בובותיים
נפתח במדרש שכתב גדול הדרשנים במאה העשרים, חיים נחמן ביאליק. מתוך העיון במדרשו נפליג לאגדה תלמודית, ונוכל לשאול, בין השאר, מה נשתנה.
"בובה" היא מילה שחידש אליעזר בן יהודה, ו"בובותיים" הוא שכלול לשוני של ביאליק. הנה השיר על מי שהן ספק ילדות, ספק בובות, על מי שמשחק בהן ועל המתבוננים (הטקסט המנוקד מתוך פרויקט בן יהודה):
שתי בנות
בָּנוֹת שְׁתַּיִם בֻּבּוֹתַיִם, / צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה – / מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר, / אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ? // אֵינְכֶם יוֹדְעִים, חַה-חַה, דּוֹדִים, / אֵינְכֶם יוֹדְעִים, לֹא וָלֹא! / שְׁתֵּיהֶן, שְׁתֵּיהֶן יָפוֹת יוֹתֵר, / צִלִּי וְגִילִי, זוֹ וָזוֹ. // וְאֶת-מִי אָהַבְתִּי יוֹתֵר – / אִמְרוּ, דּוֹדִים, זוֹ אוֹ זוֹ? / חַה-חַה, דּוֹדִים, אֵינְכֶם יוֹדְעִים, / חַה-חַה, דּוֹדִים, לֹא וָלֹא! // שְׁתֵּיהֶן, שְׁתֵּיהֶן, אֹהַב יוֹתֵר, / גַּם אֶת-זוֹ וְגַם אֶת-זוֹ, / שְׁתֵּיהֶן אֶשָּׂא בְּחֵיקִי תָּמִיד, / צִלִּי פֹּה וְגִילִי פֹּה.
שיר מתוק או מבהיל?
בלשונו של השיר אשיב: "זו וזו". שמו של השיר "שתי בנות" והוא עוסק בבנות-בובות ("צרות טובות", שירה של שמרית אור משנת 1969 שהולחן בידי שלום חנוך, נכתב כנראה בהשראת שירו של ביאליק). משאל קצר בין חברותיי מלמד שחלקנו מזמזמות את השיר ומדמיינות בובות, אחרות מדמיינות ילדות, ויש מי שמדמיינות בחורות חבוקות בזרועותיו של גבר.
השיר בנוי סביב שתי שאלות – "מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר?" ו"אֶת מִי אָהַבְתִּי יוֹתֵר?" – ושלוש קבוצות: גבר, שתי בנות וחבורת הדודים.
החיים כתחרות
כל שהעולם המערבי זקוק לו הוא שלוש דמויות שיהפכו מיידית לשני מתחרים ושופט. אם אפשר לצרף קהל צופים נלהב – מה טוב. הלא חיינו הם סדרת תחרויות. מרגע שעלו לבמה שתי בנות וגבר, עולה השאלה: את מי הוא יבחר? מי יפה יותר? ומתוך כך, מי אהובה יותר? הגבר מתחכם ומבהיר שהוא זוכה בכל העולמות.
כשביאליק, הדרשן, משתמש במונח "דודים" הוא מפנה אותנו לארוטיות של שיר השירים: "הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים". יותר משלושים פעמים מופיע ה"דוד" בשיר השירים ותמיד כמאהב. הדודאים מופיעים בשיר השירים וגם בספר בראשית, והם קשורים לחשק המיני.
ביאליק מתעתע; הדודים בשירו אינם מאהבים אלא עדים נלעגים להחפצת הבנות-בובותיים על ידי הגיבור. הוא שואל שאלות, מחצין את מבוכתם ומגלה להם את סוד זכר האלפא: כולן יפות וכולן שלי.
"נקרא לנערה ונשאלה את פיה?"
מה פתאום. בניגוד לרבקה ולרעיה בשיר השירים, הילדות-בובותיים של ביאליק לא נשאלות ולא עונות, הן מוחפצות. והילדות ששומעות את השיר? הן לומדות שעליהן להיות יפות ושקטות ולקשט את הגבר שבחר בהן. והילדים? גם הם שומעים שעליהם להיענות לדרישות הפטריארכיה: ערכך נמדד לפי מספר הבובות שמקיפות אותך, ואתה יכול לקחת ולקטוף, בלי לברר ובלי להתמסר.
המכחול והשפופרת
האם ביאליק מספר לעצמו ולנו על הקשר הכפול עם מאניה, אשתו, ואירה יאן אהובתו? האם יש כאן לעג ל"דודים" המהוגנים שעמלו להסוות את הרומנים של מי שהתהווה ל"משורר הלאומי"?
בשנת 1906, בהומור של פטריארכים, כתב ביאליק לחבריו בשווייץ: "במחנה שכינה שלכם רובצת עתה אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה – ו'אירא יאן' שמה. ציירת היא, ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם סופרת, אם פוגע אתה בה לפעמים – אמור נא לה בשמי שלום".
מכחול בשפופרת הוא דימוי חז"לי לחדירה מינית: "המנאפים שהערו זה בזה והכניס כמכחול בשפופרת" (הרמב"ם). ברמז גס מעדכן ביאליק את חבריו: יש לי "בנות שתיים". הוא לא נדרש לבחור ביניהן והוא גאה בהישג.
בובותיים תלמודיות
אגדה תלמודית מספרת על שתי אחיות דומות, אולי תאומות זהות, שקיוו שהדמיון ייתן להן כוח להתמודד עם האלימות המגדרית. נחשו מה? הוא לא. כך נכתב במדרש תנחומא לפרשת נָשֹׂא, סימן י (האגדה מובאת גם במדרש במדבר רבה):
מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו, והייתה אחת נשואה בעיר אחת, ואחת הייתה נשואה בעיר אחרת. ביקש בעלה של אחת מהן לקנאות בה, ולהשקותה מים המרים בירושלים. הלכו לאותה העיר שהייתה אחותה נשואה שם, אמרה לה אחותה: מה ראיתם לבא בכאן? אמרה לה, בעלי מבקש להשקות אותי. אמרה לה אחותה, אני הולכת תחתיך ושותה. אמרה לה: לכי, לבשה בגדי אחותה והלכה תחתיה, ושתתה מי המרים ונמצאת טהורה, וחזרה לבית אחותה. יצתה לקראתה שמחה וחבקה ונשקה, כיוון שנשקה זו לזו, הריחה במים המרים, ומיד מתה.
האחיות קשורות בחוטים של אהבה, אבל הנישואים מפרידים ביניהן וכל אחת גרה ביישוב של בעלה. אחת מהן (לפחות) לא מרוצה מהזוגיות והיא עושה כמעשה ביאליק עם אירה יאן. אלא שמה שמותר לביאליק אסור לאישה. הבעל שחושד שאשתו נאפה לוקח אותה לבית המקדש, כדי שהכהן יקיים בה את טקס הבדיקה העתיק: ישקה אותה במים מהולים בעפר המקדש, בהשבעות, בקללות ובשם האל שנכתבו שהומסו במים. אם גופה של האישה יתעוות מהשתייה, תהיה זו ראיה שהיא נאפה, ואם לא, היא צחה כשלג.
אני מדמיינת את השיחה שבין האישה, שמבינה שמותה קרוב, לבעלה. אולי בקשתה לראות את אחותה נענתה במסגרת המשאלה האחרונה של הנידונה למוות, אולי הוא מקווה שבנוכחות אחותה היא תתוודה ותייתר את המבחן. כך או אחרת, האחיות נפגשות. בניגוד לבובותיים של ביאליק, האחיות באגדה העתיקה מדברות; רק בינן ובין עצמן, ועדיין מדברות.
ארבעה משפטים מרכזיים מוקדשים לשיחה שלהן. הן מקוות שהדמיון יאפשר להן לנצח את האלימות המופנית כלפי אחת מהן. האחות ה"טהורה" לא שואלת את "הנואפת" שאלות, לא מעבירה ביקורת ולא מתחסדת. אין לה קונפליקט נאמנות, והיא מתנדבת לעבור טקס קשה ומשפיל (הכולל, לפי חז"ל, הפשטה פומבית). כל שעליהן לעשות הוא להחליף בגדים ולשלוח את האחות הלא-נואפת למקדש. ואכן: אחת-אפס לטובת האחיות.
אלא שהאגדה נכתבה בידי הדוברים של הממסד הגברי ומטרתה החינוכית ברורה: שום טריק ושום שטיק לא יביסו את הממסד הגברי ואת האלימות שלו.
אין גבול לאהבה ולתודה שחשה האישה שניצלה כלפי אחותה שהושפלה למענה. יש להן אהבה וסוד להמתיק, והן מתנשקות בהקלה. זה הרגע שבו אלוהים-הבן מתערב באכזריות באהבת הנשים. שרידי מים מאררים עברו מפיה של האחות ה"טהורה" אל פיה של האחות "הטמאה" והיא מתה.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןיִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ
המספר הורג את האחות בכלי הנשק הסודי, באהבה. הוא מבקש ללמדנו שלא משנה כמה בריתות נכרות וכמה מקום נפנה לאהבה, הממסד יביס אותנו. כי מהי אהבה מול כוחו הכול-יכול של האח הגדול? הפה שהפיק ארבעה משפטים של אומץ, והתנשק באהבת אמת, מעביר את רעל המוות. הפה של הנשים מגויס נגד עצמן. והמסר? בדיוק כמו בשיר של ביאליק: תהיי יפה, תסתמי את הפה ממש חזק, ותגלי נאמנות לגבר שאת לא רוצה להיות נאמנה לו. אל תעלי בדעתך שאחוות הבובותיים תנצח את הרגל הדורסנית של השלטון.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
