בג"ץ קבע היום (ה') בדעת רוב, כי אישה שבגדה בבעלה, התגרשה ונשללו ממנה הזכויות על דירתה - זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים שבו התגוררה עם בן זוגה במשך כ-20 שנה, עד למועד הגירושין. בכך באה לסיומה סאגה משפטית ארוכה, שתחילתה בקביעה של בית הדין הרבני האזורי כי האישה זכאית למחצית הדירה, המשכה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול כי יש לשלול ממנה את הזכויות בגלל שבגדה בבעלה, החלטה שנתמכה גם על ידי הרכב מצומצם בעליון – אך בוטלה כיום.
בפסק הדין חזר והבהיר בית המשפט כי על בית הדין הרבני לפסוק בענייני רכוש על פי הדין האזרחי, שכן רכושם של בני הזוג איננו חלק מענייני הנישואים והגירושים שעליהם חל הדין הדתי.
מחלוקת בין השופטים
ששת שופטי הרוב כללו את הנשיאה אסתר חיות, המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופטים ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית ודפנה ברק-ארז. הם סברו כי יש להשיב על כנו את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, ששמע את הראיות בתיק וקבע פה-אחד כי במשך 30 שנות נישואיהם של בני הזוג קנתה האישה זכויות בבית מגוריהם מכוח הלכת השיתוף הספציפי.
שופטי הרוב הדגישו, בין היתר, את החשיבות בהימנעות משיקולי אשם בעת חלוקת הרכוש, ואת הבעייתיות שבשלילת שיתוף שהתגבש בשל אירוע כדוגמת אי-נאמנות מינית – שהתרחש לאחר התגבשות השיתוף ברכוש. דעת הרוב הבהירה את הצורך שנוצר, בנסיבות העניין, להעמיד את הלכת השיתוף הספציפי על מכונה - ולפזר את העמימות שהייתה עלולה להיווצר בעקבות פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול.
שופטי המיעוט נעם סולברג, דוד מינץ ואלכס שטיין - השניים האחרונים פסקו כבר בשנת 2018 כי יש להשאיר את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול על כנו - סברו כי יש לדחות את הדיון הנוסף מסביות שונות ובהן הטענה שלא התחדש דבר בדיון הנוסף.
בית הדין הרבני הגדול ביטל את פסיקת בית הדין האזורי
תחילת הפרשה - בסכסוך בין גבר לאישה, הורים לשלושה ילדים בגירים, לאחר שהבעל גילה כי אשתו בגדה בו והגיש נגדה תביעת גירושין. בני הזוג היו נשואים במשך 30 שנה, והתגרשו בשנת 2013. בתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין הרבני, כרך גם את ענייני הרכוש. עילות הגירושין שפירט תלו באישה "אשמת ניאוף", "אישה מורדת שלא מקיימת עמו יחסי אישות" וגם "לא דואגת לניקיון ולארוחות".
בית הדין האזורי בחיפה חייב את הגבר להתגרש, האישה סירבה ואף נעצרה וחויבה בהוצאות. לבסוף הגיעו הצדדים להסכמות - אבל נושא חלוקת הרכוש, כולל הדירה שבה גרו, לא הוסכם. הבעל טען כי דירתם נבנתה על מגרש שקיבל בירושה עוד לפני החתונה. בית הדין הרבני האזורי דן בשאלה האם להכיר בשיתוף הבית, וקבע כי האישה זכאית למחצית הזכויות בו.
אלא שהבעל ערער לבית הדין הרבני הגדול, וזה קבע כי לאישה לא מגיע כל חלק בבית, שכן הנכס היה בידי הגבר טרם הנישואין. במקרה כזה נדרש להוכיח "דבר מה נוסף" על מנת לאשש את השיתוף בנכס. בפסק הדין נכתב, בין היתר: "האישה בגדה בבעלה, חויבה בגט והוטלו עליה צווי הגבלה. רק לאחר דין ודברים הסכימה לקבל את גיטה".
בג"ץ תמך בבית הדין הגדול
בעקבות זאת, בשנת 2018 עתרה האישה לבית המשפט העליון. העתירה נדונה על ידי השופטים דוד מינץ, אלכס שטיין ויצחק עמית ונדחתה בדעת רוב על ידי שטיין ומינץ. שטיין כתב בפסק הדין: "שניים מתוך שלושת דייני בית הדין הכריעו בשאלת השיתוף בבית לחובת האישה, לאחר שבחנו את מכלול היחסים בין בני הזוג באספקלריה של הסכם מכללא. מכלול זה כלל את מעשה 'הבגידה' של האישה כשיקול אשר בא לשלול או לאיין את כוונת הבעל לשתפה כשותפה שוות זכויות בבית".
השופט עמית, שהתנגד לפסיקת בית הדין הרבני, כתב: "מצא בית הדין הרבני הגדול להפליג אל הדין הדתי ולהסביר מדוע, לשיטתו, יש נפקות לבגידת העותרת בסוגיה שלפנינו. דומני כי הדבר ממחיש כי הגם שבית הדין שילם מס שפתיים לדין האזרחי, הרי שנתן משקל מכריע לבגידת האישה... בכך הכניס בית הדין את רכיב האשמה לענייני רכוש דרך הדלת הראשית, למצער, דרך החלון, תוך דחייה למעשה, ואף הלכה למעשה, של הלכת השיתוף הספציפי בבית המגורים".
בשנת 2019 הורתה נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של תשעה שופטים בעתירה נגד פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, בעקבות בקשה שהוגשה לדיון מחודש. היום כאמור הכריעו רוב השופטים נגד החלטת בית הדין הרבני הגדול והחלטת שופטי העליון בהרכב הראשון.
"הגנה על זכויות בן הזוג החלש"
במרכז רקמן, אוניברסיטת בר-אילן, שייצגו את האישה, הביעו שמחה על פסק הדין: "בית המשפט העליון קבע בדבריו בצורה ברורה, כי שאלת הנאמנות המינית מנותקת לחלוטין משאלת חלוקת הרכוש, שהיא שאלה אזרחית לחלוטין, שצריכה להיקבע בהתאם לחוק ולפסיקה האזרחיים, גם כאשר היא נידונה בין כותלי בית הדין הרבני", אמרו. "קביעה זו הביאה את בית המשפט העליון למסקנה כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, שכן זה הסתמך על עניין הנאמנות המינית, והתעלם מההלכות הפסוקות של בית המשפט העליון בנושא".
הם הבהירו כי "משמעותו של פסק הדין הינה עצומה. פסק הדין קובע כי זכותה של אישה למחצית מדירת המגורים של המשפחה הינה זכות מהותית-קניינית, שאיננה תלויה ברישום הפורמלי של דירת המגורים, ובשאלה מי הביא אותה לשימושו של התא המשפחתי. ברור, אם כן, שלא ניתן לשלול זכות קניינית זו, גם במקרה ובו בני הזוג נפרדו על רקע בגידה.
"בית המשפט הכיר בכך שזכותה של בת הזוג למחצית הדירה התגבשה לאורך חייהם המשותפים של בני הזוג, ואיננה ניתנת לשלילה רטרואקטיבית. בכך הגן בית המשפט בצורה משמעותית על זכויות בן הזוג החלש, שעל פי רוב בא לנישואין ללא דירה, ועליה הוא מסתמך לאורך שנות הנישואין הארוכות".
