.1
איזבל. המלכה הרעה, הזרה, הכוחנית, המסיתה. זו שרצחה וגם ירשה. זה אולי נכון, אבל היה גם עוד משהו.
הרי את ההיסטוריה כותבים המנצחים. והיורשים.
ואת איזבל, תהיי יפה ותשתקי. זה מה שהם היו רוצים לומר לך.
אבל הם לא יעזו.
2.
היא הייתה בת מלך צידון, שנישאה בנישואים פוליטיים לאחאב, מלך ישראל, כדי לחזק את הברית בין צידון וישראל.
אתם כבר מכירים את הסיפור: הנסיכה הצעירה מובאת לארמון, ומיד מוקפת בשרים ויועצים שלא רואים אותה ממטר. הם מצפים ממנה להיות נחמדה, ללדת נסיכונים קטנים ולא להתעניין בפוליטיקה.
אבל לא הנסיכה הזו.
3.
הו, לא.
4.
מילה על השם: לא זבל, ברור? לא אשפה ולא טינופת.
המילה זבול (בקובוץ) פירושה משהו מלכותי. לבית המקדש קראו בית זבול.
אתם מבינים? לא זבל.
5.
היא הייתה שליטה חזקה ודומיננטית, עם דעות נחרצות ביחס לפולחן הבעל שרצתה לכונן בישראל. ככה היא באה מהבית. בעלה החלש, המלך אחאב, היה כרוך אחריה והיא מיד הסיתה אותו לעבודה זרה.
אתם תוהים למה אני משתמשת במילה "הסיתה" - מילה שכל כך שנואה עליי בהקשרים נשיים?
כי אין לי ברירה. זה כתוב מפורשות בתנ"ך: "לא היה כאחאב, אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה', אשר הסיתה אותו איזבל אשתו".
הסיתה, נו.
6.
אלה היו נישואים עם יחסי כוחות ברורים, אבל נראה לי שהייתה שם גם אהבה ותשוקה ואולי עוד משהו.
הנה מדרש שיכול להקפיץ גם שמרנים וגם ליברליות. אבל זיכרו! זו הייתה תקופה אחרת:
"אחאב, איש מצונן היה, ועשתה לו איזבל שני ציורי זונות במרכבתו, כדי שיראה אותן ויתחמם". יש אומרים שהיו אלה ציורים אירוטיים, יש אומרים שהיו אלה פסלים. בכל מקרה, היא דאגה לחמם את הגבר שלה.
באופן יצירתי.
7.
ואז הכול מסתבך.
אחאב חושק בכרם של שכנו, נבות היזרעאלי. הוא רוצה להפוך את הכרם לגן ירק. אם תשאלו אותי, לא מדובר ברעיון מוצלח במיוחד.
הוא מציע לנבות הצעה שאי אפשר לסרב לה.
נבות מסרב.
8.
עכשיו אחאב נכנס לדיכאון. דיכאון ממשי.
אני לא מגזימה, תשפטו בעצמכם: "וישכב על מיטתו ויסב את פניו ולא אכל לחם".
כל מי שהיה אי-פעם בדיכאון, מכיר את התסמינים. נראה שהוא לא הולך לצאת מזה כל כך מהר.
איזבל מודאגת. היא מחליטה לעשות משהו.
9.
אני לא אלך פה סחור-סחור וגם אם הייתי רוצה, זה בלתי אפשרי.
איזבל, גורמת בדרך משפטית עקלקלה ומלוכלכת, לזה שנבות היזרעאלי, ייסקל באבנים.
היא רוצחת אותו.
ספלאש! הכרם היפה מוכתם בדם.
10.
ועכשיו מגיע אליהו הנביא, אויבה המר של איזבל.
הם מכרים ותיקים, איזבל ואליהו. הם כבר היו מעורבים בקרבות אלימים של דת ופולחן. אני מדמיינת אותו מתפרץ לארמון, אולי בזמן שאיזבל ואחאב משיקים כוס יין אדום, חוגגים את ההישג המשותף.
אליהו זועק "הרצחת וגם ירשת!" הוא מדבר אל אחאב, אבל מביט הישר אל עיניה של איזבל.
11.
אני תוהה אם באותו הרגע אליהו מבין עד כמה המשפט הזה יינשא הלאה והלאה, אל מעבר לזמן.
כולנו הרי מדברים ללא סוף, מפטפטים כל היום, אבל לא יכולים לדעת מה מכל הנאמר יחרט בליבו של מישהו.
תחשבו: אי-שם בחוץ, יש מישהו שלא מסוגל לשכוח משפט מסויים שאמרתם לו פעם.
12.
לא יודעת מה איתכם, אני מעדיפה להדחיק את המחשבה הזו.
13.
עכשיו אני רוצה להציג בפניכם תיאוריה מעניינת. לא להתעלף, בבקשה.
יש מאמר מבריק של אהובה אשמן, שמצביע על האפשרות שהאישה המתוארת ב"אשת חיל", היא בעצם איזבל.
ביקשתי שלא להתעלף, נכון?
14.
"אשת חיל", המזמור הידוע מספר משלי, הוא בעצם שיר הלל לאישה האידיאלית.
לאשת החיל הזו יש כוח כלכלי, היא משכילה ועצמאית, בגדיה עשויים מבדים מפוארים "שש וארגמן", בדים יקרים שיובאו ממצרים ובאותה תקופה נחשבו כמזוהים עם בתי מלוכה. לאשת החיל יש כישורי משא ומתן, "זממה שדה ותיקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם".
להמשיך?
15.
בעבר הייתי שומעת את השיר סביב שולחנות שבת שונים, מקשיבה לקולות הגבריים המזמרים ובלב חושבת: איזבל. אתם מהללים עכשיו את המלכה איזבל.
16.
ויש גם את השיר "איזבל" של עקיבא נוף, שהיה להיט בשנות השבעים והגיע לראש מצעדי הפזמונים.
הוא מתאר שם את רגעיה האחרונים, כשהיא ניצבת בחלון ומחכה לאלה הבאים להורגה:
"הנה באים הורגייך, המלכה, הנה באים/ רוכבים בשיגעון אל ארמונך.../ איזבל בחיוך מלכות הופיעה בחלון/ מלכה ובת של מלך צידונים.../ היטיבי את ראשך, סרקי היטב/ פנייך תני בפוך, היי יפה, היי יפה/ הצפיני בתוכך את הכאב".
הצפיני אותו עמוק.
17.
בקליפ לשיר נראתה דוגמנית צעירה בתפקיד איזבל, המהלכת ברחובות העיר העתיקה.
הדוגמנית: פנינה רוזנבלום.
18.
אנחנו מגיעים לסוף, והוא בלתי נמנע.
היא הייתה זרה מדי, שנואה מדי, חזקה מדי, מלכה מדי.
אחרי שאחאב נהרג במלחמה, הגיע תורה.
היא כבר ידעה שהסוף מגיע. עמדה בחלון, זקופה מאוד, בפנים מאופרות ושלוות - וחיכתה.
19.
וחיכתה.
20.
וחיכתה.
בלי למצמץ. היא הייתה אשה קשוחה, איזבל.
21.
יהוא, שעתיד למלוך אחריה, מצווה להשליכה מהחלון.
לו עצמו אין האומץ לעשות את זה. התנ"ך מאוד פרטני פה: "ויאמר שמטוה – וישמטוה... וילכו לקברה ולא מצאו בה, כי אם הגולגולת והרגליים וכפות הידיים".
התנ"ך ממשיך לפרט שהכלבים אכלו את גופתה, וזה מה שהם הותירו.
22.
מכירים את זה שבסרטי האימה, רגע לפני שקורה הדבר המבחיל באמת, המסך מחשיך? אז פה המסך לא מחשיך. פה מראים לנו הכול.
וכמו תמיד, השאלה היא ל מ ה.
23.
יש מדרש שמזדרז להסביר שהסיבה שהכלבים לא אכלו את כפות ידיה ורגליה של איזבל, היא כי בכל פעם שראתה תהלוכת חתונה עוברת בעיר - הייתה עוצרת את מרכבתה, יורדת ממנה ושרה ורוקדת לפניהם.
אז בגלל שנהגה לשמח חתן וכלה, הידיים שמחאו כף והרגליים שטופפו בריקוד – שרדו ונקברו.
24.
ולמה לכל הרוחות, א נ י מפרטת לכם את כל זה?
זה לא אני, זה התנ"ך.
התנ"ך מתאר ומפרט לפרטי-פרטים את מעשיה של איזבל, לכאורה המלכה הרשעה. סיפורה נמתח על גבי פרקים ארוכים.
כשקוראים בין השורות, ניתן לראות איך כאילו נגד רצונו, המספר מתרשם ממנה, אפילו מעריץ אותה.
הוא בטח ובטח לא יכול להתעלם ממנה. מהאישה החזקה הזו, רבת המעללים, שהביטה מבעד לחלון, ממתינה לסופה בפנים שלוות, מצפינה בתוכה את הכאב.
מלכה עד הרגע האחרון.
נשות התנ"ך:
פורסם לראשונה: 03:40, 05.02.21
