שבעה עשורים חלפו בסך הכול מאז היווסדה של מדינת ישראל, ונדמה כי המדינה הצעירה מתקיימת על ספידים בכל תחום כמעט. על אף גודלה המזערי יחסית, מתקיימים בה תהליכים דמוגרפיים סוערים המשנים את האקלים החברתי והפוליטי לאורך העשורים – ועימו את היחסים בין קבוצות המרכיבות את החברה הישראלית, על החיבורים והמתחים שביניהן.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בישראל כמו בעולם כולו, מתרחש תהליך ג'נטריפיקציה, שבמסגרתו אוכלוסייה הנחשבת לחזקה כלכלית, נכנסת אל תוך שכונות ואזורים שבהם מתגוררת אוכלוסייה חלשה, ומובילה לעליית מחירי הנדל"ן ולדחיקת האוכלוסייה המקורית מן האזור. עם זאת, לצד אותו ציר כלכלי חד-כיווני, ישנן צורות שונות ומגוונות של מעברים וחילופי אוכלוסיות על בסיס תפיסות דתיות, אתניות, עמדות אידיאולוגיות או רצון לשמר סביבת מגורים הומוגנית של אנשים "כמונו", אך בעיקר ממניעים כלכליים ברורים. תפיסות אלו עדיין מניעות קבוצות שלמות לעקור ממרחב מסוים, ולהעתיק את מקום מגוריהם למרחב אחר.

החרדים: בגל ההגירה הרביעי הצעירים חוזרים לפריפריה

חוקרים טוענים כי פעמים רבות השסע הדתי-חילוני נטוע, תרתי משמע, בסביבת המגורים. כבר שנים שד"ר לי כהנר, ראש החוג לגיאוגרפיה במכללת אורנים וחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה, עוקבת אחרי ההתפתחות הגיאוגרפית החרדית, והיא מבקשת לסמן ארבעה גלי מעבר של הציבור החרדי: הראשון מתאפיין בבנייתם של הריכוזים החרדיים הוותיקים בבני ברק ובשכונות החרדיות בירושלים, שהחל עוד בקום המדינה. הגל השני התאפיין, למרבה ההפתעה, במעבר של חרדים לעיירות פיתוח והקמת "גרעינים חרדיים" בתוכם. הגל השלישי הוא תכנון ובנייה של ערים חרדיות כמו אלעד ומודיעין עילית. בגל הרביעי והמעניין, לדברי כהנר, הצעירים החרדים חוזרים בשנית אל הפריפריה, מסיבות כלכליות, למקומות כגון עפולה וקריית גת.
"ההגירה של הגל הרביעי לאזורים פריפריאליים, אפשרה לאוכלוסייה חרדית להקים 'קהילות מתוכננות'", ד"ר כהנר מסבירה. "כלומר קבוצה על בסיס מאפיינים סוציו-אקונומיים דומים, ולא בהכרח על בסיס מאפיינים דתיים". לצד זה היא מסבירה כי להגירה הזו יש מחיר: "ככל שאתה מתרחק מאזור מרכזי הכובד, אתה מאבד את המרכז הכלכלי-חברתי (ירושלים ותל אביב) ואת המרכז החברתי-תרבותי (בני ברק וירושלים). זהו מחיר גבוה שהמהגרים נדרשים לשלם".
3 צפייה בגלריה
פרויקט נדל"ן בבני ברק
פרויקט נדל"ן בבני ברק
ד"ר כהנר: להקים שכונות הומוגניות לחרדים בערים הגדולות
(צילום: יריב כץ)
כהנר סבורה כי אופציה שצריכה להיבחן על ידי גורמי התכנון היא הקמת שכונות הומוגניות בתוך ערים גדולות. העיר ההטרוגנית תייצר נקודות חיכוך חיוביות בין חרדים לחילונים, ותאפשר גיוון שייתן מענה גם ברמה התעסוקתית, גם בתחום ההשכלה ואפילו בשדות הפנאי והתרבות שבהם ימצאו החרדים המצויים באזורי התפר - הגיאוגרפי והתרבותי - מקום ושותפות. המגמה הזו נמצאת אולי בחיתוליה, אך חיזוקה והרחבתה עשויים למלא חלל הן בצד החרדי, ולא פחות חשוב מכך - מצד החברה הישראלית בכללותה".

הקיבוצים: בין ההרחבות לתופעת החזרה בתשובה

כהנר, קיבונציקית גאה בעצמה, לא יכולה שלא לראות את המגמה המתפשטת בשנים האחרונות של בניית מוסדות דת כבתי כנסת ומקוואות בתוככי הקיבוצים, טריטוריות של חילוניות מובהקת. היא סבורה כי בבסיס ההתחדשות היהודית הזו עומדים שני מופעים: הראשון הוא תופעת "ההרחבות" השוטפת את הקיבוצים הכורעים תחת הנטל הכלכלי, ומשכך מרחיבים את הקיבוץ לאוכלוסייה חדשה שצרכיה לא תמיד עולים בקנה אחד עם ערכיו החברתיים של הקיבוץ "הישן". השני הוא תופעת החזרה בתשובה של אחד או אחדים מבני הקיבוץ הוותיקים, הדורשים ויוזמים הקמת בית כנסת.
לדבריה, תופעת ההרחבה היא פרקטית-כלכלית ביסודה: "הקיבוץ שעבר תהליך הזדקנות ומשבר כלכלי מאפשר הקמת שכונה נוספת בשטחו. התושבים החדשים מגיעים עם צרכים מגוונים, כאשר ביניהם נמצא גם בית הכנסת. לרוב, חברי הקיבוץ הוותיק לא מתנגדים. הם מכירים בצרכים ובדרישות של התושבים החדשים ומאפשרים את הקמתו. המאבק שנוצר מכאן ואילך הוא על אופיו של בית הכנסת: האם יהיה אורתודוכסי, רפורמי או יהודי-ישראלי. בהנחה והוסכם כי יהיה אורתודוכסי, האם יכלול הפרדה מגדרית - או שהמחיצה תבוטל, ומה כולל בית כנסת יהודי-ישראלי, מה ההבדלים בין בית כנסת רפורמי לקונסרבטיבי ועוד.
"חרף התהיות הללו, בתי הכנסת הצומחים מתוך ההרחבה מהווים לרוב מוקד תרבותי ולא מוקד תרבותי-דתי מאיים. הקיבוצים שחוו לא מעט משברים תרבותיים וחברתיים, מוצאים לעתים את התרבות היהודית החדשה המגיעה 'מן החוץ' כמרעננת וכמגוונת".
לי כהנרלי כהנרצילום: שגיא מורן
התופעה השנייה מורכבת יותר. "המשבר האידיאולוגי והכלכלי של שנות ה-80 הוביל להפרטת הקיבוץ בתחילת שנות ה-90", היא אומרת, "והוא אופיין בחיפוש עצמי ובגל של חזרה בתשובה. כך החלו פרטים מתוך הקיבוצניקים הוותיקים לחזור בתשובה - כאשר הם עדיין שוהים במרחב הקיבוצי. צריך גם לזכור שחלק מן החוזרים בתשובה היו נשואים לבני ובנות זוג שנותרו חילונים, ומאחר שבחרו שלא להיפרד ולפרק את ביתם - נותרו להתגורר בקיבוץ".
ד"ר כהנר מסבירה כי "להבדיל מאנשי ההרחבה, הקיבוצניקים שחזרו בתשובה נתפסים במקרים רבים כגורם מאיים על חברי הקיבוץ הוותיקים. הם חוששים שהחזרה שלהם תזלוג לצעירים נוספים ותרחיב את מעגלי השפעתה על חלקים נוספים בקיבוץ. הם גם חוששים מאותו 'מדרון חלקלק' מפורסם, שיתחיל אולי בבניית בית כנסת - אך יסתיים בדרישה להקמת עירוב ומקווה טהרה בקיבוץ".

הדתיים-לאומיים: בין קהילתיות לבורגנות

ד"ר עדו ליברמן, חוקר הציונות הדתית ודמוגרפיה ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי, מתבונן על השינויים שעוברים על בתי כנסת כעל סמפטום אחרון של שינוי קהילתי. ניתן לראות את בתי הכנסת המיותמים ממייסדיהם הדתיים בבני ברק, בחיפה ובתל אביב, והוא אומר כי שלושה אלמנטים הם שמניעים את הציבור הדתי-לאומי, תרתי משמע: "אני קורא לזה השילוש הלא קדוש, כי לכאורה שלושת המרכיבים האלה לא מסתדרים ביחד ואפילו סותרים האחד את השני. אבל בציונות הדתית הם המניע".
הראשון שהוא מונה הוא הקהילתיות, בדומה לציבור החרדי ששואף לחיות בקהילה כמותו. "ניתן לראות את זה גם בציבור החילוני, בקבוצות מסוימות", אומר ד"ר ליברמן, המשמש אף כמנהל המדעי של מכון "מסקר". "אבל בציונות הדתית זה מרכיב יסוד. דתיים-לאומיים יגורו בקהילה, ובלעדיה ההגדרה הזהותית שלהם תהיה חסרה. הדבר השני שמפעיל אותם זו בורגנות. למרות רצון להתחזות לקהילה צנועה ואידיאליסטית, בורגנות מאוד חשובה לציונות הדתית. ואם יש שוליים, הם מתנתקים מהר מאוד. תראי איך מוכרים היום יישובים ובתים, את חלום הווילה גם אם היא נמצאת באלון מורה".
הדבר השלישי זה שמניע את הקהילה הדתית היא משימתיות. לדברי ליברמן, "בציבור הדתי-לאומי יש חשיבות לעתים מוגזמת להתחייב לרעיון ונכונות לבצע אותו גם במאמץ. זה יכול להיות ברמה הקהילתית סביב חסד ועזרה בתוך הקהילה, אבל גם ברמה הלאומית סביב רעיון ארץ ישראל השלמה או פוליטיקה".
3 צפייה בגלריה
בית הכנסת בקיבות שדה נחמיה
בית הכנסת בקיבות שדה נחמיה
בית הכנסת בקיבוץ שדה נחמיה
("איילת השחר")
ד"ר ליברמן מסביר כי "שלושת הדברים האלה קצת סותרים, אבל בציונות הדתית הרכיבים האלה חיים זה לצד זה. כאשר אחד מהם מתחיל להתנתק או נעלם, הציונות הדתית עוזבת כקבוצה. בבני ברק, למשל, תהליך העזיבה של הציבור הדתי-לאומי, שהחל בשנות ה-70, נוצר כי רכיב הקהילתיות החל להיעלם. לבתי הכנסת נכנסו בתהליך איטי אנשים מהמגזר החרדי. כמובן שאי אפשר היה לסלק אותם, והקהילתיות הפנים-ציונית-דתית התחילה להשתבש: פתאום בית הכנסת הוא כבר לא הקהילה שלי, הוא לא המקום שאני מרגיש בו בבית. אצל הציבור הזה, כמו גם בקבוצות אחרות, המשמעות היא להתחיל להסתכל ימינה ושמאלה. הסיפור בפועל הוא כל המרחב שמשנה את אופיו והופך לחרדי, במקרה של בני ברק, אבל בית הכנסת הוא הסמן הכי חזק של התהליך".
ד"ר ליברמן מוסיף, כי "פתאום מתחיל דיבור על העיצוב של יום העצמאות והתפילה לשלום המדינה, הדברים הברורים. מה הופך משפחה למשפחה? שיש דברים שלא צריך לדבר עליהם, שזה המובן מאליו לכולם. אותו דבר בקהילה: כשהמובן מאליו מתחיל להיות לא מובן מאליו, זה מערער".
עוד מרכיב שהתחיל להשתבש הוא המרכיב הבורגני: "הביקושים לדירות בבני ברק עלו מצד הציבור החרדי, וזוגות צעירים מהציבור הדתי-לאומי כבר לא יכלו להרשות לעצמם להשתדרג לדירה מרווחת יותר ולשמר את הבורגנות שלהם במרחב הזה. זאת, כאשר קילומטרים ספורים משם בגבעת שמואל עדיין יש הזדמנויות זולות. בשנות ה-80 וה-90 גבעת שמואל הייתה חור נידח שהיה ניתן למצוא בו דירות מרווחות במחיר זול בהרבה מבני ברק. פתאום אפשר לשמר גם קהילתיות וגם בורגנות. מי שרצה לשמר גם את ההיבט המשימתי, הלך לאלקנה וסביבותיה. ואז שוב שלושת המרכיבים מתייצבים מחדש".
דר' עדו ליברמן, חוקר הציונות הדתית מרצה בחוג לסוציולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, מנהל מדעי מכון מסקרעדו ליברמן
מה ההשלכות הרחבות של התהליכים האלה? "ההשלכה הברורה ביותר היא שהציבור-הדתי לאומי התכנס חזק בתוך עצמו. זה כלל לא רק את עזיבת מקום המגורים, אלא פיתוח של תרבות פנימית ציונית-דתית, עם גיבורי תרבות משלה במוזיקה ובספרות. התהליך הקרין אפילו על מקומות העבודה, הבילויים, בתי הספר שהפכו יותר ויותר תת-מגזריים עם ניואנסים מאוד מדויקים. כך, למשל, רשת נעם התפתחה בשנים האלו.
ד"ר ליברמן: "פתאום בית הכנסת הוא כבר לא הקהילה שלי, הוא לא המקום שאני מרגיש בו בבית. אצל הציבור הזה, כמו גם בקבוצות אחרות, המשמעות היא להתחיל להסתכל ימינה ושמאלה. הסיפור בפועל הוא כל המרחב שמשנה את אופיו והופך לחרדי"
"עד לרצח רבין היה עשור של התכנסות פנימית מאוד חזקה. היה פה כמעט ויתור על המשימתיות הכלל-ישראלית. בשטח התגברו אתוסים של החרדיות ממש, 'מדורת השבט'. אחרי רצח רבין התעוררו בציונות הדתית, ושמו לב שרכיב המשימתיות נעלם מחייהם.
"ואז באה הכאה על חטא וטענה שהסכמי אוסלו הם שניתקו אותם, ורצח רבין ובהמשך ההתנתקות. באותה התקופה התחילו להתפתח הגרעינים התורניים שהיום נמצאים תחת מחלוקת, מתוך רצון לחזור ולהשפיע. המשימתיות חזרה. לדעתי המגמה החדשה ביותר היא הבורגנות: איפה היית בחו"ל ואיזה רכב קנית".

המסורתיים: הקהל קדוש גם אם יש בו עבריינים

המעברים של קבוצות אוכלוסייה גדולות והמתחים שנוצרים בעקבותיהם זכו גם לביטוי אומנותי. למשל, בסרט "ישמח חתני" המתאר תהליך השתלטות של רב חרדי וחסידיו על בית כנסת ספרדי מסורתי. ד"ר דוד ביטון, ראש בית הספר למדעי היהדות בקריה האקדמית אונו, תוכנית "כולנא" ותושב ירוחם, מבקש בראש ובראשונה לחדד את ההבדלים בין בית הכנסת המסורתי לזה החרדי, כדי להבין את מהות השבר שעוברות הקהילות המסורתיות הנכבשות.
3 צפייה בגלריה
סליחות אחרונות בכותל
סליחות אחרונות בכותל
"המסורתיות זה מודל רך, בריא, דתי ויהודי"
(צילום: עמית שאבי )
"אנחנו בבתי הכנסת הספרדיים אומרים ב'כל נדרי': 'על דעת המקום ועל דעת הקהל הקדוש, אנו מתירים להתפלל עם עבריינים'. בסידור האשכנזי אין את המילה 'קדוש'. אם הקהל קדוש, איך יש בו עבריינים? משמע שבקהל קדוש חייבים להיות עבריינים. החטא של המון אנשים בנוגע למסורתיות הוא שמסתכלים על האדם הבודד, שזאת בחינה מודרנית. יחידת המידה של המסורתי היא אף פעם לא האדם הבודד. הקהל קדוש, יש בו עבריינים ובכל זאת הוא קהל קדוש".
ד"ר ביטון מסביר כי בתי הכנסת בארצות האסלאם התקיימו תחת מגבלות שונות. המציאות הזאת יצרה, לדבריו, מיסוד של בתי כנסת בתוך בתים פרטיים. "מה שאנחנו מכירים כבית כנסת קהילתי, גדול ומרכזי הוא מציאות בלתי אפשרית. רק בעת החדשה או במקומות שהייתה בהם סובלנות גדולה, נבנו בתי כנסת גדולים. רוב בתי הכנסת היו שייכים למשפחה מסוימת או לתושבי סמטה מסוימת. וזה תורגם לישראל של שנות ה-50 וה-60 ואילך, בידיי העולים שהגיעו ארצה".
ד"ר ביטון: "אם אתה מחלל שבת בפרהסיה, אבל אתה בן דוד שלי, אני לא מכיל עליך את השולחן ערוך. אתה קודם לשולחן ערוך. המשפחה היא לפני האידיאולוגיה. הקיבוץ הזיז הצידה את המשפחה, והחרדים הזיזו הצידה את המשפחה והקהילה"
לכן, לדברי ביטון, "בית הכנסת המסורתי הוא משפחתי ושכונתי. הוא המעצב של המסורתיות. בבית הכנסת המשפחתי יש את האופציה להכלה של כולם, כי האידיאולוגיה לא שם. אם אתה מחלל שבת בפרהסיה, אבל אתה בן דוד שלי, אני לא מחיל עליך את השולחן ערוך. אתה קודם לשולחן ערוך. המשפחה היא לפני האידיאולוגיה. הקיבוץ הזיז הצידה את המשפחה, והחרדים הזיזו הצידה את המשפחה והקהילה. המסורתיות זה מודל רך, בריא, דתי ויהודי. המשפחה, הקהילה, בית הכנסת קודמים לאידיאולוגיה ולישיבה, ולא הפוך".
בתי הכנסת המסורתיים עוברים בדור השני והשלישי תהליך ריקון מתמשך. "אוכלוסייה עוזבת למקומות מבוססים יותר כאשר הדור המבוגר מתבגר", ביטון מסביר. "אופציה אחרת היא שמי שמגיע לבתי הכנסת האלה, זה או ציונות דתית או חרדים, כי אין מוסדות מסורתיים. הילדים של המסורתיים נשלחו לחינוך החילוני או למוסדות הדתיים, וכך נוצרו פערים בין הקהילה המסורתית לבין אותו ילד שהתחנך בבני ברק וחוזר לשם. הבן אדם מגיע מתוך עולם של שיח אידיאולוגי אחר לחלוטין, ונוצרים תהליכי שינוי אופי של בתי הכנסת".
דוד ביטוןדוד ביטוןצילום: ירון מולדובן
ביטון מספר כי "בדרך כלל אני אוהב ללכת בכל פעם לבית כנסת אחר, ולראות דרכו את הקהילה. בשבת האחרונה באשדוד הלכתי לבית כנסת מרוקאי ברובע ג', שכונה מתחרדת. כולם שם מרוקאים, אבל חרדים. זה היכה בי. הם שומרים את הנוסח, אבל הלבוש, האחידות, הסיטואציה שונים לחלוטין ופתאום הרגשתי זר. אני שונה".
מה צפוי לנו בתהליך הזה בעתיד? "בינתיים נמשיך ונראה בתי כנסת חרדיים ספרדיים על טהרת החרדיות, לפחות עד שהחרדיות עצמה תייצר גרסה מסורתית. כי בסוף קבוצה אידיאולוגית גדולה לא יכולה לחיות במתח אידיאולוגי מתמשך. הקומוניזם לא הצליח, הליברליזם לא הצליח. החברה החרדית לא תשתנה כי נהיה נחמדים אליה ונציע לעבוד ופטור מצה"ל. המתח האידיאולוגי הפנימי ייצר שינויים משלו. יש מוגבלות לאידיאולוגיה במפגש עם המציאות. אין פה הרבה מרחב, ואם לא נדבר האחד עם השני יהיו פה שרשראות של פיצוצים. בסופו של דבר, זה סיפור של מרחבי מחיה. הגרעינים התורניים יגידו לך אידיאולוגיה - אבל זה מרחב מחיה. כשמרחב מחיה מצטמצם, יורדים דרומה".