שלושה דורות, שלושה מספרים
ערב שבת בבני ברק, אני בן תשע. אמא כבר הגישה את האוכל. זהו הזיכרון המוקדם ביותר שיש לי מהשואה.
אבא אומר בקול רך: "כשהייתי בפינפטייכן, מחנה עבודה שאליו הועברתי מאושוויץ, אושפזתי עם דלקת עיניים חמורה בבית החולים במקום. כשהרגשתי שכוחי חוזר אליי, התחלתי להסתובב בין החולים שזעקו לעזרה, 'מים, מים'. רבים מהחולים סבלו מתת-תזונה, מזיהומים ומשלשולים. רובם לא יצאו חיים מהמקום הזה.
"כשהתקרבתי הם לחשו לי בקולם האחרון, 'תזכור, תזכור את שמי. אם תיפגש במקרה עם המשפחה, תגיד להם שראית אותי כאן, אל תשכח'. הם הזכירו שמות ומשפחות, ביקשו שלא אלך, שאחזור בבקשה על שמם. בכיתי לידם בלי דמעות. הם ידעו כמוני שאין תקווה, אבל היה חשוב להם בשעותיהם האחרונות למסור את שמם לזיכרון".
אולי שם, באותם רגעים, נידונתי אני לגורלי להמשיך את הציווי שאבא קיבל. להמשיך לזכור. בשולחן השבת, מול אבא ואמא, זה המקום שבו העולם שלי לובש את הצבעים, האור והריחות, הצלילים, המילים והקולות. חברי הטוב, מוטי זיסר ז"ל, היה אומר לי תמיד: "דובי, הורינו הם 'שורדים'. אנחנו, בני הדור השני, אנחנו ה'ניצולים' האמיתיים".
שנים ארוכות חלפו עד שהודיתי בפני עצמי, שאני לא רק בן הדור השני לשואה, אלא שיש בי משיכה עצומה למקום הארור ההוא, שבו כילתה המפלצת האנושית את כל משפחתו של אבי ואת ששת המיליונים מבני עמי. שנים חלפו עד שאזרתי עוז להביט לרוע בעיניים, להכריז על ניצחונו של הטוב.
9 צפייה בגלריה
על השאלה למה הוא היחיד שניצל מכל משפחתו, תשובתו של אבא הייתה קצרה ומהודקת: "בשמיים כנראה רצו שאחיה". במרכז: ניצול השואה צבי איכנולד, משמאל: הבן דובי, מימין: הנכד אופיר
"ואני ראיתי ברוש/ שניצב בתוך שדה מול פני השמש/ בחמסין, בקרה/ אל מול פני הסערה./ על צידו נטה הברוש/ לא נשבר..." את המילים הללו, פרי עטו של אהוד מנור, כתבה טלי אשתי באחד הפוסטים שלה עם תמונה שבה נראים אבא, אני ואופיר בני. את המילים הללו תליתי מעל מיטתי. הן עבורי תמצית אישיותו של אבי, ניצול אושוויץ. תמצית האני-מאמין שהנחיל לי.
בשידה הסמוכה למראשותיי נמצאת דיסקית הנושאת עליה את תמצית ההיסטוריה שלי. שלושה דורות ושלושה מספרים: המספר שצרבו הנאצים על זרועו של אבי - והמספרים האישיים שלי ושל בני בצה"ל. זוהי מבחינתי משמעות המשכיות הדורות. זוהי תמצית החומר הגנטי של משפחתי וזהו פשרו של הצירוף "שואה ותקומה": 134105 – צבי (הרשל) איכנולד. 2230123 – רס"ן (מיל') דב איכנולד. 5283310 – סרן (מיל') אופיר איכנולד.
אבא שורד את אושוויץ
אבא הכיר על בשרו את ממלכת המוות בהיותו נער בן 15. הוריו נלקחו להשמדה בגטו בנדין שליד קרקוב. הוא נותר לבד בבית עם שמונת אחיו ואחיותיו הקטנים. כולם הגיעו לרמפה באושוויץ - ומשם לתאי הגזים.
ברדתם מהרכבת ערכו החיילים הגרמנים סלקציה ושאלו את אבא לגילו. בחושיו הבין כי תשובתו תהיה הרת גורל, החליט לשקר ולהשיב שהוא בן 18. אבא שרד את הגטו, את הסלקציות, את אושוויץ, את מחנות העבודה ואת צעדת המוות, ובשנת 49' עלה לישראל והתגייס לצה"ל. בודד בעולם.
אני מניח שאז אבא נהפך לאדם שאותו פגשתי בהמשך חיי. גדלתי בבית שזוועות השואה לא נכחו בו במלוא כובדן ואימתן. העולם של ימי החושך והכאוס הסתיים שם, באותו מטרופולין של המוות. אבי החליט שהמשך חייו בישראל יהיה ניסיון בלתי מתפשר לחוות עולם נורמלי. הוא לא שכח לרגע את בני משפחתו שנרצחו בתאי הגזים, התגעגע אליהם, אך פיתח מנגנוני הגנה ולימד את עצמו לחיות עם ההדחקה -כדי להעניק לשלושת ילדיו חיים נטולי רוע מפלצתי, מעשה ידי אדם. הוא נישא לאמי, שרה, צברית, ילידת ירושלים, הוקסם מהמשפחתיות שפגש בביתה, ואימץ את בני משפחתה כמשפחתו.
לפני אחת מנסיעותיי לפולין נפגשתי עם הסופר יורם קניוק. הוא היה אז בסוף ימיו, כאוב מאוד ממחלת הסרטן. כשסיפרתי לו על נסיעתי המתוכננת, התפרץ בו זעם שנשא בתוכו עשרות שנים. קניוק, שנולד וגדל בישראל, עבד בנעוריו בנמל תל אביב וזכר היטב את הניצולים - אודים מוצלים מהתופת - יורדים מהסירות שהובילו אותם מאירופה.
בעצב עמוק אמר כי אינו מסוגל לשכוח את העוול שנעשה לניצולים. "לעולם לא נצליח לכפר על מה שאנחנו, הצברים הפלמ"חניקים, עשינו לניצולים שהגיעו לארץ הלוהטת בחליפותיהם האירופיות, ביקשו חוף מבטחים אך מצאו אטימות, עוינות ולעג. לא הבנו את משמעות המבט החלול בעיניהם. במקום לעטוף אותם באהבה וקבלה, התעללנו בהם, צחקנו עליהם. ביהירות פלמ"חניקית קראנו להם 'סבונים'". קניוק נפטר שבוע לאחר חשבון הנפש הנוקב הזה.
"אבא חלם על השואה"
אבי מעולם לא חלק איתי ועם אחי ואחותי את קשיי קליטתו במולדתו, את חיצי הלעג שאני מניח שהיו גם מנת חלקו. אמי היא זו שמיטיבה להכיל את השברים שהוא נושא בתוכו. רק כשבגרתי שמעתי ממנה לראשונה על אבא, שבמשך שנים צעק בלילות מתוך שנתו והיא העירה אותו כדי לנתקו מסיוטיו. כילד אני זוכר במעורפל הדי זעקות בלילות. כששאלתי לפשרן, אמי הסבירה בקצרה שאבא חולם על השואה. כיוון שהיא לא עשתה מזה עניין, גם אני לא ראיתי בכך משהו מאיים ומטריד.
אבי חוזר ואומר שמי שלא היה שם, לא יכול להבין את קצה-קצהו של מה שהתרחש. אין במילון מילים שיכולות להסביר את אשר אירע בפלנטה האחרת, כהגדרת ק. צטניק. רק לימים, כשבגרתי, הבנתי שאבא חי "כאן ושם" וניסיתי להתחבר לעולמות המקבילים שהתגוררו בתוכו. הוא נשא הריסות עולם שאבד לנצח, תוך בנייה עיקשת של חיים חדשים.
הצער העמוק על משפחתו שאיננה יושב דרך קבע בנשמתו, אבל הוא פינה מקום גם לאופטימיות בלתי נלאית. לילדיו קרא בשמות יקיריו המתים: אני דב על שם סבו, חיים אחי ובתיה אחותי - על שם הוריו. נכדיו קיבלו את שמות תשעת אחיו ואחיותיו. היינו בבחינת נרות זיכרון, אך מעולם לא שמענו ממנו שעלינו להיות מחויבים לתפקיד.
ועם זאת, אין לי ספק שסיוטיו של אבי, גם אם לא מוללו למילים, חילחלו לתוכי בשתיקותיו ובדקויות של שפת גופו. רק כעבור שנים אני רואה את הצללים המלווים אותך, אבא, ומאיימים להשקיע אותך בחשיכה. לא גדלתי להיות אדם חרדתי, אינני חרד לעצמי, אך כשמדובר בילדיי החרדה משתלטת עליי.
אבי חוזר ואומר שמי שלא היה שם, לא יכול להבין את קצה-קצהו של מה שהתרחש. אין במילון מילים שיכולות להסביר את אשר אירע בפלנטה האחרת, כהגדרת ק. צטניק. רק לימים, כשבגרתי, הבנתי שאבא חי "כאן ושם"
מתוך המעט שאבא חלק עימנו הוא חזר ודיבר על העלבון שם, בגיא צלמוות. עלבונם של נכבדי העיר שפגש באושוויץ לאחר שזקנם גולח בידי הנאצים; עלבונם של היהודים שהופשטו במחנות; עלבונם של בני אדם שכבודם נלקח מהם. אני הפנמתי את העלבון ואת חוסר האונים שעליהם דיבר אבי, ומוצא עצמי מונהג על ידי העלבון הזה. במסגרת עבודתי - בפגישות עם מנהיגי עולם, נשיאים, ראשי ממשלה, חברי כנסת, שופטים, אנשי אקדמיה ורבנים בעלי שם – תמיד אתן להם את הכבוד הראוי לבני אדם באשר הם, אך לעולם לא אתבטל בפניהם ולא אתחנף אליהם בשל גודל מעמדם.
ייתכן שכך אני מגן על עצמי מתחושת הבלתי-שווה אל מול בעל-הכוח שאבי פגש באושוויץ. אימצתי מנגנון שמגן עליי מפני האיום. בשבילי, להישאר עירום מכל הבגדים והתארים שמגדירים את האנושיות שלנו, זה איום מוחשי לגמרי. בשבילי, כבודנו כבעלי צלם אנוש אינו מובן מאליו, הוא עלול להילקח ממני בכל רגע.
מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון
ביום כיפור 1973 התפללנו אבי ואני בבית הכנסת. אחי המבוגר ממני בשנתיים וחצי הגיע לחופשה מהצבא. במוצאי החג התקשרו מהצבא והודיעו לאחי הטנקיסט להתייצב במחנה "נפתלי" בצומת גולני. בתום שבוע של דיווחים על התקדמות הכוחות הסוריים בצפון וחיילים שנהרגו, הדאגה לאחי לא נתנה מנוח. משחלפו שבועיים ולא הגיע אות חיים, החליט אבי לעשות מעשה. הוא ביקש שאצטרף אליו לחפש את חיים.
נסענו למחנה "נפתלי" למרגלות רמת הגולן. לאחר המתנה ארוכה בשער הבסיס, יצא לקראתנו קצין בדרגת סרן. הוא בדק בניירותיו ואמר ששמו של חיים איננו מופיע ברשימת ההרוגים. הוא הציע לחפש אותו בבתי החולים וגם לבדוק אם הוא אחד מהשבויים שלנו בסוריה, ובזאת תם עדכונו.
בדרכנו למרכז הארץ נשמע במכונית רק קול נשימותיו הכבדות של אבי, ומילאו אותה פחד ודאגה מהנורא מכל. בתחילת השבוע השלישי למלחמה צילצל הטלפון בביתנו. מפקדו של חיים סיפר שאחי הועבר יחד עם גדוד השריון שלו לגזרה הדרומית, ובחציית התעלה נפגע הטנק שלו. מפקד הטנק נהרג. הוא נפצע קל. לאחר הפסקת האש חזר אחי לראשונה הביתה.
ב-1974, כשהגיע תורי להתגייס, הגיחה טראומת מלחמת יום כיפור והוריי ביקשו שלא אתגייס לחיל קרבי. הם לא היו צריכים להסביר את המניעים לבקשתם - ואני לא יכולתי שלא להיעתר לה, וכך מצאתי עצמי כחוקר פלילי במצ"ח.
גם אני, שלא חייתי בשואה אבל חייתי את מאורעותיה, יכול לומר שהחיים כתבו בעבורי ניצחון על המוות. ביוני 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה, וביום הרביעי למלחמה קיבלתי צו גיוס למילואים ועליתי ללבנון. באוקטובר הגיע צו מילואים ל־45 יום נוספים. היו אלה הימים שלאחר אירועי סברה ושתילה. הבוץ הלבנוני כלל יריות, רימונים ומטעני צד. את השיחה עם החיילים שלי סיימתי במילים: "אני רוצה רק דבר אחד - שכולנו, אבל כולנו, נחזור הביתה בשלום".
הקצין בדק בניירותיו ואמר ששמו של חיים איננו מופיע ברשימת ההרוגים. הוא הציע לחפש אותו בבתי החולים וגם לבדוק אם הוא אחד מהשבויים בסוריה. בדרכנו למרכז הארץ נשמע במכונית רק קול נשימותיו הכבדות של אבי
אלא שלא כולם חזרו בשלום. התמקמנו בקומה החמישית של בניין על הציר שבין צור לצידון, שבו התמקמו בעבר ראשי פתח. ב-11 בנובמבר 1982 ישבתי עם ארבעה אנשי צוות לארוחת בוקר. בחוץ ירד גשם זלעפות מלווה בברקים ורעמים. לפתע נשמע פיצוץ אימתני. מכונית תופת פוצצה את הבניין והוא התמוטט כולו. התמונה הבאה שזכורה לי: אני קבור בתוך חושך, בלי יכולת לזוז.
רגעי האימה היו ארוכים. הייתי קבור מתחת להריסות, בטוח שאני עומד למות ואין מי שיחלץ אותי מהתופת. חשבתי על שתי בנותיי, רוני התינוקת וליאור בת השנתיים, שיגדלו בלי אבא. הכאב על היתמות שנגזרה עליהן היה חזק וצורב. הייתי בתוך גיהינום בל יתואר, שעות אינסופיות של אופל, מוקף בצרחות ובחרחורי גסיסה, כל גופי כוסה באבנים. ארגז קרח נפל עליי וכנראה הותיר חלל קטנטן שאיפשר לי לנשום ובלם את מפולות החצץ, קורות הבטון והתקרה הקורסת, שיכלו למחוץ אותי למוות.
שמעתי את גניחות חייליי, שהלכו ונחלשו עד השקט המחריד שהשתרר. חשבתי על איציק קליין, חייל ביחידתי, בן לניצולי שואה כמוני, שאמר לי לפני כניסתנו ללבנון שהוא מפחד - והשבתי לו שגם אני פוחד. איציק היה אחד מ-76 ההרוגים. ראיתי גם את המוות שלי מול עיניי והשלמתי איתו.
9 צפייה בגלריה
"שמעתי את גניחות חייליי, שהלכו ונחלשו עד השקט המחריד שהשתרר". אסון צור, 1982
(צילום: שלום בר טל)
משחולצתי, לאחר שעות ארוכות, אני זוכר תחושה של יציאה לחיים. המילים "נולדתי מחדש" מתארות במדויק את שקרה לי באותם רגעים. כשהניחו את גופי הפצוע והכואב על אלונקה והוכנסתי למסוק, ידעתי שחיי ניתנו לי במתנה. שנה שלמה הייתי בטיפולים רפואיים. לעולם לא אשכח את השיחה עם אבי: "דובי, אני מציע לך להמשיך הלאה בחייך ולהסתכל רק קדימה". נקבעו לי אחוזי נכות, אבל הדהוד מילותיו של אבי הביא אותי לוותר עליהם ולא לשאת עליי את התו של נכה צה"ל. הבטחתי שאסתדר בכוחות עצמי, ללא עזרת המדינה וללא רחמי החברה. המשכתי קדימה.
היום, כשאני צולל לנבכי נשמתי, אני מגלה בעצם את הלבד גם שם. במהות, יש שם בדידות עמוקה, מזוקקת, בדידות שמתחילה שם. לא להיקשר לאנשים, כי הכול ארעי.
מעולם לא שאלתי את עצמי למה דווקא אני ניצלתי. אולי מזל הוא התשובה, ואולי זהו עוד פרק של שואה ותקומה השזור כחוט השני במשפחתי. דבר אחד ברור לי - שרדתי במקרה. זכיתי מחדש בחיי באופן אקראי לגמרי. לא היו לי סיפורי גבורה לספר, וקברתי בתוכי את אסון צור. לא דיברתי, לא חלקתי. לא שיתפתי את משפחתי בטראומת חיי. הייתי כאותם ניצולי שואה שגזרו על עצמם שתיקה. בדומה לאבי, קיבלתי החלטה לא לחיות בצל המוות וקברתי הכול. אבל לא שכחתי דבר.
הייתי בתוך גיהינום בל יתואר, שעות אינסופיות של אופל, מוקף בצרחות ובחרחורי גסיסה, כל גופי כוסה באבנים. ארגז קרח נפל עליי וכנראה הותיר חלל קטנטן שאיפשר לי לנשום ובלם את מפולות החצץ, הבטון והתקרה
30 שנה אחרי אסון צור הגיעה אליי שיחת טלפון מצוערת בבה"ד 1, שביקשה ממני לספר באוזני חבריה לקורס הקצינים על שאירע בבוקר ההוא. בתי רוני הצטרפה אליי. בבסיס הצבאי בדרום הארץ נפרץ סגור ליבי. לא אחת במהלך ההרצאה חשבתי על אבי, שאף הוא חולק עם צעירים את טראומת השואה, כדי שחלילה השִׁכחה לא תבלע את הזיכרון.
לגלות את ההיסטוריה של אבא
ב-1984 יזמתי את נסיעתנו המשותפת הראשונה - אבא, אמא ואני - לפולין, מדינה קומוניסטית שהייתה עדיין סגורה למערב. נודע לי על התארגנות של משלחת היסטוריונים מאוניברסיטת בר אילן, וביקשתי להצטרף יחד עם הוריי. עם כל המורכבות שבדבר, אבא התרגש מאוד לחזור לארץ הולדתו.
כשחברי המשלחת ביקשו שיספר את קורותיו בתקופת המלחמה, הוא התאמץ לכבוש את מערבולת הרגשות, עמד מולם והחל לדבר. לאחר עשר דקות התמוטט ובכה בכי תמרורים, ולא הצליח להמשיך. כשחזרנו לארץ אמא סיפרה שכל כך פחדה שאבא לא יעבור את הלילה, ורק רצתה שייצא משם ויחזור לארץ, הביתה.
אז גם הבנתי שיש בי את שריטת השואה. אש-תמיד קטנה המביאה אותי מדי כמה שנים אל אדמת פולין, הספוגה בדמם של בני משפחת אבי ושל ששת מיליוני היהודים הטבוחים בה. תמונות הזוועה הבלתי נתפסות עוברות במוחי, ואני הופך בשאלה כיצד שרד אבי את המקום הנורא ביותר שהגה מוח אנושי. אין לי תשובות, פרט לאמירתו של אבא: "אני מאחל לכם שלעולם לא תזדקקו לכוח שיש לכל אחד מאיתנו בתוך תוכו". על השאלה למה הוא היחיד שניצל מכל משפחתו, תשובתו קצרה ומהודקת: "בשמיים כנראה רצו שאחיה".
9 צפייה בגלריה
"שלושה דורות ושלושה מספרים: המספר שצרבו הנאצים על זרועו של אבי - והמספרים האישיים שלי ושל בני בצה"ל. זוהי משמעות המשכיות הדורות"
(צילום: אלבום פרטי)
ב-2001 הצטרפנו אבי ואני לכיתתו של אופיר, בני, שעמדה לפני גיוסה לצה"ל. בקול רועד ונרגש אבא שטח בפני הנערים את שנותיו במלחמת העולם השנייה. "מרבים לדבר על אובדן החיים בשואה, אך ממעטים לדבר על הסבל, על העוני ועל ההשפלה שהשפילו אותנו הצוררים ומטרתם להסיר צלם אנוש מפנינו. קהילות שלמות צופפו בגטאות בתנאים קשים מנשוא שהדמיון אינו יכול לתאר. בנוסף לאימה של אובדן המשפחות, נשארה צלקת של השפלה חרותה בלב השורדים. ההשפלה הזו אינה נותנת לי מנוח".
הקראתי את המילים שכתבה בתי סיוון לעצמי ולסבא וסבתא שלא הכרתי, שמעולם לא ראיתי את פניהם מכיוון שלא נותרה מהם אף תמונה למזכרת. שם, על רצפת הצריף, הרגשתי את הדו-שיח הבין-דורי נוכח וממלא את המקום
ביקרתי באושוויץ אינספור פעמים, ובכל פעם אני מרגיש כאילו זהו ביקורי הראשון. המקום הנורא מכה בי במלוא עוצמתו. במסע שערכתי ב-2013 עם קבוצת בני דור שני ושלישי, הגענו לצריף הנשים בבירקנאו. הרב אברהם קריגר הפתיע אותנו והודיע שכל אחד מאיתנו קיבל מכתב מהבית.
לי חיכה מכתב מבתי, סיוון: "אבא יקר, שוב אתה נוסע לפולין ולרגע אני תוהה עד מתיי יימשכו הנסיעות האלו ומה יקרה לסיפור חייך ולסיפור משפחתי... אני עומדת משתאה ומלאת הערכה על כוחות הנפש שאתה אוגר כל פעם מחדש, על מנת לעצב משהו משמעותי בעם ישראל".
כשקראתי את דבריה הוצפתי גאווה. פרשתי לפינת הצריף ובכיתי. הקראתי את המילים לעצמי ולסבא וסבתא שלא הכרתי, שמעולם לא ראיתי את פניהם מכיוון שלא נותרה מהם אף תמונה למזכרת. באותו רגע, שם על רצפת הצריף, הרגשתי את הדו-שיח הבין-דורי נוכח וממלא את המקום. וממש כמו אבי, הרגשתי שהנשמה שלי באה למקומה.
הייתה בינינו דממה
כעשרה חודשים לאחר המסע הזה מצאתי את עצמי שוב באושוויץ. ביוזמתו של העיתונאי נח קליגר ז"ל, ניצול שואה בעצמו, הצטרפנו אבא ואני לנסיעת משלחת הכנסת לפולין ביום השואה הבינלאומי. שלושה שבועות לפני הנסיעה פגעה באבא מכונית בעת שעבר במעבר חצייה. למרות פציעתו לא עלה בדעתו לבטל את השתתפותו. אבי בן ה-88 סיכם את התעקשותו לנסוע בארבע מילים: "עברתי דברים קשים יותר".
9 צפייה בגלריה
אבא אמר לי: "אם אבי ואמי היו יודעים שאהיה שם איתך, ודאי היו אומרים לי שזהו הניצחון הגדול שלהם"
לאמי החוששת שמא המאמץ הפיזי יכריע אותו, הבטחתי שאחזיר לידיה את הפיקדון בשלמותו. בלילה, בדרכנו לשדה התעופה, שאלתי לשלומו. "אני נוסע לבית הקברות של המשפחה שלי. אני מניח שלא תהיה לי הזדמנות נוספת להגיד עליהם קדיש בחיי. עוד מעט אפגש איתם למעלה ויש לי הרבה שאלות לבורא עולם". כשסיים הייתה בינינו דממה.
בביתן 27 באושוויץ עמדנו מול ספר המתים הכולל את שמותיהם של ארבעה מיליון וחצי קורבנות הרוע האנושי. אבא מצא שם את שמותיהם של הוריו, אחיו, בני דודיו ושאר בני משפחה שלא את כולם הכיר. "עוד איכנולד ועוד איכנולד, כולם איכנולד", אמר כשהוא מלטף בעיניו הכלות את השמות. פעם נוספת התחדדה בי ההכרה כי נסיעותיי התכופות למחוזות המוות הללו נובעות מתחושת החובה שלי לזכור ולהזכיר, לספר ולחלוק ולעולם לא לשתוק. לרגע אינני שוכח שהגיבור האמיתי, הסנה הבוער של חיי, הוא אבי. שורד השואה. זמן מה לאחר המסע הזה אמר לי אבא: "אם אבי ואמי היו יודעים שאהיה שם איתך, ודאי היו אומרים לי שזהו הניצחון הגדול שלהם".
שאלתי לשלומו. "אני נוסע לבית הקברות של המשפחה שלי", אמר. "אני מניח שלא תהיה לי הזדמנות נוספת להגיד עליהם קדיש בחיי. עוד מעט אפגש איתם למעלה ויש לי הרבה שאלות לבורא עולם"
השיחה הראשונה על מלחמת יום הכיפורים שערכתי עם הוריי ואחי התקיימה שנים רבות אחרי המלחמה, כשהייתי כבר סבא לנכדים. בסיום תיאור הקרבות שבהם נטל חלק, שמעתי את אחי אומר: "בדיעבד הבנתי שהייתי בלב הגיהינום", ונזכרתי בגיהינום שבו הייתי בצור, וחשבתי על אבי שהשתמש לא פעם במילה גיהינום לתיאור קורותיו בשואה.
וממש כמו אבי, גם אחי בנה חיי משפחה משלו. שנינו עובדים יחד בהרמוניה מופלאה בהוצאת הספרים שלנו, אך הגיהינום המשיך להכות. בטקס יום השואה בבית הספר נבחר בנו, אלעד, להדליק את המשואה. בשל טעות של מורה נכווה אלעד קשות. לאחר שנים ארוכות של טיפולים אלעד חזר לעצמו והוא היום רופא ילדים. החיים שוב סימנו ניצחון.
9 צפייה בגלריה
ממשיך ללמוד את הדף היומי ומשניות מדי בוקר, לזכר הוריו ואחיו שנספו בשואה. צבי איכנולד
(צילום: אביגיל עוזי, ידיעות אחרונות)
גדלתי בבית דתי, למדתי במוסדות חינוך דתיים והייתי בבני עקיבא. למרות סטירות הלחי הכואבות שנחתו עלינו, מעולם לא העלינו בדעתנו לעזוב את הדת ולהטיל ספק באמונתנו. גם השאלה איפה היה אלוהים בשואה, שנשאלה על ידי ניצולים רבים, לא נשאלה על ידי אבי ולא הביאה אותו להוריד את הכיפה.
בשנותיי המאוחרות שאלתי אותו איך זה שהמשיך להאמין, למרות הזוועות שעבר - ותשובתו הייתה חדה ובלתי מהססת: "קטונתי מלהבין את דרכי ה'". ואכן הוא ממשיך ללמוד את הדף היומי ומשניות מדי בוקר, לזכר הוריו ואחיו שנספו בשואה. גם אופיר, נכדו, מקפיד כמוהו ללמוד משנה יומית. אני, לבושתי, לא. את שליחותי בחרתי לעשות בדרך אחרת.
כנראה לא במקרה אני מוציא לאור ספרים. אני ממשיך את מפעלו של אבי, שהקים את "ספרי חמד". בכל ספר שיוצא בהוצאת "ידיעות ספרים" מצוין כי העורך האחראי הוא דב איכנולד. האזכור חשוב לי, כדי שהשם לא יישכח לעולם. אני זקוק לזה, משהו שלא ניתן למחוק בקלות, לשנות, להתכחש לו, לתרץ, לאיין. בניגוד למחיקה הגמורה שעשו הנאצים למשפחתנו.
לא מזמן קיבלתי שיחת טלפון מחברי הטוב אליעזר שקדי, לשעבר מפקד חיל האוויר, בן לניצול שואה שיזם את מטס חיל האוויר מעל אושוויץ. "איפה אתה?" שאל. "אני בנסיעה בדרך לבית החולים, בתי סיוון ילדה בן, נכד נוסף שלי", עניתי. קשה היה שלא להבחין בהתרגשות בקולו כשאמר לי: "דובי, עוד אבן בחומת הנצח, עוד נדבך לניצחון של אביך".
להוציא כל ספר זיכרון
לקחתי על עצמי משימת חיים, להוציא כל ספר שואה שמחברו פונה אליי. תיעוד הוא השליחות שלי. העברת זיכרון השואה לדורות הבאים היא הייעוד שלי. לאבי אין ולו תמונה אחת של משפחתו. משפחה שלמה נמחקה מעל פני האדמה. חוסר היכולת שלי להשלים עם העובדה הבלתי נתפסת הזו, מביאה אותי לאובססיית תיעוד. שבעת ילדיי מצולמים מיום היוולדם, אני שומר כל פתק שהם כתבו לי. פייסבוק הוא יומן חיים שיישאר לעד ברשת, העדות לכך שהייתי כאן. אף אחד לא ימחק את קיומי בעולם הזה.
בזיכרוני צרובה תמונה מאחת מנסיעותיי לפולין עם אבי. ברחוב קטן בבנדין, עיר הולדתו, מספר אבא כי זמן מה לאחר המלחמה, כשחשב שכבר אין יהודים בעולם, ניגש אליו מישהו שאבא לא הכיר ושאל: "אתה איכנולד?" אבי הינהן בראשו, והזר אמר: "הכרתי את ההורים שלך".
באבא אחזה התרגשות עצומה. העובדה שיש בעולם אדם שהכיר את איכנולד לפני שמכונת ההשמדה פעלה את פעולתה, העניקה אישור לקיומו. המפגש הזה העמיק את תחושת החובה שבי להשאיר עדויות אמיתיות, על דפים ובאמצעים דיגיטליים, כדי לאפשר לכל קורא וחוקר להיכנס ולהגיע למאגרי המידע. אני חושב על אבי שנשאר לבדו בעולם, בלי תמונות של משפחתו, בלי תיעוד, ומזדעזע מהאפשרות שדבר כזה יכול לקרות שוב.
את העשייה שלי במו"לות אני רואה כחובה מוסרית. זו הסיבה שהוצאתי את האנציקלופדיה של השואה שכתב פרופ' ישראל גוטמן, יו"ר יד ושם לשעבר. החרדה שזיכרון השואה יתאייד והשִׁכחה תשתלט גורמת לי להוציא לאור כל ספר שעוסק בתקופת השואה, גם אם אני לא בטוח שיהיו לו קוראים. כשמעלים בפניי את הסיכון הכלכלי, אני מסביר שהרווחים ממכירת ספרי "הארי פוטר" יממנו את ספרי המחקר על השואה ואת זיכרונותיהם של הניצולים. בשנים האחרונות אנחנו עובדים על כתיבת אנתולוגיה לשואה. זוהי עשייה לדורות. נידונתי לזה.
קברתי בתוכי את אסון צור. לא דיברתי, לא חלקתי. לא שיתפתי את משפחתי בטראומת חיי. הייתי כאותם ניצולי שואה שגזרו על עצמם שתיקה. בדומה לאבי, קיבלתי החלטה לא לחיות בצל המוות וקברתי הכול. אבל לא שכחתי דבר
אבי כתב את ספרו "ממעמקים" לאחר שנים ארוכות של ניסיונות לשכנעו לעשות זאת. רק כעבור שנים יכול היה אבא לשבת לספר, לנבור אחרי הרסיסים ולסנן אותם מבעד למשקעי הזמן, לחבר אותם לכדי סיפור. הרצון לחיים נורמליים התעלה מבחינתו על תיעוד עברו הפצוע. אבא ביקש שנגזור מהשואה לקח אחד מרכזי - שאין לנו ארץ אחרת. ה"אין לנו ארץ אחרת" עבר אליי בדי-אן-איי.
לפני שנים רבות נסעתי עם אבא לגרמניה. שיתפתי אותו בתחושת אי-הנוחות למראה אנשים מבוגרים המעוררים בי אוטומטית את התהייה מה הם עשו בשואה. הוא הסביר בקור רוח: "גדול עליי לכעוס עליהם. אין לי הסבר לאכזריות שלהם. אני מעדיף לראות את הטוב שבבני האדם". הוא סירב לתת לאופל שנשא בגלל מעשיהם של מפלצות האדם, להוביל את המשך חייו. הוא מספר בכל הזדמנות על יהודי שלא הכיר, אשר נתן לו חתיכת לחם בצעדת המוות והציל אותו, ועל אחר שבקושי סחב את עצמו אך תמך בו כדי שלא יתמוטט. למשמע הסיפורים הללו אני חוזר ואומר לעצמי, הבן אדם היה בגיהינום אך בחר לראות את הטוב. דרכו אני מתבונן בעצמי ומגלה שגם אני כזה. האופטימיות, היושר והאמונה בטוב ניצחו את החרדות.
