אי ששמו דַּי
כבר כמה שנים שמדינה שלמה חיה על הקצה החד של הסכין, מקיזה את הדם של עצמה, בלי להצליח לעצור את מחול השנאה והמוות. בלב המדינה הקוטלת והמדממת אני מחפשת אי ששמו די, אי ששם גבול לרעל הדעות הידועות מראש, אי שבו הפוליטיקה לא מנהלת את האהבות והשנאות שלנו, ויש בו מקום לסקרנות ולחמלה, להבנה שדעות הן רק דעות. מותר ואף חשוב להיאבק על הדעות שלנו, אבל בסופו של דבר מגיע לנו לחזור מהמאבקים אל עצמנו ופשוט להיות.
נתנו לפוליטיקה להתנחל בבתים ובלבבות שלנו, והיא הרעילה והביסה אותנו. נפלנו בשבי האמונה שהסבל, האושר ומשמעות חיינו תלויים בשאלה אם ביבי המלך או ביבי האסון. אל תטעו בי, אני משוכנעת שביבי וממשלתו הם אסון, אבל אני חייבת לייצר מחיצה שלא תניח להבנה הזו לכבוש לי את הנשמה ואת הערכים.
מדיטציית הדַּי
בימים האיומים האלה, כשישראל מנהלת עוד מלחמה שכנראה לא תתקן את העולם ואני, בין כעס לבהלה, מתיישבת למדיטציה היומית, אני מזכירה לעצמי שני דברים. האחד, יש לי אחריות. יש לי מצוות (כן, גם לחילוניות יש מצוות) שאני צריכה לקיים, והן לא תלויות בביבי או במלחמה. המצוות שלי יתקיימו כל עוד אני קיימת; לאהוב את הזר והזרה, לא לעשות לרעותיי ולרעיי מה ששנוא עליי ולמחות כנגד עוול. אלה המצוות. זה המצפן. יש לי למען מה לקום בבוקר, בימי שלום ובימי מלחמה.
הדבר השני שאני מזכירה לעצמי מדי מדיטציה הוא שזה לא נורא להיות מיעוט, לחשוב מחשבות לא פופולריות ולעשות מעשים שסופגים גנאי. הרי גם אם ראש הממשלה הבא לא יהיה נתניהו (וכך אני מקווה ומאמינה), אני עדיין אהיה בדעת מיעוט. להיות חלק מהרוב זה נעים ומרגיע, אבל נעים ומרגיע הם לא מטרות רוחניות.
אני מתבוננת על הנשימה שלי, חוזרת לאתר את המרכז הפנימי, יודעת שייתכן שהמלחמה הזו תפגע בי או ביקרים לי, ובכל מקרה היא פוגעת בחפים מפשע. את העובדות האלה אין לי איך לשנות ולכן אין לי אחריות עליהן. יש לי אחריות למחות, יש לי אחריות להושיט יד למי שביכולתי להועיל לה, ויש לי אחריות להיות שותפה לבניית האי ששמו דַּי, בו יותר לנו לחיות ולאהוב בלי ארס פוליטי.
יש מלחמה אחת שבה אני אנצח, וזו המלחמה על שמירת הנשמה שלי משנאה והשנאה. אני לא שונאת ולא מתכוונת לשנוא אף אחת ואחד.
ההלכה היא אגדה
לפנינו משנה שלכאורה עוסקת בעניין הלכתי, הלכות טלטול בשבת, אך בחובה טמונה הבנה רוחנית עמוקה שנולדה מחמישים שנים של מרידות יהודיות יהירות וכושלות, שבעקבותיהן הגדרנו מחדש את הערכים של העם היהודי (מסכת שבת, פרק ו', משנה ד'):
לא יצא האיש לא בסיף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת. רבי אליעזר אומר: תכשיטים הם לו, וחכמים אומרים: אינם אלא לגנאי, שנאמר (ישעיהו ב', ד'): "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
לשם הבנת המשנה יש לדעת שבשבת אסור לטלטל דברים מהבית החוצה ולהפך. הבגדים שאנחנו לובשות נחשבים, לעניין זה, חלק מגופנו, ועל כן מותר לצאת איתם מהבית, אבל שאר החפצים שאנחנו רגילות לקחת בימות החול אסורים בטלטול בשבת (כדי לאפשר בכל זאת לטלטל חפצים ממקום למקום בשבת הומצא העירוב, אבל זה כבר סיפור אחר).
2 צפייה בגלריה
עשן בעקבות תקיפות צה"ל בביירות. חכמים קבעו שנשק הוא גנאי
(צילום: AP Photo / Hussein Malla)
איך נגדיר נשק?
בכסות של בעיה הלכתית, המשנה מעלה שאלה ערכית עמוקה. חשבו על אדם שיש לו נשק בבית – בימי המשנה מדובר למשל בסיף, קשת, מגן (תריס), אלה או רומח. המשנה לא עוסקת בהגנה עצמית או בחשש מהפקרת נשק, אלא במשמעות הרוחנית, האישית והקהילתית של נשיאת נשק במרחב הציבורי.
רבי אליעזר בן הורקנוס טוען שנשק הוא קישוט ומקור לגאווה גברית, ולכן הוא חלק מהלבוש החגיגי. רבי אליעזר חי בתקופת מרד החורבן. לפי המסורת הוא אחד משני החכמים שליוו את רבן יוחנן בן זכאי ביציאתו העצובה בארון מתים מירושלים הנצורה, כדי למסור לרומאים כתב כניעה (שהגיע באיחור גדול) ולבקש בתמורה "את יבנה וחכמיה". מפתיע לגלות שהאיש שהבין את גבולות הכוח היהודי רואה בנשק תכשיט גברי. ואולי, רבי אליעזר מקווה שהיחס אל נשק כתכשיט ולא ככלי פונקציונלי ישביע את הטסטוסטרון היהודי, וירחיק אותנו מהסכנה האמיתית של מלחמות ומרידות.
הקול המפוכח
נדמה שהקול המפוכח הוא הקול של הרוב האנונימי, המכונה "חכמים". המשנה נערכה עריכה סופית בראשית המאה השלישית לספירה, לאחר כמה מרידות יהודיות כושלות; המרד הגדול, מרד התפוצות ומרד בר כוכבא. לחכמים האנונימיים של משנה זו אין נכונות להצעת גישור בין יהודים לנשק, והם פוסקים חד-משמעית: נשק הוא גנאי. הם חותמים את קביעתם בדברי הנביא ישעיהו: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". את החרבות והחניתות יש לכתות עד דק. אין להסתפק בריסוק כלי הנשק ויש להפוך אותם לכלים לעבודת האדמה. את ילדינו עלינו לשמור מכל משמר ולא ללמדם מור"קים, שלא ידעו על אפשרות קיומה של מלחמה.
מלחמה היא תמימות מסוכנת
מי שמאמינה שמלחמה פותרת בעיות, מוזמנת להפנות את המבט מהמלחמה הנוכחית מול איראן-לבנון לעזה, שרק לפני רגע נלחמנו בה מלחמה שיעדה היה "השמדת חמאס". את המציאות שעוצבה בעזה לאחר הטבח ובמלחמה העקובה מדם יכולנו להשיג במשא ומתן ללא שפיכות דמים (וכמובן טבח 7 באוקטובר היה נמנע). יתר על כן, אם היינו מדינה שמאמינה בהסכמים ולא בנשק, היינו משיגות הסכם טוב ובטוח פי כמה, לפני עשרים ואפילו לפני שישים שנה.
תיעוד מתקיפת מחסומים וחיילים של כוחות הבסיג' בטהרן
(צילום: דובר צה"ל)
נטבחנו, נהרגנו והרגנו, והשגנו הסדר מחורר ומביך שאם מישהו מממשלת ה"ימין על מלא" היה שומע מראש שהוא יהיה חתום עליו, הוא היה מסרב להאמין. אלה הישגי המלחמות, ומי שמכירה את ההיסטוריה היהודית יודעת שיש מקום לדאגה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על ענוותנותו של הלל ועל לוסי האריש וצחי הלוי. בתגובה כתב ירון מחיפה: "רוחמה וייס כופרת וחולת נפש מטומטמת גדולה!!!!!"
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןירון יקר, לא נעלבתי ולא כעסתי על תגובתך, אבל נעצבתי ואני רוצה להזמין אותך לחבור אליי לאי דַּי. אני באמת רוצה לשמוע ממך עליך, על חייך ודעותיך. אני רוצה לשאול אותך מה אתה מרגיש כשאתה קורא לי כופרת, חולת נפש ומטומטמת גדולה. חלק מההגדרות שלך אולי נכונות, וכולן לא מעליבות, הן רק מצערות. אני יודעת מה אנחנו מפסידות מסוג כזה של שיח, ואני רוצה לשמוע מה אתה חושב שאתה מרוויח ממנו. אשמח אם תכתוב לי בתגובות כאן, או במייל הפרטי.
חברות וחברים יקרים, תתווכחו, תכעסו, תחלקו, אבל די. בואו נפסיק לקלל ולהרעיל את הנשמה שלנו, כי אנחנו לא משרתות של הפוליטיקאים והפוליטיקאיות, ומהרעל שהם מזריקים לנו קשה להתנקות.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
