הידיעה על נרמול היחסים בין בירת סודן, ח'רטום, לבין בירת ישראל - מעוררת בבני הדור הראשון לעלייה מאתיופיה, מי שעשו את המסע הרגלי מסודן לישראל, ספק-תקווה ספק-כעס. למעלה מ-40 שנים מאז שאיבדו קשר עם יקיריהם; מאז הושלכו באכזריות על ידי הצבא הסודני, במהלך ניסיונותיהם לעלות ארצה בשנות ה-80. למעלה מארבעה עשורים מאז אותו מסע טראומטי שבו הורעבו, הוכו בידי הצבא הסודני וקברו את יקיריהם במחנות הפליטים שבמדינה הזרה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
באמצע שנות ה-70 שלט באתיופיה הרודן מנגיסטו היילה-מרים, מי שהיה אחראי למותם של מיליונים מאזרחי המדינה במלחמת האזרחים. תחת משטרו חויבו כל הצעירים במדינה להילחם נגד "החזית לשחרור טיגראיי", ובמחתרות לאומניות שונות בתוך אתיופיה. מציאות זו הובילה להגירה של אתיופים רבים לסודן, ובהם צעירים מיהודי אתיופיה.
אחד מהם היה פרדה אקלום – איש חינוך ששימש כמורה בבית הספר "אורט" באתיופיה. בשלהי 1970, בהגיעו לסודן, שלח מכתב למטה "אורט" באירופה. מכתב זה התגלגל והגיע לממשלת ישראל, ובעקבותיו נשלח נציג המוסד לפגוש את אקלום בחרטום, בירת סודן.
בדרך לא דרך העביר פרדה את השמועה על ישראל. כיהודים שחיכו כל חייהם לרגע הזה, הבינו הצעירים בכפרים כי זוהי עת רצון – ויחד החלו בעזיבה המונית וחשאית עם משפחותיהם לסודן, בדרך המיוחלת לישראל. עקב חשש מהתנכלות אנטישמית, בהגיעם לגבול, טענו כי הגיעו למדינה עקב הרעב הכבד באתיופיה.

"נודע לנו שאנשים מתים בהמוניהם"

דוד מהרט (54), תושב קריית גת, שהה בסודן שלוש שנים לפני עלייתו ארצה. אחיו נכלאו בכלא הסודני ומאז נעלמו עקבותיהם. "עוד כשהיינו באתיופיה, בשנת 1981, הגיעה כנופיה של נוצרים לכפר של סבי, סולה, ורצחה באכזריות שלושה מבני משפחותינו, ביניהם אשתו של דודי שהותירה אחריה שישה יתומים, ודודי שהשאיר תשעה יתומים ונער בן 13 שנרצחו בדם קר".
דוד מהרט וחבריו בחנות צילום בגדריף- סודןדוד מהרט וחבריו בחנות צילום בגדריף- סודן
דוד מהרט וחבריו בחנות צילום בגדריף - סודן
מהרט ומשפחתו התגוררו אז בכפר בשם ווף-ארגף באזור וולקיט, ואחרי שנודע דבר האסון יצאו אחיו – איה-הונאי, טקיאי ואסרסה – לסולה, שם עדיין התגוררו הסב ועוד כמה דודים. "בתוך זמן קצר הם התארגנו ועזבו את הכפר בדרך למסע הרגלי לישראל. אחרי כחודש וחצי הם הגיעו – 49 אנשים –לגבול סודן".
לגדריף עבר בגיל 16, ועזר להוריו בעבודות מזדמנות כדי לסייע למשפחתו. מאוחר יותר מונה כפעיל מוסד ללא ידיעתו, והיה חלק מצוות השטח שנקרא "ברייר" – רץ. תפקידו היה לחלק דמי מחיה ליהודים, ובמועד העלייה לאסוף אותם עד לנקודת האיסוף שבה המתינו להם אנשי המוסד. משם עלו על משאיות והוסעו להרקולסים שהמריאו לישראל.
יוצאי אתיופיה עם תמונות יקיריהם שנעלמו בסודן בדרכם לישראליוצאי אתיופיה עם תמונות יקיריהם שנעלמו בסודן בדרכם לישראל
"אמי נפטרה לפני ארבעה חודשים, ובכך הצטרפה לכל אותם הורים שהלכו לעולמם בחוסר ידיעה, בכאב עצום". יוצאי אתיופיה עם תמונות יקיריהם שנעלמו בסודן בדרכם לישראל
(צילום: אבי רוקח)
מהרט מתאר כי בסודן פעלו מחנות ענק לפליטים שבהם שהו יהודים, נוצרים ומוסלמים שנמלטו ממשטר היילה-מרים. לדבריו, היהודים היוו מיעוט קטן מהפליטים. "חלקם הועבר למחנות קבע של 'הצלב האדום' שנחשבו לקשים יותר, כמו אם-רוקבה, דואכה ועוד - וחלקם למחנות זמניים שהיו סמוכים לעיר גדריף, דוגמת טואבה וג'דידה", הוא מסביר. "אנחנו ברחנו ממחנה מעבר בשם וודלחילו - משם לגדריף, וזה לאחר ששיחדנו את האנשים ששמרו על המחנה. לא רצינו להגיע למחנות הקבע, כי שם נודע לנו שאנשים מתים בהמוניהם".
"כעבור שלושה חודשים הצטרפו שלושת אחיי, דודי וארבעת בני דודיי", הוא מספר. בהגיעם לסודן, נעצרו האחים ונלקחו בשבי על ידי הצבא למחנה הצבאי. "אנשים סיפרו למשפחתי שהצבא הסודני הוריד אותם מהסירות בדרביל, ולקח אותם למחנה בשם אמב-רקית", טוען מהרט.
"הידיעה על מעצרם הגיעה אלינו בגדריף, שם חיכינו להם. אבי מיד נסע כדי לאתר אותם, אך הזהירו אותו כי הוא עלול למצוא את עצמו בסכנת חיים. הוא חזר אדם שבור ועצוב עד יום מותו, בשנת 2011".
"לא מדובר רק בעצב האישי שלי, אלא של הקהילה כולה. ממשלת סודן עשתה את המוות ליהודים מאתיופיה. אנשים שבסך הכול היה אפשר להציל אותם, נרצחו, כפשוטו"
לפני כשנתיים, התקיים בוועדת העלייה והקליטה בכנסת דיון בעניינם של הנעדרים מסודן, אך שוב, לטענתו, היו אלו מילים בלבד, ללא כיסוי. כעת, בפתח השינוי המסתמן, הוא מבקש את עזרת הציבור. אם לא למצוא את קרוביו, לפחות להעלות את סיפורם למודעות וללמוד גם עליהם.
"אמי חיכתה 39 שנים בתקווה לראות את ילדיה, אחיה והאחיינים שלה", אומר מהרט. "היא נפטרה לפני ארבעה חודשים, ובכך הצטרפה לכל אותם הורים שהלכו לעולמם בחוסר ידיעה, בכאב עצום, מבלי ידיעה ברורה, מה עלה בגורל יקיריהם".

בכלא הסודני בגיל חמש

מבחינת מדינת ישראל ומרבית תושביה, סיפור העלייה מאתיופיה מתחיל ב"מבצע משה", בין נובמבר 1984 לינואר 1985. אך הרבה לפני מבצע משה, ניהלו יהודי אתיופיה מאבק חריף נגד התעלמות המדינה שהביאה לעיכובים בעלייה ולמותם של אלפים במחנות הפליטים בסודן ובאתיופיה עצמה, במהלך מלחמת האזרחים.
אלו שמות שבעת הנעדרים מסודן:אלו שמות שבעת הנעדרים מסודן:
"אולי אחרי כמעט 40 שנים, נדע מה עלה בגורל שלושת אחיי הגדולים ודודי".
היעדר היחסים הדיפלומטיים בין מדינת ישראל לאתיופיה, וסירובה של ישראל לאזרח את מי שהגיעו אליה עצמאית ב-1970 - הוביל רבים מהיהודים להירקב במחנה הפליטים הסודני במקרה הטוב, ובמקרה הרע – להיזרק לכלא של צבא סודן.
הקס אייסה ירגה (40), מנהיג מוכר בקהילה, היה כלוא בכלא הסודני עם משפחתו במשך חמש שנים – מגיל חמש עד גיל עשר. ההסכם המתגבש עם סודן לא מעורר בו כל שמחה. "לא מדובר רק בעצב האישי שלי, אלא של הקהילה כולה", הוא אומר. "ממשלת סודן עשתה את המוות ליהודים מאתיופיה. אנשים שבסך הכול היה אפשר להציל אותם, נרצחו, כפשוטו".
"הידיעה על מעצרם הגיעה אלינו בגדריף, שם חיכינו להם. אבי נסע מיד כדי לאתר אותם, אך הזהירו אותו כי הוא עלול למצוא את עצמו בסכנת חיים. הוא חזר אדם שבור ועצוב עד יום מותו, בשנת 2011"
שנות ילדותו זכורות לו כעינוי מתמשך. הוא צעד לעבר סודן עם משפחתו, בשנת 1984. "תמיד ידענו שצריך לעלות לארץ, אך לא ידענו איך" הוא מספר. "53 אנשים לקחו חמורים, סוסים ומורי דרך והחלו לצעוד לעבר סודן. אני הייתי אז בן חמש והוריי חשבו שהמסע יארך שבועיים, אך בסוף זה לקח כמעט חודשיים".
"המסע היה קשה. הלכנו בלילות ונחנו בימים, כיוון שחששנו מאנשי השלטון הסודנים ומשודדים", מדגיש הקס ירגה. "אסור היה לנו לומר שאנחנו יהודים. כשהגענו לסודן קיבלו אותנו אנשי הצלב האדום, שנתנו לנו אוכל ומקום שינה. אבל יום לפני יום כיפור הקיפו אותנו קבוצה של חיילים סודנים, והעלו אותנו למשאיות.
הקס ירגה אייסה הקס ירגה אייסה
"אני אסיר ציון". הקס ירגה אייסה
(צילום: חיים חי)
"משם לקחו אותנו לבית הסוהר, וסגרו כל משפחה בתא באמצע המדבר. הם התחילו לחקור את המבוגרים ולשאול אם אנחנו יהודים. בסודן יהודים לא מסתובבים חופשי, וישר מוציאים אותם להורג. אנחנו בשום אופן לא גילינו שאנחנו יהודים, ואבי סיפר - כמו שאר הגברים - שהגענו מאתיופיה בגלל הרעב. השהייה בכלא הייתה קשה מאוד. לא יצאנו מהתא, ומי שצריך היה להתפנות לשירותים, יצא בליווי חייל. שנתיים אחר כך הקלו את התנאים, ויכולנו להסתובב ואף להגיע לעיר".

"לא התייחסו לסיפור שלנו"

מהרט, מנכ"ל ארגון צפון-אמריקה למען יהודי אתיופיה, עלה לישראל בשנת 1984. הוא הגיע עם הוריו ומשפחתו, ומגדל בגפו את חמשת ילדיו אחר שאשתו נפטרה לפני שלוש שנים. לדבריו, כשהגיע לישראל, פנה לכל ראש ממשלה ונשיא שנבחר. "היחיד שהתייחס ברצינות היה הנשיא חיים הרצוג", הוא אומר. "כל השאר התעלמו".
"אני הילד במרכז התמונה עם המכנסיים האדומים. לא זוכר מתי התמונה צולמה. קיבלנו אותה מאנשי 'הצלב האדום' ,שהגיעו לבקר בישראל, לפני 30 שנה. רגע לפני הצילום, נתנו לנו בגדים חדשים""אני הילד במרכז התמונה עם המכנסיים האדומים. לא זוכר מתי התמונה צולמה. קיבלנו אותה מאנשי 'הצלב האדום' ,שהגיעו לבקר בישראל, לפני 30 שנה. רגע לפני הצילום, נתנו לנו בגדים חדשים"
"אני הילד במרכז התמונה עם המכנסיים האדומים. לא זוכר מתי התמונה צולמה. קיבלנו אותה מאנשי 'הצלב האדום' שהגיעו לבקר בישראל לפני 30 שנה. רגע לפני הצילום נתנו לנו בגדים חדשים"
הוא מוסיף כי ב-2016 פנה לראש הממשלה, בנימין נתניהו, כשזה יצא לביקור מדיני באתיופיה לדון בנושא - וכך גם לסגנית שר החוץ לשעבר, ציפי חוטובלי. בין השאר, בעקבות פנייתו, שלח אביגדור ליברמן בשבתו כשר החוץ, מכתב לשגרירות ישראל באתיופיה ולשגריר האתיופי בישראל, ללא הועיל.
"בשום אופן לא גילינו שאנחנו יהודים, ואבי סיפר שהגענו מאתיופיה בגלל הרעב. השהייה בכלא הייתה קשה מאוד. לא יצאנו מהתא, ומי שצריך היה להתפנות לשירותים, יצא בליווי חייל"
"הידיעה שישראל וסודן ינרמלו את יחסיהן נותנת לי תקווה", הוא מוסיף באופטימיות. "אולי, אחרי כמעט 40 שנים, נדע מה עלה בגורל שלושת אחיי הגדולים ודודי האסורים בבית הכלא בסודן".
למהרט חשוב להדגיש כי לא כל הזיכרונות מסודן מרים: "הסודנים הם, בדרך כלל, מכניסי אורחים, אם כי היו בהחלט אנשים אכזריים שנהגו באלימות כלפי בני הקהילה. זכיתי לסייע לאנשים לעלות על משאיות שיובילו אותם לאנשי המוסד הישראלים. זכיתי לעבוד בסודן וגם לבלות עם חבריי".
הקס ירגה מציין, לעומתו, כי "לא ביקשנו להישאר שם, בסודן. ביקשנו רק לעבור על מנת להגיע לארץ. הרבה נפטרו ולעולם לא נשכח להם את זה".

"עד היום יש לי צלקות מהמכות"

בהיותו בן עשר הצליח הקס ירגה עם כ-52 יהודים נוספים להימלט מהכלא הסודני, בעזרתם של אנשי מוסד שעבדו בצלב האדום. הוא מסביר כי נאסר עליו לגלות את מוצאו היהודי, ואילו המבוגרים שבחבורה נלקחו לחדרי החקירות בכלא הסודני.
"אני אסיר ציון כבר 31 שנה ואין לזה שום התייחסות ממשלתית. יש אנשים שפצועים בתוכם. אלפי פצועים לא יכולים לחכות. בכל שנה, באזכרה לנספי סודן, אני פוגש בהם. רואה איך הם מתייפחים"
"משם החזירו אותנו לאתיופיה, ושם המתנו שנה נוספת עד שבסופו של דבר עלינו ארצה. עד היום יש לי צלקות בפנים מהמכות שחטפתי בסודן". לטענתו, "כשסיפור מבצע משה התפרסם בעולם, ממשלת סודן נחשפה במערומיה, לכאורה. אנחנו היינו שק החבטות, והיחס ליהודים בסודן היה אכזרי בגלל זה".
מה עם אחריותה של מדינת ישראל כלפי היהודים מאתיופיה?
"ממשלת ישראל עשתה ועושה טעויות בכל מה שקשור ליהודי אתיופיה. ממשלת ישראל צריכה אחת ולתמיד להחליט להפסיק עם האפליות; אנחנו רואים שכל יהודי בעולם שרק אומר שהוא יהודי, מעלים אותו. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, קרא ליהודי צרפת וליהודי אמריקה לעלות ארצה. אבל בינתיים, יש יהודים אחרים שהצבע שלהם קצת שונה - והם נרקבים באתיופיה שנים. הם עושים ועשו כל מה שהרבנות אמרה להם - ועדיין לא מעלים אותם".

אסיר ציון בלי הכרה

הקס ירגה מדגיש: "אנחנו קהילה שרוצה שלום בתוך ארץ ישראל ולהיות מעורבים בבניית הארץ. מי שמסתכל במקורות, יודע שאפילו דוד המלך אמר, 'מוזר הייתי לאחי ונוכרי לבני אמי'. אנשים לא לומדים והגיע הזמן ללמוד. אני 31 שנה בארץ, ועדיין, כדי לקבל את הזכויות שלי, צריך להתנהל בכוח.
פרדה אקלוםפרדה אקלום
פרדה אקלום
"הקהילה צריכה להיות חזקה ולבקש מה שמגיע לה. להתחיל להזיז עניינים. מה עם עצמות הנפטרים? מה עם הצלקות? אני עצמי איש של שלום, אבל מדינת סודן צריכה להתנצל בפני האנשים שרק רצו לעבור בשטחה. הם ביקשו כסף - נתנו להם כסף - ועדיין לא שיחררו אותנו. זה מחדל שחברי הכנסת צריכים לטפל בו. יש אנשים שלא יודעים אם האחים שלהם חיים או מתים עד היום".
"עד היום יש לי צלקות בפנים מהמכות שחטפתי בסודן. כשסיפור מבצע משה התפרסם בעולם, ממשלת סודן נחשפה במערומיה. היינו שק החבטות, והיחס ליהודים בסודן היה אכזרי בגלל זה"
לדבריו, לתוך הסכם הנורמליזציה והצעדים הנלווים, "צריכים להביא אנשים מקהילה שיהיו שותפים לדבר הזה. זה לא לחתום על טיוטה ולפרסם כדי להגיד 'עשינו הסכם'. צריך לדבר איתנו, אלה שמתו להם אלפי אנשים.
"אני אסיר ציון כבר 31 שנה ואין לזה שום התייחסות ממשלתית. יש אנשים שפצועים בתוכם. אלפי פצועים לא יכולים לחכות. בכל שנה, באזכרה לנספי סודן, אני פוגש בהם. רואה איך הם מתייפחים. אנחנו לא מסתפקים בנייר אלא בעובדות בשטח. אנחנו רוצים לקבל את העצמות של יקירינו ולהביא אותם לקבורה הגונה".