חמש-עשרה שנים חלפו מאז חורבן גוש קטיף. הצעירים שנאבקו אז בלהט הם כבר הורים לילדים, אך החוויות והשאלות מהתקופה הקשה ההיא ממשיכות ללוות אותם. כיצד השפיעה ההתנתקות על אורח חייהם; האם נעשו דתיים יותר או דווקא התרחקו מקיום תורה ומצוות? ההתנתקות מרצועת עזה יצרה שברים טקטוניים בפוליטיקה, בחברה ובביטחון - אך יצרה גם זעזועים ושינויים פנימיים בנפשם של הצעירים שנעקרו מביתם.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לפני הפינוי היה יהודה נאמבורג נער גבעות עם גוזמבות מתנפנפות. כבר מגיל צעיר נדד בין ישיבות, והסתובב בחברון ועל גבעות השומרון. לא פעם גם נעצר. "כשאריק שרון הכריז על תוכנית ההתנתקות, עזבתי את השומרון וחזרתי הביתה לנווה דקלים כדי להיאבק על הבית ועל גוש קטיף", מספר נאמבורג. "הייתי אז בן 20. לא גייסו אותי כי הייתי מנוע שב"כ. לפני הגירוש הייתי בין המובילים למאבק אקטיבי והקמנו מטה משלנו. מאוד לא אהבנו את המסר של באהבה ננצח. הייתי אנטי-ממסדי. כל מה שרבני הגוש אמרו לעשות, התאמצנו לעשות ההפך. נעצרתי כמה פעמים. כמה חודשים לאחר הגירוש הורדתי את הפאות".
למה?
"רציתי לשנות מראה כביטוי לשינוי האידיאולוגי שעברתי. כשגידלתי פאות זה היה אידיאולוגי, רציתי להיראות כמו שנראים המתנחלים בחברון. אחרי הגירוש הבנתי שאני לא רוצה עוד להיראות כך כי האידיאולוגיה שהם סימלו נשברה. לקח לי הרבה זמן לרפא את הפצעים. עברתי הרבה מאוד טיפולים עד שהתאוששתי, וכחלק מהתאוששות הבנתי שהאידיאולוגיה לא נשברה ואני עדיין ימין מובהק".
כעסת על אלוהים?
"עד היום אני נזכר בזעקות התפילה 'לעולם ה' דברך ניצב בשמים' ששרו בבתי הכנסת. הייתי בכל עצרות התפילה. צמתי, בכיתי המון תוך כדי התפילות ולא האמנתי שזה יקרה, אבל לא כעסתי על אלוהים, אלא על הרבנים. השבר הגדול שלי היה סביב ההתנהלות הרבנית וכל הבטחות השווא שלהם. מאוד כעסתי על הרב מרדכי אליהו, על זה שהוא אמר שאסור לסרב פקודה וגם על האמירה האומללה שלו 'היה לא תהיה'. בעבר הייתי ממש קופץ בכל פעם שהזכירו את השם שלו. עם השנים למדתי לנטרל את הכעס.
"כמה חודשים לאחר הגירוש הורדתי את הפאות". יהודה נאמבורג בימי המאבק"כמה חודשים לאחר הגירוש הורדתי את הפאות". יהודה נאמבורג בימי המאבק
"כמה חודשים לאחר הגירוש הורדתי את הפאות". יהודה נאמבורג בימי המאבק
"אני בא מבית מאוד חרד"לי עם הערכה גדולה לרבנים; הם לא רק כתובת הלכתית אלא המנחים של החיים. היום כבר אין לי אמון מיוחד ברבנים. אני מרגיש שהם אנשים כמוני עם אותם יצרים ואותן טעויות. השינוי קרה גם בעקבות הגירוש וגם בעקבות מקרים כמו אלה שהיו עם מוטי אלון ועזרא שיינברג. אין בי כבר כעס, אבל פשוט הבנתי שרבנים הם בני אדם. היום רבנים לא מעניינים אותי. הכעס התחלף באדישות".
האם עם הורדת הפאות חל בך שינוי גם בקיום המצוות?
"בשלב הראשון לא כלפי חוץ, אלא משהו פנימי יותר שחששתי להראות בחוץ. אחרי הנישואים הרגשתי במקום נוח יותר. אני היום לא דתי סטנדרטי. מבחינה הלכתית אני חי בשלום עם האפור. החיים הם מורכבים. אני מאמין באלוהים אבל לא תמיד בא לי על כל המצוות כפי שהן. טוב לי עם אלוהים כמו שאני תופס אותו - לאו דווקא בפרטי ההלכה. אני מאוד אוהב את אלוהים היום, ואחרי הטיפול מרגיש שקיבלתי אותו בחזרה במתנה כמו שאני מבין אותו - אוהב ומכיל".

ביעותי הלילה רודפים את הילדים של אז

אחרי העקירה הגיעה משפחתו של יהודה למלון היאט ומשם עברו ליישוב בני דקלים. הוא הצליח להסיר את התנגדות השב"כ לגיוסו והתגייס לשריון, משם הגיע לישיבת מכון מאיר. "פגשתי את הרב ערן טמיר, והוא הציל אותי מהכעס על הממסד הרבני. הוא קיבל אותי כמו שאני ואיפס אותי".
"היום רבנים לא מעניינים אותי. הכעס התחלף באדישות". יהודה נאמבורג ומשפחתו"היום רבנים לא מעניינים אותי. הכעס התחלף באדישות". יהודה נאמבורג ומשפחתו
"היום רבנים לא מעניינים אותי. הכעס התחלף באדישות". יהודה נאמבורג ומשפחתו
יהודה נאמבורג: "כשגידלתי פאות זה היה אידיאולוגי, רציתי להיראות כמו שנראים המתנחלים בחברון. אחרי הגירוש הבנתי שאני לא רוצה עוד להיראות כך כי האידיאולוגיה שהם סימלו נשברה"
את אשתו פגש במהלך השרשת האנושית מגוש קטיף לירושלים. היא הייתה אז נערה בת 16 והקשר שלהם התקדם און ואוף, עד שאחרי ארבע שנים - כשהוא בן 24 - נישאו. כיום הם גרים בסדנת שילוב בגבעות בגוש עציון עם ארבעת ילדיהם.
נאמבורג הקים משרד פרסום מצליח ונראה היה ששיקם את חייו, אבל הביעותים המשיכו לרדוף אחריו. "עד לפני שנתיים עוד הייתי מתעורר עם חלומות זוועה שמגרשים אותי מהבית, שאני מקבל מכות משוטרים ולפעמים גם סתם שאני מסתובב ברחבי נוה דקלים.
"החיים שלי סבבו כל הזמן סביב הגירוש. שנאתי שנאה עמוקה את כל מי שהיה קשור לזה. עד היום יש אנשים שכשאני רואה אותם נעשה לי מאוד רע. המצב שלי החמיר עם הזמן והבנתי שאני זקוק לעזרה. לפני שנתיים התחלתי בטיפול מאוד אינטנסיבי של פעמיים בשבוע, ולאט-לאט התחברתי לעצמי והתחלתי להירגע. היום אני מתנדב ועוזר לאנשים אחרים שנמצאים במצוקה דומה".
" אני מחנך את הילדים שלי ליותר מתינות והכלה של המורכבות. הם יודעים שגם אם הם לא מקיימים את המצוות כמו אחרים, זה בסדר". נאמבורג עם משפחתו" אני מחנך את הילדים שלי ליותר מתינות והכלה של המורכבות. הם יודעים שגם אם הם לא מקיימים את המצוות כמו אחרים, זה בסדר". נאמבורג עם משפחתו
" אני מחנך את הילדים שלי ליותר מתינות והכלה של המורכבות. הם יודעים שגם אם הם לא מקיימים את המצוות כמו אחרים, זה בסדר". נאמבורג עם משפחתו

משהו השתנה בהורות שלך, באופן שבו אתה מחנך את ילדיך לעומת איך שאתה חונכת?
"אני משתדל. יש אצלי אבל שריטה מסוימת. ההורים שלי נתנו לי המון, אבל לא בדיוק את מה שרציתי. אני מחנך את ילדיי שהעולם מורכב, ושההלכה יכולה להכיל הרבה גוונים. הם רואים שיש מצוות שאמא מקיימת ואבא פחות, ולהפך. הילדים מבינים שאם עושים חטא, העולם לא חרב וזה בסדר.
"אני מחנך את הילדים שלי ליותר מתינות והכלה של המורכבות. הם יודעים שגם אם הם לא מקיימים את המצוות כמו אחרים, זה בסדר. אלוהים אוהב ומקבל אותך איך שאתה, עם החולשות. אני עצמי הייתי חי בעולם של לרצות. הרבה ממה שעשיתי לא היה מתוך אידיאולוגיה נטו, אלא גם מתוך רצון להרשים, למשוך תשומת לב. בכל פעם שעצרו אותי על פעילות בגבעות או במאבק על הגוש, דאגתי שכולם יידעו על זה, רציתי את ההערכה מהסביבה.
"בכל פעם שעצרו אותי על פעילות בגבעות או במאבק על הגוש, דאגתי שכולם יידעו על זה, רציתי את ההערכה מהסביבה". נאמבורג כנער"בכל פעם שעצרו אותי על פעילות בגבעות או במאבק על הגוש, דאגתי שכולם יידעו על זה, רציתי את ההערכה מהסביבה". נאמבורג כנער
"בכל פעם שעצרו אותי על פעילות בגבעות או במאבק על הגוש, דאגתי שכולם יידעו על זה, רציתי את ההערכה מהסביבה". נאמבורג כנער

"הקפדתי במיוחד על מצוות מאוד חיצוניות, על מצוות אידיאולוגיות עם נוכחות. הייתי פאנט. היום אני מבין שהרבה מזה היה הצגה וזה עדיין מכאיב לי. המורכבות שאני רוצה לחנך אליה היא גם בדברים הקטנים. ביחס לחלשים, לנזקקים ואפילו לערבים. העולם שלי התחלק לטוב ולרע. היום אני במקום של מתינות ושלווה מול אלוהים. אין לי פחד מולו. אני משתדל לעשות מה שטוב לי ולא מה שטוב לאחרים כמו שהתנהלתי בעבר. אני מאחל לילדיי שיהיה להם חיים אחרים משלי. שיבינו שהעולם לא שחור לבן. אני רוצה שהילדים שלי יידעו שמותר לחיות גם על האפור".

"האמון ברבנים מאוד נפגע"

אצל אביטל רייכנר (34) הצבעים לא דהו בעקבות ההתנתקות, אלא דווקא התחדדו. "נשארתי דוסית, אפשר אפילו לומר שהגירוש רק חיזק אצלי את האמונה", אומרת רייכנר, תושבת רמלה כיום, מפיקת סרטים ומרצה. היא גדלה במושב קטיף והייתה בת 19 כשאולצה לעזוב את ביתה.
"חטפנו כאפה, אבל למדנו להבין שהקב"ה לא עובד אצלנו". אביטל רייכנר וחברה בימי המחאה"חטפנו כאפה, אבל למדנו להבין שהקב"ה לא עובד אצלנו". אביטל רייכנר וחברה בימי המחאה
"חטפנו כאפה, אבל למדנו להבין שהקב"ה לא עובד אצלנו". אביטל רייכנר וחברה בימי המחאה
"היום אני מרגישה שהקשר שלי עם הקב"ה לא תלוי במישהו כזה או אחר. אבא שלי אמר לנו כל הזמן, לאורך הדרך, שאנחנו לא יודעים מה יהיה. אנחנו מחויבים לעשות מה שאפשר לטובת המדינה והארץ, אבל מה שיקרה בסופו של דבר זה רק מה שה' יחליט.
"זאת הייתה הפעם הראשונה שאחרי כל המאבק והתפילות, התשובה שקיבלנו הייתה 'לא'. זה הכי כואב בעולם, אבל הגירוש לימד אותנו, כמו החטיפה של נחשון וקסמן, שלאבא שבשמים מותר לומר לא. חטפנו כאפה, אבל למדנו להבין שהקב"ה לא עובד אצלנו".
נוער הגוש עבר שינוי שיצר משבר באמונה?
"אני חושבת שבגדול חבר'ה שהיו ממילא יותר על הקצה מבחינה דתית, ושהיו להם שאלות אמוניות עוד לפני הגירוש, חוו תהליך מואץ יותר של חילון. אבל חבר'ה שהיו יציבים וחזקים ולא קיצונים לשום כיוון, לא השתנו באופן קיצוני.
"הגירוש מבחינתי זה לא משהו שנגמר. אין יום שאני לא שם. אני ממשיכה לחשוב על הגוש בכל יום וגם לחלום עליו בלילה". אביטל רייכנר כיום, עם משפחתה"הגירוש מבחינתי זה לא משהו שנגמר. אין יום שאני לא שם. אני ממשיכה לחשוב על הגוש בכל יום וגם לחלום עליו בלילה". אביטל רייכנר כיום, עם משפחתה
"הגירוש מבחינתי זה לא משהו שנגמר. אין יום שאני לא שם. אני ממשיכה לחשוב על הגוש בכל יום וגם לחלום עליו בלילה". אביטל רייכנר כיום, עם משפחתה
"יש שני נושאים שאני כן מזהה בהם שינוי: האחד זה היחס לרבנים והשני זה היחס לממלכתיות. בשני המוקדים הללו נוצר שבר גדול. האמון ברבנים שהלכו עם הקו (המתון) של מועצת יש"ע או שיתפו פעולה, מאוד נפגע. היו רבנים שנשארה אליהם הערכה עצומה, כמו למשל לרב אלישע וישליצקי זצ"ל".

"חיה בתחושת שליחות עמוקה"

את הנוער של גוש קטיף מכירה רייכנר היטב. היא הייתה ראש מטה המאבק של נוער גוש קטיף. אחרי ההתנתקות יצרה סרט על אותו המאבק. "יש הרבה מאוד מה לספר על המאבק ועל העוצמות של נוער הגוש. לצערי אחרי הגירוש היו הרבה פרסומים שגרמו לי כאב לב גדול, בזמן שהפצעים הפתוחים שלנו עוד היו מדממים. הציגו את נוער הגוש כנוער בסיכון ובמצוקה. מאוד הקצינו את התיאורים הללו, במקום לדבר על תעצומות הנפש. זה פגע בי יותר מכל דבר אחר".

"הציגו את נוער הגוש כנוער בסיכון ובמצוקה, במקום לדבר על תעצומות הנפש. זה פגע בי יותר מכל דבר אחר""הציגו את נוער הגוש כנוער בסיכון ובמצוקה, במקום לדבר על תעצומות הנפש. זה פגע בי יותר מכל דבר אחר"
"הציגו את נוער הגוש כנוער בסיכון ובמצוקה, במקום לדבר על תעצומות הנפש. זה פגע בי יותר מכל דבר אחר"
עד כמה הגירוש ממשיך להשפיע עלייך היום אחרי 15 שנה?
"הגירוש מבחינתי זה לא משהו שנגמר. אין יום שאני לא שם. אני ממשיכה לחשוב על הגוש בכל יום וגם לחלום עליו בלילה. כל החלטה שאני מקבלת בחיים שלי קשורה לגוש ולעוצמות של הפעילות של הנוער שנחשפתי אליהן. יש אנשים שנכנסו בעקבות האירוע לחולשה של אין מה לעשות, שגם אם נפעל בדרך דמוקרטית, זה לא יעזור. לי זה עשה הפוך. מאז הגירוש אני בתחושת שליחות עמוקה. אנחנו גרים היום ברמלה, בגרעין התורני, ובכל פעם שיש מאבק על גבעה או יישוב אני יוצאת להפגין או לפעול יחד עם ילדיי. אני לא מסוגלת לשבת בשקט".

"לא הייתי מסוגלת לעשות משהו שקשור למדינה"

רעות אוחיון הייתה בטוחה שאין סיכוי שביתה בנווה דקלים ייחרב. גם כאשר פונתה משפחתה למלון בירושלים, עוד הייתה בטוחה שהמשיח יגיע בקרוב ממש, והם יוכלו לשוב הביתה. "כבר כשהתחילו הדיבורים על הגירוש לקחתי את זה מאוד קשה", מספרת אוחיון, אז תלמידת י"ב באולפנת נוה דקלים. "הייתי מחוברת לחב"ד. לא כל כך האמנתי במאבק. חשבתי שצריך רק לעשות תשובה ולהתפלל. לצערי נזכרו בזה רק בסוף.
"ביום הגירוש עצמו הסתובבתי בחוץ וצרחתי על הכוחות המפנים, על הקצינים, על החיילים והחיילות, עד שממש איבדתי את הקול. הגענו למלון קיסר. התנאים היו קשים מאוד והתחושות היו מאוד מבלבלות. לא היה בי כעס על אלוהים, אלא תחושה שהמשיח יגיע ממש עוד רגע ונחזור לשם. זה היה ממש ברור שזה מה שיקרה".
וכשהמשיח לא בא?
"זה לא מה שיצר אצלי משבר. המשבר שלי היה נפשי יותר בעקבות השינויים שעברנו כשהתפזרנו, כשכל מה שהיה מוכר - נעלם. לא הייתי מסוגלת להתחיל את שנת השירות הלאומי כי לא הייתי מסוגלת לעשות משהו שקשור למדינה, אז הלכתי ללמוד גרפיקה במסגרת של חב"ד. אחרי תקופה מסוימת עזבתי את הלימודים ובכל זאת התחלתי שירות לאומי.

"אני אדם מאוד רגשי אז לקחתי את זה קשה עד לחולשה פיזית ממש שהביאה להתמוטטות של שלושה שבועות. עברתי לאורך השנים הרבה מאוד טיפולים נפשיים עד שהתאוששתי, למרות שעד היום עוד יש שאריות, כמו למשל חלומות שממשיכים לרדוף אותי.
אביטל רייכנר: "יש שני נושאים שאני כן מזהה בהם שינוי: האחד זה היחס לרבנים והשני זה היחס לממלכתיות. בשני המוקדים הללו נוצר שבר גדול"
"אחד הדברים שהיו לי הכי קשים היה לראות חיילים על מדים ברחוב או באוטובוס. כשגרנו בגוש קטיף עשינו הכול למען החיילים. הרעפנו עליהם מכל טוב, ולכן השבר ותחושת הבגידה היו כל כך עמוקים. באותה התקופה התחלתי לצאת עם בעלי. הוא היה חייל. ביקשתי ממנו לבוא לפגישות איתי לא על מדים. הייתה פעם שראיתי אותו על מדים וזה יצר לי בלבול גדול. בשנים האחרונות זה עבר לי, והיום אני מעריכה ואוהבת את חיילי צה"ל.
"לאט-לאט התנתקתי מחב"ד. זו חסידות מקסימה אבל הרגשתי שזה פחות מתאים לי. בעלי התקרב באותה התקופה לברסלב. הוא לא לחץ עליי בכיוון, אבל בשלב מסוים הגעתי לשיעור של הרב הרוש ומאוד התחברתי. ההסתכלות של 'להיות בשמחה תמיד' ולראות את הטוב בכל דבר, זה בדיוק מה שהיה חסר לי. ברסלב זו התרופה שלי לגירוש".

"במקום להשקיע בבגרויות הלכנו להפגנות"

התרופה של אסף אלטמן דווקא הייתה אחרת לגמרי. השאלות שהציפו אותו בעקבות ההתנתקות, הובילו אותו להתנתקות מהדת. "לא הצלחתי להבין מי נגד מי. לקחתי הכול מאוד קשה", נזכר אלטמן שגדל בנוה דקלים. היום הוא מהנדס אזרחי - אז היה בן 18, תלמיד כיתה י"ב בישיבה התיכונית נתיב מאיר.

"הייתי ילד שמבחינתו מה שהרב אמר זה קדוש, כי הוא הסמכות הרוחנית". אסף אלטמן"הייתי ילד שמבחינתו מה שהרב אמר זה קדוש, כי הוא הסמכות הרוחנית". אסף אלטמן
"הייתי ילד שמבחינתו מה שהרב אמר זה קדוש, כי הוא הסמכות הרוחנית". אסף אלטמן
"הייתי אז דתי, מתפלל כל יום ומשתדל לשמור על כל המצוות, וראיתי את עצמי ממשיך בעתיד באותה הדרך. גדלתי במשפחה דתית-לאומית. אנחנו שמונה אחים, וכולם נשארו דתיים, חוץ ממני. רק אני גיליתי את האור", הוא צוחק. "אמא שלי מורה למתמטיקה, אז אני תמיד צוחק איתה ש-7 מתוך 8 זה אחלה באחוזים".
אלטמן מסביר שהשינוי באורח חייו התרחש באופן ישיר כתוצאה מההתנתקות. "במהלך הגירוש הייתי בטוח שזה לא יקרה. הרבנים הבטיחו ש'היה לא תהיה', ובכל ליל שבת בבית הכנסת נשאו דרשות והביאו הוכחות מהכתובים שזה לא הולך לקרות, ואני מאוד האמנתי להם. הייתי ילד שמבחינתו מה שהרב אמר זה קדוש, כי הוא הסמכות הרוחנית.
"כמובן שלקחתי חלק בכל פעולות המחאה וההסברה. במקום להשקיע בבגרויות הלכנו להפגנות, ובסוף כל זה לא עזר. גם אחרי שיצאנו למלונות עדיין האמנתי שנחזור במשך החודשים שעדיין לא הרסו את הבתים. הייתי כל כך מנותק, לא שמעתי מה אומרים בתקשורת".

"הרבנים במכינה אמרו שהקב"ה מנסה אותנו"

בספטמבר שאחרי ההתנתקות, בחלוף חודש בלבד, החל אלטמן ללמוד במכינה בעלי. "באחד הימים הראשונים מישהו פתאום הראה לי תמונה מהעיתון של בתי כנסת נשרפים. קיבלתי 'בום'. אני ממש זוכר את החבטה הזאת. הבנתי שהמשחק נגמר, שלא נחזור יותר לגוש החרב.

"החזרה שלי בשאלה לא נבעה ממקום של חוסר חשק לקיים את המצוות, אלא מתוך בירור מחשבתי בעקבות הגירוש". אסף אלטמן כיום"החזרה שלי בשאלה לא נבעה ממקום של חוסר חשק לקיים את המצוות, אלא מתוך בירור מחשבתי בעקבות הגירוש". אסף אלטמן כיום
"החזרה שלי בשאלה לא נבעה ממקום של חוסר חשק לקיים את המצוות, אלא מתוך בירור מחשבתי בעקבות הגירוש". אסף אלטמן כיום
"התחלתי לחשוב עם עצמי איך קרה דבר כזה? הרי האמנתי בלב שלם, והרבנים הבטיחו, האם יכול להיות שהרבנים לא כאלה גדולים כמו שהם שיווקו את עצמם? במשך שנת הלימודים במכינה הייתי תחת הטראומה ועם השאלות - יש או אין אלוהים, וכולם סביבי לומדים לימודי קודש בלי הפסקה, כאלו זה הכי מובן מאליו. הרבנים במכינה אמרו אז שהקב"ה מנסה אותנו, שכנראה לא התנהגנו כמו שצריך. לא השתכנעתי והתחלתי לפקפק בכל.
רעות אוחיון: "התחושות היו מאוד מבלבלות. לא היה בי כעס על אלוהים, אלא תחושה שהמשיח יגיע ממש עוד רגע ונחזור לשם. זה היה ממש ברור שזה מה שיקרה"
"אני זוכר שבחג סוכות שאלתי את עצמי איך אומרים שאנחנו יוצאים לדירת ארעי, לסוכה, כדי להראות שאנחנו בוטחים שהקב"ה ישמור עלינו - אבל הוא לא הצליח לשמור לנו אפילו על בית הקבע. אחרי שנה במכינה התגייסתי. במשך שלוש וחצי שנים המשכתי להתחבט. בקיום המצוות שלי בפועל לא חל שום שינוי. המשכתי לקום לתפילות ולהניח תפילין עד גיל 21 וקצת. ביום מסוים הפסקתי עם התפילין, ומאז לא הנחתי יותר.
"החזרה שלי בשאלה לא נבעה ממקום של חוסר חשק לקיים את המצוות, אלא מתוך בירור מחשבתי בעקבות הגירוש. בצבא ואחריו בטיול הגדול בעולם התנפצה הבועה שבתוכה חייתי. פתאום יכולתי לחיות את החיים בצורה ריאלית, בלי שרבנים יושבים לי על הכתף. התחלתי להכיר אנשים מתרבויות ודתות שונות. פתאום קלטתי שאני חי בסרט, שאולי טעיתי כל השנים. אחד הרגעים ששברו אותי היה כשחבר אתאיסט בצבא אמר לי באמצע תרגיל שאני דתי רק בגלל שנולדתי ככה, לא כי אני באמת רוצה. זה משפט שנתן לי נגחה".
איך ההורים שלך הגיבו?
"ההורים שלי לא הבינו מה קורה איתי. בהתחלה הם לא אהבו את הרעיון ולא ידעו איך לאכול אותו, אבל עם הזמן גילינו הבנה והגענו לעמק השווה. אני מצידי המשכתי לכבד אותם וללכת בבית עם כיפה, וכך אני עושה עד היום כשאני מגיע לביקור.
אסף אלטמן: "הרבנים במכינה אמרו אז שהקב"ה מנסה אותנו, שכנראה לא התנהגנו כמו שצריך. לא השתכנעתי והתחלתי לפקפק בכל"
"יש דברים שאני אוהב בדת, בעיקר את שולחן השבת. היום אני נוסע מביתי בירושלים לבית הוריי בניצן כמעט בכל שישי, ופשוט משאיר את הרכב מחוץ ליישוב. אני בא עם אשתי. גם היא אוהבת את זה. אשתי צוחקת עליי שבלי הגירוש הייתי נשוי היום עם שישה ילדים. היום יש לנו תינוק בן חודשיים. ברור לי שהוא לא יגדל כמו שאני גדלתי, אבל חשוב לי שהוא יכיר את המסורת.
"יש דברים שגם אני שומר עליהם, למשל לצום בתשעה באב וביום כיפור. אני עושה את זה נטו בשביל הסמליות של המסורת. אני שמח על זה שהייתה לי את הזכות לא להמשיך להיות דתי. בדיעבד אני מבין שלא היה לי טוב כדתי, והלוואי והיו נותנים לכל ילד את האופציה לחקור ולבחור".

הרב אליהו: "אל תאשימו את הקורבן, את הרבנים"

הרב שמואל אליהו, בנו של הרב מרדכי אליהו - מי שהיה מנהיגה הרוחני של הציונות הדתית באותם ימים - היה מחובר מאוד לגוש קטיף. היום הוא מבכירי רבני הציונות הדתית, רבה של העיר צפת. בחודשים שלפני הגירוש שהה שם הרבה, בעיקר בשבתות. הוא מכיר מקרוב את השאלות והקשיים שהתעוררו אצל הצעירים בעקבות האירועים הקשים שחוו.

"הגירוש הוא משבר וכשיש משבר הוא שולח זרועות לכל כיוון, גם להנהגה הפוליטית והרבנית". הרב שמואל אליהו"הגירוש הוא משבר וכשיש משבר הוא שולח זרועות לכל כיוון, גם להנהגה הפוליטית והרבנית". הרב שמואל אליהו
"הגירוש הוא משבר וכשיש משבר הוא שולח זרועות לכל כיוון, גם להנהגה הפוליטית והרבנית". הרב שמואל אליהו
(צילום: עמנואל מימון)
"יש הבדל בין תגובה ראשונית לאירוע כל כך קשה לבין תגובה לאורך ימים ושנים", הוא אומר. "התגובה הראשונית יצרה ללא ספק משבר לא קטן, כי כשאתה רואה כיצד תהליך הצמיחה והגאולה של עם ישראל נעצר לפתע ונסוג לאחור, זה קשה מאוד. אבל בפרספקטיבה של 15 שנים, אתה מבין שזה בעיקר כישלון של מי שקידם ותמך במהלך הזה.
"כל הדמיונות כאילו הנסיגה הזאת תביא ברכה, נכשלו לאורך כל הדרך. כל ההבטחות על שגשוג ושלום וביטחון התאדו וקרסו אחת אחרי השנייה. כשאתה עושה מהלך נגד התוכנית האלוקית, הוא כושל".
האם נוצר משבר באמונה בעקבות הגירוש?
"אני לא מכיר ספציפית צעירים שדווקא הגירוש הוא מה שניתק אותם מהדת. לדעתי הגירוש הוסיף עומק לאמונה. הוא גרם לנו להבין שהאחריות המוטלת עלינו כבדה בהרבה. הבנו שלאדם יש אפשרות להזיק לעצמו כי יש בחירה חופשית מלאה. גם כאשר הקב"ה גוזר על עם ישראל גזרות טובות של בניין הארץ, כמו שאנחנו רואים ב-72 השנים האחרונות, אנחנו יכולים להזיק לזה. זה שהקב"ה חושב עלינו טובות, לא פותר אותנו באחריות.
הרב שמואל אליהו: "האמירה 'היה לא תהיה' הייתה תמיד גישת ההתיישבות. מדובר בגישה בריאה. לא מקפלים את הזנב, אלא נאבקים עד הרגע האחרון. יכול להיות שלא ננצח, אבל לפחות ניסינו"
"בעיניי זה נתן עומק לאמונה שהאחריות היא על האדם. הגירוש הוא לא מהלך אלוקי, הוא טעות של בני אדם. אדם יכול לנסוע 200 קמ"ש על אופנוע, להתנגש בקיר ואז לשאול למה אלוקים עשה לי את זה. אלוקים לא עשה לך את זה, אתה עשית לעצמך. אתה לא יכול לחלק נשק לאויבים שלך ואז לשאול למה הקב"ה מאפשר להם לירות עלינו.
"הפסוק במשלי אומר: 'איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו'. אתה עושה שטויות, ואז בא בטענות אל אלוקים? תבוא בטענות לעצמך. הלקח העיקרי מהגירוש הוא שהבנו שהציבור שלנו צריך להיות עם הידיים על ההגה, ולא מספיק ליישב את הארץ. זה סוג של תשובה ברמה הלאומית. עוד תובנה מאוד משמעותית היא שאי אפשר לחיות במנותק מעם ישראל, ולכן כל מפעל הגרעינים התורניים ורבני הקהילות קיבל תנופה מאוד גדולה בעקבות גוש קטיף".
הצעירים מדברים על שבר אמון בהנהגה הרבנית. בהקשר זה רבים מזכירים את האמירה של אביך, הרב מרדכי אליהו, "היה לא תהיה".
"הגירוש הוא משבר וכשיש משבר הוא שולח זרועות לכל כיוון, גם להנהגה הפוליטית והרבנית".
האם נעשו טעויות על ידי הרבנים?
"ברור שנעשו טעויות, אבל זאת טעות גדולה להפנות את האצבע לטעויות של מועצת יש"ע, או של ההנהגה הרבנית, או של המתיישבים. לבוא לחפש טעויות של הקורבן זו מלאכה בזויה. לדעתי אסור לדון בפסיק של טעות של הקורבנות, ובכלל זה הרבנים, כי צרוך לדון בטעות האדירה של המקרבן, של הפוגע, ובמקרה הזה מדובר באריאל שרון וחבריו - ובמערכות המשפט והתקשורת שאיתרגו אותו ודחפו את המהלך הזה.
יהודה נאמבורג: "הקפדתי במיוחד על מצוות מאוד חיצוניות, על מצוות אידיאולוגיות עם נוכחות. הייתי פאנט. היום אני מבין שהרבה מזה היה הצגה וזה עדיין מכאיב לי"
"בנוגע לאמירה 'היה לא תהיה', זו הייתה תמיד גישת ההתיישבות. בעיניי מדובר בגישה בריאה. הרעיון הוא שלא מקפלים את הזנב, אלא נאבקים עד הרגע האחרון מתוך אמונה שאנחנו יכולים להילחם ולנצח. יכול להיות שלא ננצח, אבל לפחות נדע שניסינו.
"לא צריך פסיכולוגים שיגידו לך שמי שנאבק בגירוש יצא יותר בריא ממי שקם ועזב. כך נהגו בהתיישבות כשהיו דיבורים על פינוי יהודה ושומרון, כך נהגו כשהיו דיבורים על הסכם עם סוריה וירידה מרמת הגולן. אנחנו לא נבהלים מהקולות האלה, אלא ממשיכים לבנות, לנטוע, להתחתן וללדת.
"הגישה הזאת הוכיחה את עצמה כנכונה לאורך הדרך. בגוש קטיף זה לא הוכיח את עצמו או הוכיח את עצמו רק חלקית. גם כשזה לא מצליח זה עדיין נכון לא לקפל את הדגלים אחרי הירייה הראשונה. יצא לי ללוות הרבה את הקהילות קודם לגירוש. הייתי כמעט כל שבת ביישוב אחר עם אשתי והילדים, וראינו עוצמות נפש מיוחדות מאוד גם אצל הנוער והצעירים וגם אצל המבוגרים.
"בדיעבד, ובשום אופן לא לכתחילה, אפשר לומר שמעז יצא גם קצת מתוק. התועלת שיצאה מההתנתקות זאת התובנה הציבורית שאסור לפנות את יהודה ושומרון, כי כל נקודה שתפנה תהפוך לחמאסטן. לכן אנחנו צריכים להמשיך ולהתחזק באמונה, בהנהגה, בחיבור לעם ישראל ובבניין הארץ".