איבדנו את שער הרחמים

הימים שורטים בנו בלי רחם; הקורונה משתוללת ברחובות ונראה שאין אדון או מנהלת לבירה הבוערת הזו. ההנהגה הפוליטית הולכת ומשחיתה את עצמה ומפקירה את המשימות האמיתיות. עסקים - ובעקבותיהם נשים, גברים ומשפחות - קורסים כלכלית. מורה נרצחת בשעה שהיא מכינה בקבוק חלב לבתה הפעוטה. נערה נוסעת לבלות באילת ומגלה שהגיעה לסדום והרב מהדרום בוחן שדיים וחסר לב.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו>>
בצר לי אני מחפשת נחמה בפרשת השבוע אבל גם היא לא מציעה מזור לחרדותיי (דברים, כ"ח): "בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי... וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ".
נכון, כל זה יקרה אם נתנהג רע ונבגוד באלוהי ישראל, אבל גם מה שיקרה אם נתנהג למופת לא משמח ולא מבטא את הטוב והראוי בעיניי, "יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ". אני לא מתלהבת ממשחקים סכום אפס. אני משוכנעת שעל האדמה הזו יכולות וצריכות להתקיים יחד כמה תרבויות ודתות. אין לי אויבים שאני רוצה להביס. הנחמות בפרשת השבוע (בחלקן) לא מדברות אלי לבי.

שלום כיתה א', שלום לגננת לגן

ואז אני נזכרת במורות ובמורים, בגננות ובגננים ובתחילת שנת הלימודים וטיפות של אופטימיות נמהלות בדאגת הימים. לא, אני לא תמימה ואני יודעת שגם שם רבו הצרות.
אני זוכרת את המטפלות והגננות המתעללות. אלא שאני מכירה הרבה נשות ואנשי חינוך מהזן המופלא עם אידאולוגיה, אהבה מיוחדת לדור הצעיר, אחריות ואמונה שהטוב ינצח. אני מכירה את האיכות האנושית וסולם הערכים של מי שבחרה להקדיש לחינוך את חייה.

מורות שאני נושאת בלבי

בליבי אני נושאת עמי ארבע מורות מיוחדות שישלמו בחודשים האחרונים מחיר דמים רע שגבתה מהן חברה לא מחונכת שחייבת להתעורר. אני נושאת עמי היום את זכרה של שריפה אבו מעמר ז"ל, מורה אהובה ומודל לאחריות חברתית מבית ספר "דרור" ברמלה, ואת כאבן של שלוש מורות לחינוך מיוחד, ראנה אלחלאק, אמו של איאד ז"ל, ואחיותיו ג'ומאנה ודיאנה, שלוש נשים שבחרו בחינוך המיוחד בעקבות מסען אם איאד, איש מיוחד שנלקח מהן באלימות שכרתה בור בלב המשפחה.
שריפה אבו מעמרשריפה אבו מעמר
שריפה אבו מעמר
בימים הקשים האלה אני מבקשת נחמה גם בעבר, בשורשים שלנו. מעודדת מהמחשבה על תחילת שנת הלימודים ועל המורות והמורים שאני מכירה וכל כך מעריכה ואוהבת. אני פונה אל ברוריה, מורה חכמה ועתיקה, שמציעה שיעור שאין שני לו בתבונה, בחמלה, בתובענות ובנחמה.
מנהרת הזמן הלמדנית מאפשרת לי לארגן לעצמי חברותא עם נשמות יפות: ברוריה ושריפה, ראנה, ג'ומנה ודיאנה יושבות איתי יחד ללמוד תורה.

מאז ומעולם – סכסוכי שכנים

"בשכנותו של רבי מאיר היו בריונים שציערו אותו מאוד. היה רבי מאיר מבקש עליהם רחמים שימותו. אמרה לו ברורה אשתו: מה עולה בדעתך? האם אתה עושה זאת בגלל שכתוב 'יתמו חטאים'? (תהלים, ק"ד) והרי לא כתוב בפסוק 'יתמו חוטאים' אלא 'יתמו חטאים'. ועוד התבונן בסוף הפסוק שכתוב, 'ורשעים עוד אינם'. אם כתוב 'יתמו חטאים' מדוע יש לכתוב ורשעים עוד אינם? אלא בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה וכך יתקיים הפסוק 'ורשעים עוד אינם'. ביקש עליהם רחמים וחזרו בתשובה" (ברכות י', א'. מתורגם).
ברוריה, למדנית חשובה ומרתקת שחיה בארץ ישראל במאה השנייה לספירה, נוזפת ברבי מאיר, בעלה, בשעה שהיא מציעה פרשנות חדשנית לפרק ק"ד בתהלים. כדרכן של דרשות טובות, היא מסרבלת את הפשט ומנהירה את המהות.
ברוריה מסבירה את הפשט על מנת להראות איך ניתן להבינו בצורה מעוותת, רצחנית, והיא מציעה לו חלופה מוסרית. ברוריה מוצאת בתהלים ק"ד את הקושי המוסרי שאני מצאתי השבוע פרשת "כי תבוא", אלא שבניגוד להתרסה הישירה שלי, ברוריה - שמחויבת למסורת - מתפלפלת עם הפשט ומוציאה לאור יצירה מפוארת.

הפסוקים שקישטו את קירות בית הספר

תהלים ק"ד הוא פרק ציורי המתאר את כוחו של אלוהים כיוצר הטבע. "יין ישמח לבב אנוש", "זה הים גדול ורחב ידים" וגם "לויתן זה יצרת לשחק בו". פוסקים שעיטרו במילים ובציורים את קירות בית הספר של ילדותי. באופן מפתיע נחתם המזמור התמים למראה בפסוק נקמה. "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּ יָהּ". נדמה שכל ה"ההלו יה" הגדול מוסב מההתפעלות מהטבע, אל יכולתו של אלוהים לנהל מלחמות, לנצח את הרשעים ולהעלימם מהעולם.
כך הוכתם ונחתם מזמור טבע נהדר בפסוק מלחמה ונקמה, שזר לרוח הפרק עד שנראה שהוא חתימה מודבקת ומאוחרת.

כשדוד אמר בפעם הראשונה "הללו יה"

חכמי התלמוד מפנים את תשומת הלב הדרשנית לעובדה ש"הללו יה" החותם את פרק ק"ד, הוא ה"הללויה" הראשון בספר תהלים (הספר שחתום על ההמצאה הלשונית-שירית המפוארת: 'הללויה'), ובעקבותיו יבואו עוד פרקי "הללויה" רבים. מה גרם לדוד להשהות את חשיפת הקריאה היפה והאהובה עליו, "הללויה", עד לפרק 104 בספר השירים שלו?
זו תשובתו של אחד מחכמי התלמוד (ברכות ט', ב'): "מאה ושלש פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתם של רשעים, שנאמר - יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה".
כן. דוד המלך - זה של המדרש שלנו - המציא את הביטוי השירי "הללו יה" כבר מזמן והוא שמר אותו בלב והתאפק עד לרגע המיוחד (אולי הרגע בו הוא הניח על שולחנו של שאול מאתיים ערלות פלשתים, ואולי הרגע בו הרג את גוליית. לכו תדעו) ורק אז, נוכח גופות ה"רשעים" הוא הרשה לעצמו לחשוף את ביטוי השבח האלוהי שיהפוך עם השנים לאחד הביטויים הדתיים הפופולריים: "הללו יה", אמר דוד מול גופות האויבים.

כבוד אלוהים ונקמה

דרשה נוספת צועדת צעד אחד קדימה ומייחסת את אנחת הרווחה. את ה"הללו יה" על מות הרשעים לאלוהים עצמו. בפרשנות לפסוק העוסק במאבק בפרעה, מצהיר אלוהים: "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'", מבהיר הדרשן: "כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשעים שמו מתגדל בעולם", ומביא גם את הפסוק החותם של תהלים, ק"ד כראייה לקשר בין נקמה וכבוד אלוהיים – "יתמו חטאים... הללו יה".
ברוריה מכירה את הדרשה על הופעת ה"הללו יה", הראשון בתהלים. בתבונה סידר עורך הסוגייה את הדרשות כך שדבריה של ברוריה יופיעו שורות ספורות לאחר דבריו של דוד המלך. בדרכו ביקש העורך לומר: זוהי הדרשה המקובלת של החכמים, דרשה שמתאימה למלכים ולגברים כובשים ועכשיו תבוא בקול תרועה וניצחון אמיתי. הדרשה החומלת. דרשת האישה החכמה ברוריה.
הרשעים המקראיים הגדולים, בדמותם של פרעה ואוייבי דוד, הופכים בעולמם של חכמי התלמוד למעצבנים קטנים. לשכנים שמצערים את רבי מאיר. אלה ששמים מוזיקה עד שעה מאוחרת ומפריעים לו ללמוד תורה. שעושים מנגל בשבת. שמתווכחים על מקום חנייה או אולי על אמונות דתיות.

חטאי הרשעים לא יופחתו

רבי מאיר, בעלה של ברוריה, מוצג בדרשה זו בצורה ביקורתית: הוא קטנוני, נקמן ומעמיד פני צדיק. הוא מנצל את מעמדו הדתי על מנת להתפלל לאלוהים שיעשה "חסד" עם שכניו וייטול את חייהם בטרם יוסיפו לחטוא. בעיני עצמו הוא צדיק שגואל שכנים סוררים מחיי חטא ומסייע להם להגיע לעולם הבא ברמת תחזוקה גבוהה יחסית.
"האם יש גדולה בהפחתת חטאי הרשעים על ידי הריגתם?", שואלת ברוריה בביקורת את רבי מאיר בעלה.
דרשנות היא שירה, וברוריה מכירה את היכולת הנבואית של נפש המשורר. היא מתעקשת לחקור את בחירת המילים, ואף את בחירת הניקוד של דוד משורר תהילים. דוד חתם את פרק ק"ד בתקווה, "יתמו חַטָּאִים" ולא "יתמו חוטאים".
כן. משעממי הפשט יטענו שהמילה "חַטָּאִים" היא שם קיבוצי לכל החוטאים ודוד מתכוון בדבריו למותם של החוטאים. אך כיוון שהוא כתב "חַטָּאִים" ולא חוטאים, וכיוון שהוא כתב "יתמו" ולא ימותו, מבינה ברוריה שנפשו של דוד כיוונה לעולמות רוחניים שאולי היו אפילו נסתרים ממנו. הוא התכוון, אומרת ברוריה, לכך שהחטאים יסתיימו אבל החוטאים יישארו בחיים. משום כך, ממשיכה ברוריה להסביר, הוא גם משתמש בצורה המוזרה, "וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם", במקום לומר, "הרשעים ימותו". שכן נשמתו של דוד מכוונת לפתרון שיותיר את האנשים בחיים וייטול מהם את רשעתם."
"אם אתה כזה צדיק", אומרת ברוריה לרבי מאיר, "שבכוחך לבקש מאלוהים להרוג אנשים, יש לך גם יכולת לדאוג שאנשים אלה יחזרו בתשובה".

כולנו חוטאים וחוטאות

אלא שבניגוד לעונשי מוות, לנקמה ולמלחמות, חזרה בתשובה היא תהליך הדורש מחנכות ומחנכים עם לב רחב וחומל, עם הבנה עמוקה שכולנו מועדות לחטוא וכולנו יכולות לעשות טוב. הנסיבות הן המשפיע העיקרי על הבחירות שלנו – מי שתקבל אהבה, ביטחון ויציבות בילדותה, חזקה עליה שתעביר זאת הלאה בבגרותה.
הלב כואב על שריפה, ראנה, ג'ומנה ודיאנה, מחנכות שהביאו חמלה לעולם ושלמו את מחיר האלימות. הן הביאו לעולם את תורתה של ברוריה ושילמו בתורתו של דוד הלוחם. מותה האלים של שריפה ומותו האלים של איאד מצווים עלינו לשים סוף לאלימות, לקחת אחריות על הנעשה ברחובות ולהציע לדור הצעיר אהבה, יציבות, ביטחון וחינוך לחמלה.
אלוהים אל תקום דמם, ויהי דמם שנשפך סמל ואות לקיצם של מאבקי הדמים.

ובבית המדרש של הטוקבקים

לרנא אלחלאק, אמו של איאד היה רעיון נפלא להנצחתו. הוא אהב צמחי סקולנטים ותמונתו המפורסמת היא עם צמח שכזה. היא הציעה שנחליף בעברית את שמו של הסקולנט ונקרא לו "צמח איאד. חברות וחברים רבים כבר נענו לאתגר ושלחו לי תמונות של הצמח בביתם, או אם התאפשר – במשתלה או במקום ציבורי, ולידו השלט – צמח איאד. אני מצרפת כמה מתוך התמונות שהגיעו אליי.
 "צמחי איאד" "צמחי איאד"
"צמחי איאד"
(רוחמה וייס)
שלחו לי גם אתן, זה יודפס ויגיע לרנא, וזכרו של איאד, איש צעיר שהיה פרח, לא ימוש מאיתנו ומשפחתו תזכה לצדק אחרון. צדק לאיאד.
שלחו אלי למייל: rweiss@huc.edu
שבת שלום!