות מתפילות היום. 

 


 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

השבת היא "שבת שירה" ובבתי הכנסת יקראו את "שירת הים" ויפטירו ב"שירת דבורה". בזמן הקריאה בתורה יעלה ויבוא הקול הנשי הראשון, קולן של מרים וחברותיה השרות שירת מענה עם משה: הגברים שרו והנשים ענו להם בשיר, נגינה וריקוד. כך נהגו לשבח את אלוהים.

 

 

ובמקום השני – ערוות ההפטרה

בזמן שהקולות הערבים של נשות המדבר ימוגו, יחדור קול נשי חדש: קולה של דבורה הנביאה מעודדת את עצמה לשיר (שופטים ה', י"ב): "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר".

 

ההיסטוריה של פקודת השירות המשותף

אם לא תמו צרותיהם של רבני ההדרה, יהיה עליהם להסביר לחברות הקהילה מדוע הם מהללים את השירות הצבאי של דבורה (בתפקיד הרמטכ"ל), בעודם מתאמצים להרחיק מהצבא נשים (אלא אם כן הן משרתות כמכונת קפה או מהדק משרדי). דבורה וברק הרי ישבו באותו טנק, ומדוע לא נלך לאורן של אמהות האומה?

 

אל תטעו בי

אני לא רוצה לראות בצבא נשים או גברים, אני לא רוצה לראות צבא. אני אמשיך לומר ולכתוב בכל הזדמנות ששלום לא יושג בכוח, ואלימות היא אם כל חטאת. אני אמשיך לטעון שיש להמיר את משרד הביטחון, על תקציביו, במשרד השלום. וכל מי שתטען שאני נאיבית תצטרך להסביר מה כל כך מפוכח ומשכנע בפתרונות אלימים, ואיך הגענו למצב שבו המין האנושי מכלה את עצמו תוך שהוא מוצא סיבות להגביר את רמת האלימות.

 

אבל מה אעשה וההפטרה זימנה מציאה אקטואלית שאי אפשר לעמוד פניה – פקודה קדמונית של שירות משותף.

 

סדר צריך להיות

לכבוד קולותיהן הערבים של הנביאות, שחוללו בתואר "ערווה", אני בוחרת להקדיש את הזמן והמקום הנדרשים על מנת להסביר אחת ולתמיד היכן נולדה הטענה האיומה ש"קול באישה ערווה", מה הייתה משמעותה המקורית, כיצד היא התפתחה ואיך הגענו לטענה ששמיעת שירת נשים אסורה ב"ייהרג ובל יעבור" ("ערווה" שעליה חתום הרב שלמה אבינר).

 

נצא לדרך

שירת נשים היא חלק טבעי מהתרבות המקראית, ושנים רבות יעברו עד ש"קול באישה ערווה" יגיח לאוויר העולם. קביעה קשה זו מיוחסת לשמואל, חכם בבלי בן המאה השלישית לספירה, והיא מוזכרת בתלמוד הבבלי בסך הכל פעמיים ופעם אחת בתלמוד הירושלמי, זה הכול.

 

יתר על כן

קביעתו של שמואל מעורפלת וחסרת משמעות קונקרטית. "ערווה", במקרא, היא כינוי גנאי לאיבר המין של הגבר או של האישה, והיא משמשת גם לתיאור חוסר צניעות (הצואה בדברים כ"ג מכונה "ערוות דבר").

 

בהשאלה משמשת "ערווה" לתיאור חולשה, ועל כן, כשיוסף מזהה את אחיו הוא מאשימם: "לראות את ערוות הארץ באתם". אז למה התכוון שמואל כשקבע "קול באישה ערווה" – קולה של האישה מלוכלך? שהוא דומה לאיבר מין? מגרה כמו איבר מין? מחליש או מסמן נקודת חולשה?

 

אולי הייתה לשמואל פרשנות מדויקת, ואולי הוא התכוון לבטא תחושה כללית של פחד ורתיעה. לעולם לא נדע ולא נוכל לנעוץ מסמרות מעשיים בדבריו הכלליים של שמואל.

 

ויתר על כן

היינו יכולות לנסות ללמוד מן ההקשר שבו נטעו עורכי התלמוד קביעה זו, את הפרשנות שהם מציעים לה וכך להתקרב מעט אל כוונתו המקורית של שמואל. אלא שהעורכים הציבו את הקביעה: "קול באישה ערווה" בהקשרים שונים שלא מקדמים אותנו הרבה בהבנת כוונתה.

 

פעם אחת הובאה קביעה זו במסגרת דיון באמירת קריאת שמע במצבים לא צנועים (ברכות כד ע"א) ואולי, רק אולי, ניתן ללמוד ממנה שגבר לא יכול לקרוא קריאת שמע בזמן שהוא שומע קול של אישה (ואם תקראו את הסוגיה תיווכחו שזה לא ברור).

 

בפעם השנייה מובאת קביעה זו במסגרת אגדה מרתקת מבחינה היסטורית ותרבותית, אודות אירוע בו רב נחמן (המוכר לנו יותר כבעלה של ילתא) ביקש לשפוט את רב יהודה. רב יהודה הגיע למשפט בחוסר חשק בולט והוא הציק לרב נחמן במטח של דברי ביקורת.

 

ברגע מסוים, כשרב נחמן רצה להיפטר מהחכם המטריד, הוא אומר לו: "ישלח אדוני שלום לילתא", כלומר, שלח ד"ש לאשתי. ובמילים אחרות – נמאס לי ממך ואני בטוח שאשתי תתמודד אתך טוב ממני, לך לשגע אותה ורד ממני. רב יהודה מסרב להזמנה ומצטט את דברי שמואל: "קול באישה ערווה". שימו לב, לא מדובר באפשרות שילתא תשיר בפני רב יהודה, מדובר בשיחה פשוטה שגם אליה הוא מתנגד.

 

גם הדיון בתלמוד הירושלמי קשור לאמירות כלליות בעניין צניעותן של נשים, ולא תורם להבנה מדויקת של הקביעה.

 

מה יצא לנו?

א. "קול באישה ערווה" היא קביעה שולית בספרות התלמוד, זניחה מבחינה כמותית ומעשית.

 

ב. אין קשר בין הקביעה הזו לשירת נשים. מי שבוחר להאמין ולהתחייב לה, צריך להקפיד שלא לשמוע כל קול נשי; להדיר רגליו מקניות בסופר, מאספות הורים, משמיעת חדשות ברדיו ומאמירת שלום לשכנותיו. אין במשפט זה אבחנה בין שירה לדיבור. ואם מישהו בוחר להבחין חובת ההסבר וההצדקה מוטלת עליו.

 

ג. כמעט בכל המקרים שבהם דן התלמוד בסוגיות של צניעות, וגם במקרה שלנו, האחריות היא על הגברים ולא על הנשים. על פי התרבות התלמודית גבר שלא רוצה לשמוע קול של אישה, יואיל וידיר עצמו מהמרחבים שבהם היא נמצאת. האפשרות לסתום לנשים את הפה לא עלתה על דעתם. לא בהקשר זה, בכל אופן.

 

ד. הקביעה "קול באישה ערווה", כמו קביעות מיזוגניות נוספות, כמעט שלא מופיעה גם בספרות ההלכה שלאחר התלמוד. עיקר הפופולריות שלה במאה השנים האחרונות, וכנראה בקשר ישיר לצמיחת הפמיניזם.

 

מה משותף להתנגדות לשירת נשים ולפקודת השירות המשותף?

מיזוגניה. שנאת נשים ופחד מפני המציאות החדשה שבה אנו מסרבות להוסיף ולהיות משועבדות, מנוצלות ונלעגות ודורשות נתח לגמרי לגמרי שווה בהנהגה, ביצירה, בתרבות, בכלכלה ובדת.

 

הקביעה ההלכתית שאסור לשמוע שירת נשים נשענת על כרעי תרנגולת. זו קביעה פוליטית שיסודותיה ההלכתיים דלים ביותר. ואם פוליטיקה – בואו נדבר על על שוויון, על זכויות ועל חרויות, ונפסיק להתחבא מאחורי גבה של ההלכה.

 

רבנים יקרים (גם כשאתם מביעים עמדות מיזוגניות) אנחנו כאן, אנחנו דורשות ומשיגות שוויון לנו ולכל המין האנושי, ואנחנו לא מתכוונות לשוב ולהימחק. כדאי שתתרגלו אלינו.

 

ובבית המדרש של הטוקבקים

השבוע בכיתי המון, בלב ובדמעות של ממש. התוכנית לגרש את פליטי החרב מאפריקה מוחצת את הלב היהודי. קשה לנשום לנוכח הידיעה שמדינת היהודים שולחת פליטים את מותם. קשה לשאת את המחשבה שלכך הידרדר ה"אור לגויים" שלנו. אין סוף לכלימה.

 

יחד עם זאת, אני מעודדת מההתעוררות של ישראליות וישראלים; טייסים, א.נשי רוח, מנהלות ומנהלים, ניצולות וניצולי שואה ופילנטרופים. הלב מתמלא גאווה ותודה על הבית התרבותי שאני זוכה לכתוב בו דברי תורה, המסקר באחריות את המאמצים להשארת הפליטים בישראל. עיתונות היא לא עבודה טכנית, היא שליחות מוסרית. חברות וחברים, נמשיך כולנו להתאמץ שהטוב ינצח.

 

בשבוע שעבר שאל אותי אבי טורונטו (טוקבק 27) אם אני מארחת פליטים בביתי. אבי יקר, אם חס וחלילה תתממש גזירת הגירוש, יהא לבך סמוך ובטוח שגם ביתי יהיה להם מקלט. ואם חס וחלילה תתממש מציאות זו ותבוא לידי המצווה – אקיימנה.

 

וצליל מקרית ים (טוקבק 21) שאלה אם ה-BDS משלמים לי בשביל שישארו "מסתננים" בישראל. בסרטון אני עונה לה.

 

לכל הטורים של רוחמה וייס

 

שבת שלום!

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
פרופ' רוחמה וייס
צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
מומלצים