השבת נקרא בבתי הכנסת על אישה שהועלתה קורבן לאלוהים ושום מלאך לא נזף ושום איל לא התחבא בסבך. השבת נקרא על בת יפתח הגלעדי שהוקרבה לאלוהים על ידי אביה, כמתנת תודה ותשלום נדר ניצחונו במלחמה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
חכמי הדורות בחרו לסיים את קריאת ההפטרה (שופטים, י"א) לפני שלב ביצוע הנדר של יפתח, אולם אני מציעה שנקרא בבתי הכנסת גם את החלק המושתק, המביך והפוצע של התרבות שלנו, החלק המאשר שבת יפתח באמת הוקרבה לאלוהים על ידי אביה.
"וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת. וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב. וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ... וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי... וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ, וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה".

ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום

בת יפתח וחברותיה מבכות את בתוליה במשך חודשיים. לאחר הקרבתה החלו בנות ישראל לפרוש מהקהילה למשך ארבעה ימים בשנה והן מתנות לבת יפתח. מדוע לא נכתב גם עליהן שהן הולכות לבכות? השורש תנ"ה עשיר ומרתק: "לתנות" הוא לספר בשבחה של מישהי, לתנות משמעו גם להספיד. ייתכן שזה גם השורש של ה"אתנן" - התשלום שנותנים הזנאים לאישה שבה בצעו את זממם. בלשון חז"ל מוכר לנו השורש תנ"ה גם בקביעת התנאים בחוזים ובעסקאות.
מתפללות במירוןמתפללות במירון
בנות ישראל בדורות הבאים לא תסתפקנה בבכי
(צילום: איתן אלחדז)
בת יפתח בוכה אבל בנות ישראל בדורות הבאים לא מסתפקות בבכי, הן הולכות גם על מנת לזעום על האתנן שהציע יפתח לאלוהים, לאחר שהזנה אותו ואת האמונה, והתנה אותה בניצחון צבאי.
עלינו להחזיר למסורת את ארבעת ימי הפרישה הנשיים לזכר בת יפתח. מעתה והלאה (אולי בשבוע של פרשת חקת) נקיים ימי ההתכנסות ותינוי, נספר בשבח נשות העבר, נפעל להעברת האתנן מהעולם ונחתום ברשימת תנאים מהרשויות: אנו נחזור למלא את חובותינו לקהילה אם אתם תבטיחו לשמור עלינו, על אחינו ואחיותינו ועל הדורות הבאים מהאלימות הביתית.

יצחק ויפתח

תיאור מעמדה המשפחתי של בת יפתח מצביע על קשר ייחודי עם עקידת יצחק. "וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת", אומר המספר ושולח אותנו אל הציווי של עקידת יצחק: "את בנך את יחידך אשר אהבת".
שניים מתוך שלושת הרכיבים בפסוקים קרובים: בת-בן. יחידה-יחיד. אבל מה עם "אשר אהבת"? האם חסרון האהבה בסיפור בת יפתח קשור לעובדה שהיא בת ולא בן? והאם ההבדל בין הבת לבן הוא שזימן מלאך ואיל ליצחק ולא לבת יפתח?
מהעובדה שהיא שאר הבשר היחיד של יפתח ברור שבשעת נדרו, ידע יפתח את מי הוא מקריב. מפתח ביתו יכולה לצאת רק בתו. בלב כבוי ועיניים שסומאו מתאוות ניצחון נדר יפתח את נדרו.

דור הולך ודור בא והקרבת ילדות וילדים לעולם עומדת

במאה הרביעית לספירה בארץ ישראל, חי חכם מבהיל כמו אברהם ויפתח גם יחד. שמו רבי יוסי דמן יוקרת. והוא, בשתי התפרצויות של קנאות דתית, הקריב לאלוהיו את בנו ואת בתו. לרגל ימי התינוי נתמקד בסיפור ההקרבה של בתו (בבלי תענית, כ"ד א'. מתורגם מארמית).
"לרבי יוסי דמן יוקרת הייתה ילדה יפה. יום אחד ראה רבי יוסי גבר אחד דוחק את ענפי הגדר שהקיפה את חצרו ומציץ בבתו.
אמר לו: מה זה?
אמר לו: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי, לראותה לא אזכה?
אמר לה: בתי, את מצערת את הבריות, שובי לעפרך ואל ייכשלו בך בני אדם".
קשה להתמודד עם האכזריות של הסיפור ובוודאי עם המחשבה שחכם יהודי אחראי להתנהגות הזו, והמסורת היהודית אחראית לשימורה. אין דוגמה קיצונית מזו להאשמת הקורבן ומתוך כך גם לחוסר האחריות שמיחס החכם לגבר המתבונן בבתו היפה.

כל המחפיץ אדם אחד – מחפיץ עולם שלם

בתמונת העולם של רבי יוסי דמן יוקרת כל האנושות מוחפצת. בת יפה היא "מכשול" או "פרס". הגבר המציץ מגדיר את הצד האחד של ההחפצה. "ללוקחה אזכה... לראותה... אזכה", והאב - מתוך אותה תמונת העולם - מגדיר את הצד השני של ההחפצה: "שובי לעפרך... ייכשלו בך". שנים רבות יעברו, נשים רבות יומתו על מזבח ההחפצה, עד ליום שבו תוכל אישה משוחררת אחת להתבונן בפרצוף הצדקני של רבי יוסי דמן יוקרת, לחייך ולשיר: "Look at me, I'm a beautiful creature… I'm not your toy".
אין "קצת" החפצה בעולם. וכיוון שהאישה מוחפצת, גם הגברים מוחפצים. הם מוצגים כחסרי חוליות הנתונים לשליטה מלאה של היצר. כמו דבורה וצוף - לשני הצדדים אין בחירה חופשית ויכולת לשנות את מקומם בשרשרת המזון.

להחריב את עולמי יצאת? שוב למערתך

כיוון שכולם אובייקטים וכיוון שאין נורא מחטא הניאוף, יוסי דמן יוקרת נדחף לשנות את סדרי בראשית ולהחריב את עולמו של הקדוש ברוך-הוא. אלוהים ברא אותנו זכר ונקבה, והוא - גולם שקם על יוצרו - מוחק את הזכות ואת הקיום של מחצית מצלם אלוהים בעולם.

בחזרה ליפתח

יפתח היה איש אומלל שלא ידע מהי אינטימיות משפחתית, אחוות אחים, חמלה ודאגה הדדית. הוא הוחפץ עוד בהיותו ילד. אחיו, בני האישה החוקית של גלעד, גירשו את "בן הזונה" מהבית ובצר לו הוא הסתובב בכיכר החתולות של תקופתו וחבר לאנשים ריקים.
אין אנשים ריקים – יש אנשים שריק להם בנשמה. יפתח וחבריו היו ילדים עזובים שלא טעמו טעם אהבה מימיהם. את הבור שנפער בנשמתו ביקש יפתח למלא בכוח ובהערכה. זהו סחר רגשי מקובל וגרוע - הערצה תחת אהבה.
ברגע אחד שיכול היה להיות רגע של אמת, כשהאחים מבקשים ממנו לבוא ולהוביל את המלחמה מול עמון, שואל יפתח את אחיו שאלה יקרה מפז. "הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם". זה היה יכול להיות רגע של מהפך משפחתי. האחים היו יכולים לתת תשובה כנה - גם אם כואבת – להתנהגותם. אבל הם בחרו להמשיך את חוסר האינטימיות והציעו ליפתח כבוד תחת אהבה ויושר: "וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד".
יפתח, נער הגבעות העזוב, לא קיבל אהבה ולא ידע לתת אותה לבתו. יפתח למד שכל החיים הם סחורה, את הכול אפשר למכור ולקנות, גם את הבת; את בתו, את יחידתו, את זו שמעולם לא ידע לאהוב.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר, בעקבות השיחה שקיימתי עם שני נהגי "אגד", איהב וליאור, כתב לנו בבית המדרש מי שמכנה עצמו "האדם החושב": "יש רק בעיה קטנה עם הסיפור של שני הנהגים. בישראל 2020 זה סיפור יוצא מן הכלל - המעיד על הכלל... אז רצונות לחוד, ואמת סטטיסטית לחוד. הדו-קיום הערבי-ישראלי עוד רחוק מאוד".
"אדם חושב" יקר, לא בדקתי את הסטטיסטיקה (אני אפילו לא יודעת איך לבדוק שאלה מסוג זה). אולי אתה צודק ואולי לא. בפניך ובפניי עומדות שתי אפשרויות: האחת והנוחה היא להיעצב מהמציאות, להרים ידיים ולדון את עצמנו להמשך השנאה. האפשרות השנייה, הפחות נוחה אך יותר מלבבת, היא להפסיק לקטר ולהתחיל לעבוד. להיות המהפכה שאנחנו רוצות ליצור. באיזו אפשרות אתה בוחר?
שבת שלום!