איתי פוליבודה - על אחיו מתן
(המחלקה לארגון וקשר עם יהודים בתפוצות, ההסתדרות הציונית העולמית)

"אני רגיל לבוא ולבקר בארץ מספר פעמים בשנה, וכמובן ביום האזכרה של מתן וביום הזיכרון. הפעם, בגלל הקורונה, לא יכולנו לעשות את זה, וזה היה היום הכי קשה שהיה לי מאז שהוא נהרג". מתן פוליבודה נהרג בתאונת אימונים בשייטת 13 בשנת 1996. אחיו, איתי, שחי בבודפשט מזה 20 שנה, מנסה לפרק את הכאב הרחק מהמולדת ומקברו של אחיו – ומתקשה למצוא נחמה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כמוהו עוד מאות משפחות של ישראלים שחיות בתפוצות, ומציינות את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – יקיריהן שלהן ממש – זו השנה השנייה, הרחק מבית העלמין הצבאי ומהחיבוק הישראלי, בשל מגפת הקורונה. כדי להביע שותפות בכאב, יזמה המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, את אירוע הזיכרון "הלב עוד שם", שייערך בערב יום הזיכרון התשפ"א (יום ג' הקרוב) בשעה 22:30 (שעון ישראל). הטקס ישודר לכל העולם באופן מקוון מהיכל התרבות בפתח תקווה.
פוליבודה ישתתף בטקס מהונגריה. "האזכרה השנה הייתה הפעם הראשונה שלא עמדתי ליד הקבר של מתן ואמרתי קדיש", מספר איתי. "במקום זה הלכתי להרים כאן, בהונגריה, והתבודדתי. התפללתי בשבילו וחשבתי עליו.
"לי באמת חשוב נושא האזכרות, להגיד קדיש. אפילו חשבתי ללכת לישראל ברגל. לחשוב שאני לא אגיד קדיש על אח שלי ושמישהו אחר יגיד במקומי, שלא אהיה שם זו תחושה מאוד-מאוד קשה... יש משהו בלבד הזה שמחבר אותי אליו מאוד. אני הולך בשבילים ומדמיין שהוא איתי. חלק מתהליך הריפוי שלי היה התחברות לאמונה פנימית הכוללת מדיטציות ועבודה עצמית - ובאזכרה שלו ממש הרגשתי שזה מסייע".
3 צפייה בגלריה
איתי פוליבודה ואחיו מתן ז"ל
איתי פוליבודה ואחיו מתן ז"ל
איתי פוליבודה ואחיו מתן ז"ל
(באדיבות המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית)
איתי פוליבודה מספר כי "ביום הזיכרון, בדרך כלל, אנחנו עורכים טקס בשגרירות - אבל זה לא אותו דבר. כשילד גדל בארץ, יום הזיכרון, הצפירה וכל המשמעות שונה מאוד מאשר בחו"ל. אני מנסה להעביר לילדים שלי את התחושה של היום המשמעותי הזה, אבל עד שהם לא ישמעו את הצפירה ביום הזיכרון, ויחשבו על הדוד שהם לא הכירו - זה לא יהיה אותו הדבר גם מבחינתם".
פוליבודה היה קרוב מאוד לאחיו, "החבר הכי טוב שלי", כדבריו. השניים גדלו במושב כפר חיטים הפסטורלי, מעל הכינרת, למשפחה שהיא "מלח הארץ". הוא עצמו שירת ביחידה מובחרת, אביו, בן לניצולי שואה, היה בפלס"ר 7 ומתן התגייס לקומנדו הימי. "הכול היה ממש מושלם, ופתאום ביום אחד בדצמבר כל העולם שלנו התהפך, ובעשרים וחמש השנים האחרונות אני יכול להגיד שאנחנו כאילו מתפקדים: אני בעל חברת נדל"ן מאוד גדולה, נשוי באושר, יש לי שני ילדים. באמת הכול בסדר, אבל חצי לב שבור".

"לא יכולנו להחזיק את היד לאמא"

פוליבודה מספר כי חי את תחושת האסון "מילדות", כדבריו. "הייתה לי איזושהי תחושה שמשהו יקרה למתן. אולי אינטואיציה של אח גדול. מצד אחד שמחתי שהוא הולך לטופ של הטופ, אבל הייתה בי איזושהי סתירה פנימית, וכל הזמן השתקתי את עצמי שיהיה בסדר".
אבל לא היה בסדר, והאסון מצא את איתי פוליבודה בעיצומו של טיול באוסטרליה עם רעייתו. "מצא" זו המילה, שכן קדמו להודעה המרה חיפושים, בעידן שלפני הסלולרי והאינטרנט הזמין - וכמעט שבוע לאחר נפילתו הגיעה הבשורה המרה לאח. "בקומנדו הימי לא היה אסון כזה", הוא מספר. קורה מצב שאחד הלוחמים נכנס לאיזושהי בעיה, הרעלת חמצן או היפר-ונטילציה, אבל כמעט תמיד אחד מהם מצליח להוציא את הזולת החוצה.
איתי פוליבודה: "כעבור חמישה ימים, ביום שישי, הלכתי לבנק כדי לשאול אותם מה קורה. מנהל הסניף בא אליי ומבקש שאתקשר לשגריר ישראל בסידני... ושם אומרים לי שמחפשים אותי כבר שבוע, ושאחי נהרג בקומנדו הימי"
"במקרה שלהם לא, אז מצאו אותם כעבור 10 שעות על הקרקעית. לא יודעים מה קרה שם. ואני הייתי באוסטרליה עם אשתי, אסתי. סיכמנו שנעשה טיול בקרוואן לפני שנתחיל את העבודה הקשה, התכוונתי לתדלק את הקרוואן כשהודיעו לי שעצרו לי את האשראי. כעבור חמישה ימים, ביום שישי, הלכתי לבנק כדי לשאול אותם מה קורה. מנהל הסניף בא אליי ומבקש שאתקשר לשגריר ישראל בסידני... ושם אומרים לי שמחפשים אותי כבר שבוע, ושאחי נהרג בקומנדו הימי.
"אני עם הטלפון ביד, ואני אומר לאסתר: 'אני חושב שהוא אמר שאח שלי נהרג או משהו כזה'. ומהרגע הזה אני משאיר את אשתי ואני אומר לה שאני פשוט חייב לעוף לישראל. היא נשארת שם, ואני עולה על מטוס. כעבור 30 שעות אני בארץ, מגיע לסוף השבעה. אני יכול להגיד שבשבילי הוא היה חי עוד שבוע, אבל זו הייתה טיסה נוראית... חטפתי את המכה הקשה מכול".
פוליבודה מתאר חיים עם לב שבור. להונגריה היגר בשנת 2002. "זה מחיר מאוד מאוד גבוה, ועכשיו בעיקר בגלל הקורונה, כשאנחנו לא יכולים להגיע לארץ. לא יכולנו להגיע לאזכרה שלו, לא בליל הסדר, לא ביום הזיכרון. לא יכולנו להחזיק את היד לאמא ולאבא ולאחיות שלי. זה מאוד מאוד קשה".

"זה פשוט יום פרטי עבורי. יום חשוך"

מירב קשת תשתתף באירוע מבוסטון, ותספר על אחיה, מאור קלפון, שנהרג בפעילות מבצעית בחברון בשנת 2002. "יום הזיכרון מבחינתי הוא יום של אבל פרטי", היא אומרת. "זה יום קשה. אני מתאבלת על אחי כל יום, אבל אני חושבת על משפחות אחרות ועל מדינת ישראל - וכאן זה פשוט יום פרטי עבורי. יום חשוך. אני מדליקה נר, מנסה להתחבר למה שקורה בארץ, מדברת עם ההורים ועם האחים. אבל אין פה משהו שהתחברתי אליו מבחינת היכולת של הקהילה להרים איזשהו יום זיכרון, יום הזדהות. אני יכולה להגיד שכל השנים זה היה עוד יום פרטי שלי, אבל ברמה מוגברת".
מירב קשת - על אחיה, מאור
(המחלקה לארגון וקשר עם יהודים בתפוצות, ההסתדרות הציונית העולמית)

גליה סרנר (58) מטורונטו, קנדה, היא נכדה ובת דודה שכולה. סבה, משה (מוסה) סיטון נפל בקרבות תש"ח מפגיעת פגז, והיה בן 50 במותו. בן דודה, רס"ן משה לשם, שנקרא על שם הסב, נהרג בהתרסקות מטוסו בכנרת ב-1991, בן 29 במותו.
גליה סרנר- השכול הכה פעמיים
(המחלקה לארגון וקשר עם יהודים בתפוצות, ההסתדרות הציונית העולמית)

"סבא שלי גויס בגיל 50, כשהיה כבר אבא לשמונה ילדים", משתפת סרנר. "סבתא שלי הייתה מספרת בשיברון לב שהיא פשוט בכתה וצעקה, ביקשה ממנו לא ללכת: 'הגיל שלך כבר מבוגר, יש לך שמונה ילדים, בבקשה אל תלך'. והוא הלך, ונהרג מפגיעת פגז בקרב שנערך בירושלים, מרחק פסיעה מביתו.
"אבא שלי, בנו, היה איש מאוד שמח. אבל כשהוא היה מדבר על אביו, הוא תמיד אמר: 'לי לא היה אבא'. שם הוא נעצב. בשנים האחרונות הוא בוכה הרבה ומדבר יותר על האובדן. אני מאמינה שזה כן חלחל אליי. המשפחה שלו די התפרקה. אחרי המוות של סבא, החליטו לקרוא לכל הגברים והנכדים במשפחה 'משה'. יש לנו 7 או 8 כאלה, על שמו, לכבודו ולזכרו. סבתי ניסתה לאחוז במשפחה ולאחד אותה, אבל המוות פילח את הקשרים ואבא שלי תמיד היה הדבק המלכד, עד כמה שהתאפשר".

"הבנו שמה שהיה כבר לא יהיה"

סרנר מספרת כי תמיד הייתה תמונה של סבא בבית. "גם אצלנו, בכל מקום שעברנו אליו בעולם. ובעיניי האובייקטיביות, על סמך הסיפורים - הוא כנראה היה מנהיג. הוא החליט לעלות לישראל נגד כל הסיכויים, כשמשפחתו המורחבת עברה לארגנטינה. ואז ההחלטה לגור בירושלים, להקים בה בית, להתנדב לצבא. אומרים שככל שאתה מתבגר, הזיכרון לטווח ארוך הוא חד יותר, ואבא שלי עכשיו מספר יותר ויותר סיפורים".
3 צפייה בגלריה
משה (מוסה) סיטון, הסב - והנכד שנקרא על שמו, רס"ן משה לשם
משה (מוסה) סיטון, הסב - והנכד שנקרא על שמו, רס"ן משה לשם
סבתא שלי בכתה וצעקה, ביקשה ממנו לא ללכת: 'הגיל שלך כבר מבוגר, יש לך שמונה ילדים'. והוא הלך, ונהרג מפגיעת פגז בקרב שנערך בירושלים, מרחק פסיעה מביתו. משה (מוסה) סיטון, הסב - והנכד שנקרא על שמו, רס"ן משה לשם
(באדיבות המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית)
ואז נפל גם משה הבן דוד. "איך משפחה שכולה מקבלת את המכה השנייה שניחתת עליה? בעיקר בהבנה שהחיים מאוד נזילים. וגם בידיעה שמה שהיה - כבר לא יהיה. משה היה מיוחד. אמא שלי הייתה אומרת לי עליו שמצפה לו עתיד מזהיר. ואז הכול פשוט נגמר. נולדה לו תינוקת שהוא בכלל לא ידע שקיימת".
רבקה נחמיאס: "אני לא יכולה לחגוג את היום הולדת שלי יותר. אני קוראת לזה 'יום מותי'. וכולם לא מוותרים לי, כולל הילדים, ואומרים: 'צריך לחגוג, זה היום הולדת שלך'. אני אומרת, תעשו לי טובה זה יום שבא לי רק לבכות"
גם סרנר תיאלץ לציין את יום הזיכרון הרחק מהבית ומהקברים. "בארץ, יום הזיכרון זה דבר שהוא קדוש ומקודש, אבל הוא קיים שרירותית", היא אומרת. "אין דבר כזה שמכונית תיסע ביום הזיכרון בזמן הצפירה. אבל כאן שום דבר לא נלקח כמובן מאליו. העובדה שאני שמה דגל ישראל בלב הבית שלי, והאנטישמיות הרי גואה בכל מקום, ואני מורידה את הדגל לחצי התורן - זאת הדרך שלי לזכור, לציין".

"יום הולדתי הוא יום מותי"

אוהד נחמיאס היה בן 20 כשנפל בפעולת חילוץ הירואית בקרב בלבנון. אותו ליל חורף של 1998 היה גם יום הולדתה של אמו, ומאז היא קוראת ליום הזה, "יום מותי". נחמיאס הותיר אחריו תאום שהיה אף הוא בשירות צבאי באותו הזמן – וגם אח ואחות גדולים ממנו. אחרי שנפל עזבה כל המשפחה לאוסטרליה, בעקבות הבן ירון.
רבקה ושמוליק נחמיאס - על הבן, אוהד
(המחלקה לארגון וקשר עם יהודים בתפוצות, ההסתדרות הציונית העולמית)

"זה היה יום הולדתי", משחזרת רבקה נחמיאס, בסרטון שיעלה בטקס הזיכרון. "דורית והילדים הגיעו לחגוג לי - וירון ואשתו איחלו לי מאוסטרליה מזל טוב. אוהד התקשר ואמר לי, 'אמא, אני מתנצל אני לא אוכל להגיע. מזל טוב'. ובשתיים לפנות בוקר הגיעה הבשורה המרה. שמעתי דפיקות בדלת. ואני מסתכלת בעינית ורואה חיילים, ואני חושבת לעצמי, איזה כיף, הבנים שלי באו להפתיע אותי באמצע הלילה. אני פותחת את הדלת ואיזה 12 איש בערך אומרים לי 'אוהד נפל'. ושמוליק לא שומע כלום ממה שקורה, כי יש לו בעיית שמיעה. אחר כך הוא ירד וקיבל הלם.
"בגלל זה אני לא יכולה לחגוג את היום הולדת שלי יותר. אני קוראת לזה 'יום מותי'. וכולם לא מוותרים לי, כולל הילדים, ואומרים: 'צריך לחגוג, זה היום הולדת שלך'. אני אומרת, תעשו לי טובה זה יום שבא לי רק לבכות. תניחו לי. אני רוצה להיות בפינה - אבל לא נותנים לי".
גליה סרנר: "איך משפחה שכולה מקבלת את המכה השנייה שניחתת עליה? בעיקר בהבנה שהחיים מאוד נזילים. וגם בידיעה שמה שהיה - כבר לא יהיה. בארץ, אין דבר כזה שמכונית תיסע ביום הזיכרון בזמן הצפירה. כאן שום דבר לא נלקח כמובן מאליו"
"כשאוהד בא להתגייס, אמרתי לו: בבקשה, אולי לא שניכם בקרבי? והוא אמר לי, אמא, זה החינוך שנתת לי. עכשיו את רוצה לשנות?"

"פה, לשמחתי אין הורים שכולים שאני מכירה"

שמוליק, רבקה ושלושת ילדיהם חיים היום באוסטרליה, ומציינים ממנה את יום הזיכרון. כבן למשפחה ששורשיה נטועים זה כבר עשרה דורות בישראל, חווה שמוליק קושי בהגירה, אבל רבקה מוצאת בה נחמה גדולה. "זה לא היה משהו קל עבורי. נלחמתי בזה", שמוליק אומר.
3 צפייה בגלריה
שמוליק ורבקה נחמיאס והבן אוהד ז"ל
שמוליק ורבקה נחמיאס והבן אוהד ז"ל
שמוליק ורבקה נחמיאס והבן אוהד ז"ל
עד לקורונה היו ההורים נוסעים לחודש ימים לישראל, ועולים לקברו של הבן. כעת הם מצטרפים לחברים בשיחות וידיאו. "הווטסאפ הזה זו הצלה ענקית. אנחנו לא מנותקים. אנחנו מרגישים שאנחנו שם. גם כשחברים באים לבקר הם מצלמים לי את הקבר, ואני מקבלת תמונות. אז אני לא מרגישה שאני מרוחקת מהם.
"בארץ", מסבירה רבקה את הקושי, "יש לנו הרבה משפחות שכולות, המון חברים. אז זה לחיות את הפצע הזה עוד פעם ועוד פעם. פה, לשמחתי אין הורים שכולים שאני מכירה, ולפחות יש לי את היום שלי. זה רק אני וזה רק שלי. אני לא צריכה לחוות את זה שוב ושוב. בארץ מהבחינה הזו יותר קשה.
"בשנה הראשונה שהיינו פה, הזמינו אותי לטקס יום הזיכרון. אמרתי שאלך, אבל הרגשתי שזה לא שייך לי. ואז נתנו לי לשבת באיזו שורה ראשונה של מכובדים, פתאום אני רואה על המרקע הגדול את בני מככב ואת קורות חייו. זה היה כל כך מרגש ויפה, שהרגשתי יותר טוב מאשר בארץ".
רבקה נחמיאס: "פה, לשמחתי אין הורים שכולים שאני מכירה, ולפחות יש לי את היום שלי. זה רק אני וזה רק שלי. אני לא צריכה לחוות את זה שוב ושוב. בארץ מהבחינה הזו יותר קשה"
שמוליק חש אחרת: "הייתי המום. עברה שנה והיה מאוד קשה, והגענו אפילו למצב של ויכוחים בינינו - ואז החלטתי שאני הולך לפסיכולוג. הוא החזיר אותי לחיים, ובעקבות זה אני גם יכול לדבר בחופשיות על הבן שלי. אני מרגיש שהחיים שלי חזרו... אבל אני חי לפי דברי המשורר, לבי במזרח וגופי בסוף המערב... כל הבית שלי מלא תמונות של אוהד. אנחנו מגדלים את הנכדים בעברית וכל הזמן מדברים על אוהד. כך שלא צריך יום זיכרון. אנחנו זוכרים אותו יום יום, שעה שעה".

מצדיעים ומחבקים מרחוק

מי שיזמה את הטקס היא ראש המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, גוסטי יהושע ברוורמן. "עם ישראל כולו מתייחד עם הנופלים ביום הזיכרון", היא אומרת. "הביטויים המוחשיים של יום זה בארץ לא נמצאים אצל מי שחיים בתפוצות. אירוע כזה הוא הזדמנות עבורם להתחבר ליום הישראלי הזה. זו הצדעה וחיבוק מהארץ לישראלים הנמצאים בתפוצות, וכואבים את זכרם של יקיריהם - שכן לשכול אין בית והוא איננו מחובר לאדמה. הוא בלבבות".
באירוע הזיכרון הראשון מסוגו ישתתפו ישראלים מכל רחבי הגלובוס, שיתייחדו עם זכרם של הנופלים במערכות ישראל, לצד אמנים ישראלים מוכרים, ובהם רמי קליינשטיין, עדן אלנה, מיטל טרבלסי ואחרים. באירוע ישולבו כתבות המספרות את סיפוריהם של ישראלים שכולים מצפון אמריקה, הונגריה ואוסטרליה, שישתפו על החיים עם השכול ממרחק.
סייעה בהכנת הכתבה: אורטל מוגוס
פרסום ראשוני: 11:52 , 11.04.21