בבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר ב"בית המדרש של הטוקבקים", טליה כתבה תגובה שנדמה שנועדה להחמיא לי: "היה נחמד לקרוא טור שלך בלי הטון המתלונן והמתקרבן". תודה טליה, דברייך עוררו בי מחשבות, ושבוע שלם אני מסתובבת בניסיון להבין את ההבדל בין "קורבנוּת" ל"התקרבנות". אני גם מנסה להבין מה הקשר בין "התקרבנות" ל"תלונות", ומדוע התלונות זוכות ליחסי ציבור גרועים.
לשם חבורת לימוד על הרהורי ההתקרבנות הזמנתי חמש חברות יקרות, מורות דרך במאבק הפמיניסטי וגיבורות פרשת השבוע – בנות צלפחד. נשים שזכו לקיתונות של גנאי והררי מחמאות. נשים שיצרו תקדים בלתי נתפס.
"הרי אתן הואשמתן אינספור פעמים ב'התקרבנות'. קראו לכן 'בכייניות' ומתלוננות סדרתיות. אתן תהיו יופי של שותפות ללימוד, ומורות בנתיבי המלכודת התרבותית ששמה 'התקרבנות'". כך אמרתי להן, והן הנהנו בהסכמה, ניערו מעליהן את אבק השנים ושמחו לעשות למעננו סדר בתרבות השיימינג המכונה "התקרבנות".
בראשית היה הסיפור
"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד... לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן, תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר, אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (במדבר, כ"ז).
שלושים ושש מילים בלבד אומרות הנשים הצעירות – ואין ספק שימים ארוכים של חשיבה אסטרטגית, יצירתיות, ויכוחים, תקווה ופחד רקמו את המילים האלו. בנות צלפחד ידעו שלא ייתנו להן לומר יותר. הן אפילו לא היו בטוחות שיאפשרו להן לומר את המעט הזה. כל מילה נבחנה בקפידה, ומתחת לכל מילה שנאמרה נערמו מילים פצועות, אמיצות וברורות, שלא היו יכולות להיאמר.
נאום מעלית
36 מילים. קצר בהרבה מנאום "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג. את זכויות היוצרות על הביטוי "נאום מעלית" (Elevator Pitch) יש לרשום על שמן של בנות צלפחד. מה היית אומרת לו היית נדרשת לסכם מסע חיים אישי ותביעה מוסרית שאין למעלה ממנה בשלושים ושש מילים?
ניכר שבנות צלפחד פחדו שיימצא בדבריהן ולו פירור של "התקרבנות". הן ידעו שאסור להן להתלונן, בוודאי לא לומר מילה על פגיעה בזכויות, על שליטה פטריארכלית ועל פריבילגים נצלנים. הן ידעו שכל מילה שעלולה להתפרש כפגיעה בבעלי הכוח, תסתום את הגולל על תביעתן. "אנחנו צריכות להיות חכמות ולא צודקות", הן הזכירו לעצמן השכם והערב, בימי הכנת נאום 36 המילים.
כדי לייצר תקדים משפטי היה על בנות צלפחד לסתום את הפה של עצמן, ולהלעיט את האגו המורעב של הפטריארכיה: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת".
כן, כמובן. "אבא שלנו", הן אומרות, "היה חלק מהחבורה הצייתנית שנהתה אחר מנהיגותכם. הוא מת בגלל 'חטאים בנאליים', ולא חלילה בגלל מרד נגד המנהיגות". זו הגלולה המרה הראשונה שהיה עליהן לבלוע. הן נדרשו להרכנת הראש בפני מי שלא מוכן להעניק להן חלק ונחלה בארץ שאליה הן הולכות ולמענה הן סובלות בדיוק כמו הגברים.
"אני לא פמיניסטית"
הגלולה השנייה, מרה אף מקודמתה, היא גלולת ה"אני לא פמיניסטית". בנות צלפחד נדרשות להכריז ש"הפטריארכיה אמת ותורתה אמת", ושהן מבקשות נחלה בארץ רק מפני ש"אָבִינוּ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ". שכן אילו היו לו בנים, ברור שהירושה הייתה מגיעה להם. אני יכולה לדמיין לעצמי כמה לילות ללא שינה, כמה חיבוטי נפש וכאב היו כרוכים בוויתור הזה על האמת, ובהשלמה עם חוסר הצדק הבסיסי של הקהילה שבתוכה הן חיות.
"באמת, לא הייתם צריכים להביא מתנות"
הגלולה השלישית היא גלולת ה"אני לא צריכה שום דבר". זוכרות את ביקורת ההתקרבנות של טליה? בדיוק מזה חוששות בנות צלפחד – והן בוחרות להבהיר שהן לא זקוקות למתנות ולנחלות, ועושות את המאמץ הזה רק למען זכרו של אבא: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ?"
זה השיעור העצוב והאמיתי שלימדו אותי בנות צלפחד:
א. לנצח במאבק פירושו לצאת ממנו כשחצי תאוותך בידך.
ב. לעולם אל תספרי מה באמת כואב לך ומה את באמת צריכה.
ג. אל תערערי על מידת הצדק והמוסריות של מי שאחראי לסבלך. כדי להשיג פירורים של צדק, עלייך לפאר את מי שעושק ממך את זכויותייך.
מה שיוצא אני מרוצה?
"התקרבנות" היא צורה לשונית חדשה שנועדה לייצר חיץ בין קורבנות אמיתיים וצודקים ובין מי שמתחזות לקורבנות. בדיוק בגלל זה אני שונאת את המונח "התקרבנות". למען הדיוק, יש שני דברים מקוממים במונח "התקרבנות".
האחד הוא הפוליטיזציה של השפלת הקורבנות. מרגע שאנו עומדות על דעתנו, כבר בגן הילדים, אנחנו מחונכות לחשוב שתלונות הן דבר רע. בני ובתי למדו בגני הילדים את הסיסמה המקוממת: "מה שיוצא אני מרוצה", סיסמה שהיא האחות הצעירה של "כל עכבה לטובה" (לכו תגידו את זה למי שלא הספיקה לצאת בזמן מגרמניה הנאצית), ושל הרטינה ההורית: "למה את כל הזמן מתלוננת?"
הגננות שלימדו את ילדיי לומר "מה שיוצא אני מרוצה" חשבו על עצמן, ולא על הילדות בגן. תלונות הן הדבר המסוכן ביותר לשלטונות שמחנכים אותנו לשתות בשקט את כוסות התרעלה שהם מגישים. "התקרבנות" הוא מונח שהמציאו מי שמבקשים לסתום לקורבנות את הפה. הפיכתה של "קורבן" ל"מתקרבנת" היא כדור הרגעה שהרשויות משווקות להמונים.
בעולם הגון היו בנות צלפחד יכולות לומר בפשטות: "חמסתם אותנו. אנחנו גם רוצות חלק. מגיע לנו". במציאות המקולקלת שלנו את חייבת לזקוף את גבך, להעמיד פנים שאין לך אינטרס אישי, אין לך צרכים ואין לך פצעים מדממים. את מדברת בשם "האמת האוניברסלית", שהיא בעצם האמת של התוקפן. כדי לזכות במעט צדק, את צריכה להחביא את הכאב.
אבל יש באמת כאלו שמתקרבנות, לא?
לא. אין. וזה הדבר השני שמקומם במונח "התקרבנות". יש נשים וגברים שלא מסוגלים להיות "בנות צלפחד". כאלה שמשא החיים הפיל אותן ואין להן כוחות לקום. הנשים והגברים שנפצעו באופן חסר תקנה, מפחידים אותנו. הרי אין דבר מבהיל יותר מהמחשבה שיום אחד גם אני אפול ואתפרק. אין דבר מאיים יותר מהידיעה שלא כל עכבה לטובה, ויש פצעים שלא ניתן לרפא. כשאנחנו שומעות מישהי שמאשימה את הסביבה בכאביה, שלא מצליחה להתאושש ולקום ושהסיבות לנפילתה נראות לנו לא מוצדקות, אנחנו קוראות לה "מתקרבנת". כך אנחנו נרגעות.
"מתקרבנת" היא צורה פעילה. אנחנו בוחרות להאמין שיש בעולם נשים וגברים שבוחרים בעמדת הקורבן, וזו טעות יסודית. את לא בוחרת לחיות חיים של סבל וחוסר יכולת לשנות את המציאות לטובה; את פשוט לא יכולה אחרת. באמת לא יכולה. הסביבה, שלא מסוגלת לשאת את התמונה האיומה הזו, מכפילה את סבלך כשהיא קוראת לך "מתקרבנת".
טליה יקרה, כמה דברים אישיים
במשך שנים רבות הייתי קורבן; קורבן של אבא שהיה כנראה קורבן בעצמו, ובעיקר קורבן של קהילה בעלת ערכים מעוותים, קהילה שלא ידעה לשמור על ילדות וילדים מההורים הפוצעים שלהם.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerלמזלי הצלחתי להרים את הראש ולזקוף את הגב. למזלי יש לי כוח. לא עשיתי משהו בשביל לזכות בטוב הזה; זה קרה לי. יד המקרה שהובילה אותי להתאוששות, הובילה אחרות ואחרים אל פי תהום. עלינו, אלה שיצאו מההריסות, מוטלת האחריות להיות להן לפה.
אני אדבר את הקורבנוּת שלי שוב ושוב. פשוט כיוון שהיא שלי ובא לי לדבר אותה, וכיוון שיש לי אחריות לדבר אותה. אנחנו, האחיות הצעירות של בנות צלפחד, כבר לומדות לומר: "בא לי", "מגיע לי" ו"מגיע להן ולהם". אנחנו לומדות לדרוש שוויון, ואם את עדיין רוצה לקרוא לזה "התקרבנות" – אני מוכנה לשלם את המחיר.
שבת שלום.
