בסדר זה לא בסדר
"וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם" (קהלת ד', א'). הדבר הקשה ביותר בחוויית העושק, מלבד העושק עצמו, הוא עצימת העיניים הקהילתית; הידיעה ש"אין מנחם". הפסוק הזה ממגילת קהלת יוצא נגד האמונה שאם אני לא עושקת – אני בסדר, ומבהיר שהאחריות המוסרית היא לא "להיות בסדר", אלא להיות הפתרון והנחמה.
עושק חיי האוכלוסייה הערבית הוא חטא מוסרי של כולנו, ובין השאר מוטלת עלינו אחריות להשיב את התרבות היהודית לתפקיד המוסרי שלה, ככלי מגן לזכויות חוה ואדם.
משפחת דיאב
ביום חמישי שעבר, בפתיחת הרמדאן, הגעתי לטמרה כדי להיפגש עם משפחתו של אחמד דיאב – בחור חכם, מוכשר וטוב לב, שבשנת 2024, בשובו מירח דבש, נורה בפרהסיה בידי רעול פנים, ולאחר שמונה-עשר יום נפטר.
ישבנו בחצר הבית המפואר של עלי, אחיו של אחמד. סביב השולחן התכנסו אביו, אימו, אחותו, אחיו וגיסתו. בצהרי יום רמדאן, אוכל לא יכול להיות תירוץ, ועל השולחן נערמו מילים וסיפורים על בחור שנקטף באכזריות ממשפחתו ומהחיים שהקים, וסיפורים רבים עוד יותר על אדישות הרשויות.
התואר "משפחה מוצלחת" מחוויר ליד משפחת דיאב. חיר ומנאר, הוריו של אחמד, התחילו את חייהם הכלכליים בדוכן פלאפל שהקימו בטמרה, והיום חולשת המשפחה על עסקי מזון רבים ומפרנסת מאות מתושבי המקום. אחמד היה סטודנט מצטיין לחשבונאות ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית. עלי למד בבר-אילן, קמר הבת הצעירה לומדת בטכניון, אלמנתו של אחמד ואשתו של עלי כותבות דוקטורט. אלא שלא יעזרו למשפחת דיאב הכסף, הקשרים, ההשכלה ואפילו הנדיבות וטוב הלב שלהם; הם ערבים, ובשנים האחרונות דמם הותר.
מלח הארץ
משפחת דיאב היא מלח הארץ הזו. בגעגוע לימים אחרים מספר חיר כי אביו הצטרף בשנות השישים לקיבוץ יקום וכי הוא למד בבית הספר עירון. דודו של חיר, יוסף דיאב, היה חבר בכנסת הרביעית, וסבו היה המוכתר של הכפר שהכריז במלחמת השחרור על כניעה ללא קרב מול הכוחות הישראליים. חיר מתאר את משפחתו כ"משפחה ישראלית לכל דבר", ומוסיף בשקט: "עד הרצח".
אחמד נרצח משום שמשפחתו סירבה לשלם פרוטקשן לעבריינים. המשפחה מספרת שהשותפים לרצח מוכרים להם ולמשטרה ואפילו בוצעו מעצרים, אלא שהחשודים שוחררו במפתיע, ולמשפחה לא נמסר מידע על נסיבות השחרור.
אגדה מתדפקת על קרון הרכבת
בדרכי חזרה מטמרה לירושלים התדפקה על קרון הרכבת אגדה תלמודית, וקמעא קמעא הבנתי מדוע התעקשה להגיע דווקא בשעה זו (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח עמוד א):
רבי פתח אוצרות בשני (שנות) בצורת, אמר: יִכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יִכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני. אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? אמר לו: לאו. אם כן, במה אפרנסך? אמר לו: פרנסני ככלב וכעורב; פרנסו. לאחר שיצא ישב רבי והיה מצטער, אמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ. אמר לפניו רבי שמעון בן רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ומצאו, אמר רבי: יִכנסו הכֹל.
האגדה ממקמת את עצמה בארץ ישראל של המאה השלישית לספירה, לאחר תקופת המרידות הקשות. הקהילות היהודיות בארץ חיות בשקט יחסי, אבל צרות לא חסרות והפעם מדובר בשנות בצורת. רבי יהודה הנשיא, המכונה "רבי", הוא מנהיג דתי ופוליטי מהזן החזק והנדיר, ובכל דרכיו הוא מצליח. אלא שזה לא הופך אותו למנהיג אהוד. קשרי הון-תורה-שלטון עובדים גם למענו ויש לו מחסני תבואה (אוצרות) עצומים.
רבי מקבל החלטה שאין אפשרות להצדיקה ומעמיד סלקטורים בכניסה למחסני המזון. הוא מחלק תבואה מצילת חיים רק למי ש"קרו ושנו", כלומר למדו מקרא ומשנה. מדובר בגזר דין אכזרי לכל היתר. אוצרותיו של רבי לא מוגבלים, אבל נדיבותו מוגבלת.
הטלטולים העדינים של הרכבת מפליגים אותי מאגדה זו אל סיפור יוסף שחילק מאוצרות המזון לאחיו שניסו להורגו. אין ספק שהמספר מותח ביקורת על רבי יהודה הנשיא.
ומי עוד מבקר אותו?
מי שמבקר אותו גם כן הוא יונתן בן עמרם, תלמידו שזוכה לתואר "רבי", כלומר אדם מלומד שעומד בקריטריונים של רבי. כנראה רוחות הביקורת סערו גם בקרב תלמידי רבי, ויונתן החליט ללמד את רבו לקח. הוא נעמד בשטח חלוקת המזון ומודיע לסלקטורים שאינו יודע תורה.
גזלייטינג בחסות התורה
דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני. אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? אמר לו: לאו. אם כן, במה אפרנסך?
הפועל "דחק" מלמד שיונתן התאמץ להיכנס. אולי הוא ניסה ליצור רושם של אדם רעב שלא יכול להמתין בתור. בניגוד לבהילות שניכרת מהתנהגותו, רבי לוקח את הזמן ובודק את גיליון הציונים שלו. השאלה "אם כן, במה אפרנסך?" היא רגע הגזלייטינג. רבי משחק בתודעה של אדם מורעב ומדבר כאילו מוסכם על הכול שצריך לפרנס רק תלמידי חכמים.
אלא שיונתן התכונן למשחקי הזגלייטינג של רבי: "פרנסני ככלב וכעורב". הוא מזכיר למורה שלו שאלוהים זן את כולנו. כלב ועורב מוצאים את מזונותיהם בטבע בלי שהם נדרשים להוכיח משהו. רבי ההמום מספק לו מזון.
לא יכול להיגמל מזה
בניגוד ליוסף הנדיב שבוכה בפוגשו את אחיו שפשעו בו, רבי בוכה על ההפך: "אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ". שמעון בנו, שאולי היה בסוד המחאה, מגלה לאביו שלא עם הארץ הוכיח אותו אלא תלמיד חכם שסירב ליהנות ממעמדו הפריווילגי. עכשיו למד רבי את השיעור האנושי: יִכנסו הכֹל.
עם הארץ
"עם הארץ" הוא תואר שעבר גלגולים רבים. במקרא זהו תואר כבוד לבני המקום, לאנשים שקשורים לאדמה.
באופן שיבהיר סופית את הקשר בין האגדה על רבי לסיפור יוסף, נאמר על יוסף (בראשית מ"ב, ו'): "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה". יוסף, מצליחן כמו רבי, מאכיל את כל עם הארץ, ואילו רבי עושה סלקציה. בעולמם של חז"ל, "עם הארץ" הוא כינוי לקבוצות של יהודים שלא מקבלים את חוקי החכמים, ושנאה הדדית מתקיימת בין שתי הקבוצות.
כשישבתי בבית משפחת דיאב ידעתי: הם עם הארץ הזו, אבל לא במובן המעליב, אלא במובן המקראי, השורשי והיפה. גם אני, שמשפחתי הגיעה לכאן לפני שני דורות בלבד, עם הארץ. לכולנו יש מקום וזכות באדמה הזו, ואני מבינה את הכאב של מי שגדלו כאן תחת שלטון אחד, נכנעו לשלטון חדש, שיתפו פעולה ונהנו מפירות החיים המשותפים, ופתאום נזרקים לשוליים ונשלחים לשלם דמי חסות או למות. "היינו ישראלים גאים", מספר לי חיר, "כשנסענו לחו"ל, היינו שמים על המזוודות שלנו מדבקה עם מגן דוד. ועכשיו אני כבר לא יודע".
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןכולנו משלמים פרוטקשן למדינה
אנחנו משלמות דמי חסות למדינה. קוראים לזה מיסים, וחובת המדינה להגן עלינו. אני מתעבת את הטיעון המקובל, שנועד לשכנע את היהודים-הישראלים להתנער מהאדישות: "זה מתחיל בערבים וזה יגיע אלינו". זה נכון וזה כבר קורה, אבל לא זו הסיבה לעצור את מרחץ הדמים באוכלוסייה הערבית. הסיבה היא שכולנו ראויים לחיים של שקט וכבוד. מדינת ישראל היא מדינתם ועל הרשויות להגן עליהם.
בסיום השיחה אמרה קמר: "ראיתי בחדשות כתבה על מישהו שדרס חתול ועצרו אותו. אנחנו נחשבים פחות מחתולים".
שבת שלום ורמדאן כרים.
Ruhamaweiss1966@gmail.com
