אחרי 17 שנים, אנחנו עוזבים את אלעד.
הגענו אליה כזוג צעיר עם תינוק, בנינו בה משפחה, התפתחנו כבני אדם, בנינו את עצמנו מקצועית אבל זהו, הפרק הזה ייחתם הקיץ.
ההחלטה הזאת לא נפלה אצלי ביום אחד. היא התחילה למעשה כבר בתקופת הקורונה, תחת הסגרים הלא פשוטים שעברנו, שבין היתר היו בגלל קבוצות מסוימות בעיר שהחליטו לזלזל בתקנות הקורונה. למעשה, בתקופת הקורונה הרגשתי שהמגורים בעיר חרדית מסמנים אותי כמיועדת לענישה קולקטיבית, וזאת הרגשה שלא קל לחיות איתה. היא נמשכה והתחזקה כשלאט-לאט נפל האסימון והבנתי שהדמוגרפיה ניצחה, והאחיזה של הקבוצות הבדלניות והשמרניות בעיר היא בלתי נמנעת, ובלתי מתקבלת, לפחות עבורי.
אלעד, שתמיד הייתה מאוד שונה וייחודית בנוף הערים החרדיות, עם אוכלוסייה ספרדית גדולה, מכילה ומתונה, שינתה את פניה. קבוצות בדלניות יותר באו לעיר. הקהילות השמרניות מאוד שהיו בעבר קטנות, ותחומות גאוגרפית, התרחבו והשתלטו על המרחב הציבורי והפכו אותו לשלהן. מדובר בישיבות, בתי ספר, מבני ציבור ובעצם כל ההרגשה שיש לך כשאתה יוצא מהבית – זה כבר לא המרחב שלך, בעיר שלך. הרחוב שייך כעת למישהו אחר.
גם ההזנחה הלכה והתרחבה. בכל פינה לכלוך, גרוטאות, פסולת בנייה, תחזוקה ירודה של מתקני שעשועים. מציאות שלצערי לרבים מהתושבים לא ממש הפריעה, לפחות לא מספיק בשביל לחולל שינוי. המלחמה הזאת הפכה לאבודה. האמת שזאת לא ממש טענה או ביקורת, מבחינה תרבותית ובאופן מסורתי זה פשוט נושא שלא נמצא על סדר היום של הציבור הזה, והוא משקיע את האנרגיות שלו במקומות אחרים. ההעדפה תהיה תמיד לעוד בית כנסת, לעוד ישיבה ולעוד פעילויות דת, והרבה פחות לעוד ניקיון, עוד מתקנים ועוד טיפוח של המרחב הציבורי.
בחירות? הכול נסגר בדילים
אני יודעת שרבים מהתושבים הוותיקים של העיר תולים תקוות רבות בבחירות הקרובות. הם מקווים שיצליחו לשנות את המשוואה. לצערי אלה תקוות שווא, הם לא מבינים שזה לא הולך להתרחש. ההחלטה מי יהיה ראש העיר באלעד, או בכל עיר חרדית, מתרחשת במסגרת דילים בחדרים ממוזגים וסגורים בין הסיעות החרדיות. הפתקים בקלפי זה עניין טכני. ואם נהיה כנים, ואולי כדאי להיות, כל האפשרויות שעל הפרק הן גרועות. לא משנה מי ייבחר, הוא יהיה מחויב לציבור שלו, ויעשה למענם הרבה יותר ממה שהוא יעשה עבור המרחב הציבורי ושאר האוכלוסיות בעיר.
זה עצוב והפרידה היא בלב כבד. במהלך השנים עזבו את העיר חברים ומכרים רבים. אבל בעיר נשארו (עדיין) גם הרבה מאוד אנשים טובים. אנשים אכפתיים, חמים, איכותיים. אנשים שאני יודעת שאתגעגע אליהם מאוד.
הציבור החילוני פחות יבין זאת, אבל יש המון חרדים שמתחיל להיות להם קשה לגור בתוך המרחב החרדי, והסביבה גורמת להם להרגיש לא בנוח. אם אתה חי בתוך מרחב ציבורי שבו אתה מרגיש שונה או לא שייך לרוב ההומוגני ההולך ומתגבש – אתה הופך לנטע זר
לצערי, הסיפור של אלעד הוא סיפור חוזר ונשנה של הרבה ריכוזים חרדים, שלאט-לאט הופכים להיות בלתי אפשריים למגורים לא רק עבור מי שמחפש סטנדרטים בסיסיים של מחיה, אלא גם, בחוצפה רבה, להרגיש שייכות וחלק מהנוף. כדי לא להרגיש שאתה נקלע לאירוע שבו אתה, הוותיק, הופך לנטע זר. אבל כאמור, הדמוגרפיה ניצחה. דפוסי ההגירה והכניסה לעיר נהפכו ברורים מאוד. אתה מתחיל להרגיש שאתה לא שייך, כי הסביבה השתנתה. יחד עם השינוי הדמוגרפי יש גם שינוי בהתייחסות לנשים ובסובלנות כלפי האחר, ודברים שהיו מקובלים במרחב הציבורי במשך שנים הפכו פתאום ללא לגיטימיים. יש כיום בעיר אוכלוסיות שלא סובלניות כלפי שונות, ועם זה לא קל לחיות. אני משתדלת לאסוף את הזיכרונות הטובים, את רגעי הקסם שהיו (והיו) ולזכור שכל סוף הוא התחלה חדשה.
הציבור החילוני פחות יבין זאת, אבל יש המון חרדים שמתחיל להיות להם קשה לגור בתוך המרחב החרדי, והסביבה גורמת להם להרגיש לא בנוח. אם אתה חי בתוך מרחב ציבורי שבו אתה מרגיש שונה או לא שייך לרוב ההומוגני ההולך ומתגבש – אתה הופך לנטע זר. זאת הרגשה שגם חרדים חשים בריכוזים חרדיים מסוימים בישראל, כשהם נבדלים על בסיס הבדלים בין זרמים ועל בסיס ההתמקמות בספקטרום החרדי שבין האולטרה שמרנות לחרדיות הליברלית.
אתה מתחיל להרגיש שאתה לא שייך, כי הסביבה השתנתה. יחד עם השינוי הדמוגרפי יש גם שינוי בהתייחסות לנשים ובסובלנות כלפי האחר, ודברים שהיו מקובלים במרחב הציבורי במשך שנים הפכו פתאום ללא לגיטימיים
מאז כתיבת שורות אלה קיבלתי עשרות פניות מצד חרדיות וחרדים שמוצאים את עצמם מתחבטים בשאלות הללו גם כן. עם חלקם ניסיתי גם לחשוב ביחד איך מנסחים מה בדיוק מחפשים, מה הדגשים ומה האופציות הקיימות. היו גם מקרים שבהם חיברתי בין אנשים בעלי פרופיל זהה כדי לעשות את המסע החשיבתי הזה יחד.
אך מעל הכול ההתייחסויות המרגשות ביותר באו ממי שקראתי להם בדבריי "בדלנים ושמרנים" (כי הם באמת כאלה). שניים מהם אמרו לי כי הם מבינים לחלוטין את ההחלטה שלי ולמעשה גם הם עצמם "כבדלנים ושמרנים" בחרו באלעד כי רצו מרחב מחיה הומוגני פחות, ושגם לצערם ולא רק לצערי, לא כך הם פני הדברים היום. וכמי שרצו את ההטרוגניות נוסח "אלעד של פעם" הם מתקשים במציאות הנוכחית, על אף שכלפי חוץ זה נראה אולי אחרת. והדברים האלה חשובים גם כן. לפחות עבורי.
ג'נטריפיקציה וחילופי אוכלוסיות הן תופעה גלובלית ידועה, ובישראל יש לה את המאפיינים שלה. אך בדיעבד אני שמחה שהמילים האישיות מאוד שלי אפשרו לרבים לקבל הצצה על תהליכים כאלה כשהם קורים לא בין אוכלוסיות מובחנות ובין "שבטים", אלא כתהליכים שקופים וסמויים יותר המתרחשים דווקא בתוך חברות ו"שבטים" – ואולי, במידה מסוימת, לאפשר הבנה שגם בתוך קבוצות שנתפסות כמונוליטיות כלפי חוץ, מתרחשים תהליכים חברתיים מורכבים שיש להם משמעות לא רק תרבותית אלא גם גאוגרפית.
