לצאת לאור
לכבוד החנוכה נעיין במשל אור שאין שני לו ביופי (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כא עמוד א):
משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך. נזדמנה לו אבוקה של אור, ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך. כיוון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטים, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך. הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם.
גיבור המשל מתמודד עם אתגרים מסוגים שונים. ראשית, אתגרי הדרך הלא-סלולה: קוצים, ברקנים ופחתים (אלו בורות, ועוד נשוב אליהם). האתגר השני הוא היתקלות מאיימת בחיות או בשודדים (ליסטים). האתגר השלישי, שונה מהותית מהשניים שלפניו, הוא אתגר אישי, אתגר הכיוון והיעד.
נתניהו בהדלקת נר ראשון של חנוכה עם עובדי משרד רה"מ
(צילום: נועם מטרי, לע"מ)
על ההלך היה לעצור לקראת חשכה, לחפש מחסה ולהמתין לבוקר. התנהגות זו הייתה יכולה להצילו מכל הסכנות. אלא שהמשל עוסק בחוויה פנימית של אובדן דרך.
את חיה את שגרת חייך: משפחה, עבודה, כמה חברויות, משכנתא, שמחות ודאגות. פתאום קורה משהו שגורם לך לחשוב שהשגרה המקובלת מקולקלת. אולי זה אירוע מטלטל כמו האירועים שחווינו בשנים האחרונות: קורונה, סכסוך פוליטי שקורע משפחות וקהילות, טבח שבעה באוקטובר, המלחמה שלא הסתיימה והחטופים והחטופות שלא שבו לגבולם. זה יכול להיות אירוע אישי כמו מחלה, הצלה מתאונה ואולי משבר גיל. ייתכן שלא נצליח לסמן אירוע שהוביל לתחושה שהחיים מתנהלים באישון לילה ואפלה.
לפעול בניגוד להנחיות
ההנחיה למטיילים, שטובה גם למסעות בנשמה, היא לעצור ולהמתין להתבהרות. אבל קשה לשאת את העמימות. איך אפשר לשבת שעות ארוכות במדיטציה כשהגרון חנוק מבהלה, גוש מאיים מתיישב בבית החזה והרצון "לצאת מזה" חזק מהתבונה.
אבוקות אור לא מזדמנות
האיש האבוד מהמשל מתחיל להיחלץ מצרותיו כשמזדמנת לו אבוקת אור, בעזרתה הוא נשמר מהבורות ומהקוצים (אבל עלול למשוך ליסטים – שודדים). בכל מקרה, התיאור "נזדמנה לו אבוקה של אור" מפתיע, שכן אבוקת אור לא מזדמנת. כדי להדליק אש צריך להתכוון ולטרוח. לאבוקת האור המזדמנת הייתה מחוברת יד דואגת. מישהו ראה את המצוקה והחליט לעזור.
אִמרה תלמודית שעוסקת בהיחלצות ממצוקה קובעת: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". כדי להיחלץ מהחשכה יש לבקש עזרה ולפחות להיענות ליד מושטת. אבוקות לא נופלות מהשמיים, נשים טובות מכינות אותן ונשים חכמות מסכימות לקבלן כמתנה.
פרשת דרכים
אני מאוהבת במונח "פרשת דרכים" מכיוון שהשורש פר"ש עשיר, והבחירה לקשור אותו ל"דרך" מאפשרת להציע פרשנויות מגוונות לצעידה בנתיבי החיים. הפירוש הפשוט ל"פרשת דרכים" הוא הצטלבות, אבל האוזניים העבריות שלנו חושבות גם על "פרשה", כלומר עניין או סיפור: "ויַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף", וגם על פרשנות – פשר והסבר לתעלומה.
מה מרגיע?
הסוכרייה נמצאת במשפט החתימה: "הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם". אפשר לצפות שההגעה למחוז חפצנו בשלום תיחשב להצלה המלאה. אלא שהמשל מלמדנו שהרגע המרגיע הוא רגע "פרשת הדרכים", השלב שבו הצלחנו להבין מהן האפשרויות העומדות בפנינו. עדיין לא שבנו הביתה וייתכן שנבחר לא לשוב, אבל בעומדנו בפרשת דרכים אנו יודעות עם מה אנו מתמודדות. הידיעה הזו היא הגאולה.
התנ"ך הוא המפתח
במשל נמצאים כמה ניסוחים מוזרים שיזכו לפשר כשנתחקה אחר מקורם המקראי. הנה כמה דוגמאות למהפך הפרשני (המצער, לטעמי) שמקבל המשל כתוצאה מעיון בהרמזים המקראיים שבו. "אדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה" – יש משהו דרמטי בתיאור הכפול: "אישון לילה" ו"אפלה", אבל לא רק הרצון לייצר דרמה הוביל את הדרשן אל הכפל התיאורי, אלא גם פסוק מספר משלי: "בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה". הפסוק מציג מניפת חושך בעלת ארבע כנפיים: נשף / ערב יום / אישון לילה / אפלה. המשל משתמש בשתי הכנפיים האחרונות.
ההקשר מקראי מצער אותי. הייתי מעדיפה את המשל בלי מעטפת הפסוקים מספר משלי, אבל ההעדפות של המחבר חייבות להילמד. ספר משלי מתאר שיחה בין אב לבנו. השיחה גם היא משל, משל עצוב ומבזה, המדמה את התורה לאישה נאמנה ואת עזיבתה ל"אישה זונה" (משלי פרק ז'): "בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ... וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ... לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה... עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה... לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים".
הדרך המאיימת אינה המסע הקיומי שקוסם לי, אלא הליכה של נער עברי שסורר מ"מוסר אביו" לעולם אחר. נטישת המסורת זוכה לדימוי מפורט ומעורר קבס, של "אישה זונה". הצער שלי כפול ומכופל; צער על הבוז ארוך השנים כלפי נשים עצמאיות ומיניות, בוז כלפי נשים שנשלחות למעגל הזנות ונרמסות בו, ובוז כלפי תרבויות שכל חטאן הוא שאינן שלנו.
מן הפח אל הפחת
הבחירה להשתמש במילה "פחתים" ולא "בורות" שולחת לנבואת אחרית הימים בישעיהו: "פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ". הפסוק מופיע בתיאור ניצחון אלוהי ציון על העמים והאלים האחרים, ניצחון שלא חביב עליי בעיקר בשל סיומו בהכנעת האלוהות הנשית: "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם".
והקוצים והברקנים?
הבחירה להשתמש בכפילות "קוצים וברקנים" מפנה אותנו אל מלחמת גדעון בזבח וצלמנע מלכי מדין, סיפור שגדוש בהתייחסויות לסוגיית הנאמנות (כלפי אלוהים, הנביא והעם). כאשר גדעון מבקש מאנשי סוכות שיאכילו את אנשיו העייפים והרעבים, הם מסרבים, לא רוצים לנקוט עמדה. גדעון מבטיח נקמה ביושבים על הגדר: "בְּתֵת ה' אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים". מבטיח ומקיים.
1 צפייה בגלריה
אירוע הדלקת נרות חנוכה בכותל, בהשתתפות משפחות חטופים. להבה צהובה נעמדת מול האפלה
(צילום: הקרן למורשת הכותל המערבי)
ההרמזים המקראיים שמבצבצים במשל נוטעים את דימויי אבוקת האור, עמוד השחר ופרשת הדרכים, בהקשר פונדמנטליסטי-קנאי. אני מודעת אליו, אבל מתעקשת לאמץ את המשל ולטעת אותו בלבטים קיומיים של פמיניסטית פוסט-מודרנית.
גם חג החנוכה
מסורת היא אומנות שימור הצורה ושינוי המשמעות. בראשית דרכו היה חנוכה חגם של חקלאים שציינו את תחילת התגברות השמש על חשכת הלילה. בימי החשמונאים הפך החג לחגה של משפחת קנאים ממודיעין שנלחמה בשלטון היווני אבל גם באחים היהודים שהתקרבו לתרבות יוון (בערבו של יום הפכו צאצאי הקנאים למתייוונים בעצמם).
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןשנים רבות אחר כך, הפך חנוכה לחג גלותי של אור נרות ומתנות (פיצוי קלוש לילדי ישראל שלא חגגו את חג המולד). במאה העשרים הפך חנוכה לחג חילוני-צבאי עליו פרסו הציונים את חסותם, ובשנים האחרונות נוסף לחג ניחוח קטורת בסגנון עדות הניו-אייג'.
והשנה? השנה חנוכה הוא חג של מבוכה והשתאות, אבל גם נחישות שלא ידענו כמותה. מול האפלה מבית שמנסה להשתלט עלינו, נעמדת זקופה להבה צהובה, להבת אש בוערת למען החטופים והחטופות ומשפחותיהם. אחינו ואחיותינו, האור שלכם הולך ואוזל, והלב שלנו נקרע מדאגה ומזעם. לא ניכנע לחשכה הפנימית שאוכלת בנו, ולא נרפה עד שתבואו הביתה.
חג שמח ושבת שלום.
Ruhamaweiss1966@gmail.com
