מבחן הפופולריות של הפסוקים

לא כל הפסוקים בתורה שווים. יש פסוקים שמטלטלים אותנו בכל קריאה, ואחרים שניתן לחלוף על פניהם שנה אחרי שנה בלי לשים לב לקיומם. אחד מהפסוקים הנידחים – בעצם חלק נידח מפסוק – מופיע בפרשת השבוע, "כי תבוא", בחוק המעשרות (דברים כ"ו): "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה... לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת".
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"ולא נתתי ממנו למת". כמה פעמים קראתן המילים האלו והתעלמתן מהתוכן שלהן? כמה פעמים קראתן אותן בלי לשים לב לכך שבעל התבואה מבטיח לאלוהים שהוא לא נתן מעשר למתים?
לצד רשימת האנשים הנזקקים שראוי להעניק להם את המעשר – לוי, גר, יתום ואלמנה – מובאת רשימה של מצבים שבהם אסור לאכול את המעשר: באבלות ובטומאה, וכן ישות אחת לה אסור להעניק את המעשר: מת. העובדה שהמחוקק מקפיד להבהיר שאסור לתת למתים מזון מסל התרומה, מלמדת שמותר להאכיל את המתים מסלי מזון אחרים. כפי שאבלים וטמאים יכולים לאכול אוכל שאינו תרומה, כך גם המתים, המוזכרים באותה רשימה.
3 צפייה בגלריה
הבנים והבנות האכילו מהרכוש המשפחתי את ההורים המתים
הבנים והבנות האכילו מהרכוש המשפחתי את ההורים המתים
הבנים והבנות האכילו מהרכוש המשפחתי את ההורים המתים
(צילום: Shutterstock)

זבחי מתים

בפרק ק"ו בתהלים, פרק המתאר את כפיות הטובה של בני ישראל במסע המדברי, מוזכר מנהג הקשור למזון המתים. המנהג מצוין כחלק מחטאי בעל פעור: "וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים".
קיבלנו שתי הצצות קטנות למנהגי אכילה והאכלה של המתים בתרבות הישראלית: יש אוכל שנותנים למתים, ויש זבח שזובחים לפני המתים וגם החיים אוכלים ממנו. יש לשים לב לכך שמנהג אכילת "זבחי המתים" בתהלים נאמר לגנאי, אבל בפרשת "כי תבוא" המנהג להעניק אוכל למתים מצוין בתמימות, כמנהג ידוע ומקובל שלא מעורר התנגדות. אסור לתת למתים מזון שהופרש למעשרות, אך אין בעיה להגיש להם מזון אחר.

מנהג המקום

עדויות ממצרים, בבל ומקומות נוספים בכנען וסביבתה מלמדות עד כמה נפוצים היו מנהגי האכלת המתים והאכילה עם המתים. מדובר באמונות ובטקסים מגוונים שמשתנים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. בבסיסן של כל המסורות מונחת האמונה שהמתים ממשיכים לחיות היכן שהוא, והם זקוקים לפחות לחלק מהדברים החומריים שהזדקקו להם בעולם שלנו, אם לא לכולם. מי שמגלה יחס טוב אל המתים ומאכילה אותם, יכולה לצבור נקודות שישפיעו עליה טוב ושפע בעולם הזה, ואולי גם בהגיעה לעולם המתים. יש להניח שילדים שרואים שהוריהם מאכילים בכבוד את מתי הדורות הקודמים, יטפלו בדרך דומה בהוריהם בהגיע יומם.
בעוד אנו עסוקות בכתיבת צוואות ורכישת ביטוחי חיים שיבטיחו לבנותינו ולבנינו חיים טובים לאחר מותנו, בעולם המקראי הייתה הדדיות בין-דורית מורכבת: הורים הורישו במותם, והבנים והבנות האכילו מהרכוש המשפחתי את ההורים המתים.

אוכלות למוות

גם קהלת עוסק בקשר שבין מזון למוות: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ".
3 צפייה בגלריה
גם היום, כשאיננו מביאות זבחי מתים או סעודות למתים, יש לאוכל תפקיד מרכזי בטקסי המוות
גם היום, כשאיננו מביאות זבחי מתים או סעודות למתים, יש לאוכל תפקיד מרכזי בטקסי המוות
גם היום, כשאיננו מביאות זבחי מתים או סעודות למתים, יש לאוכל תפקיד מרכזי בטקסי המוות
(צילום: Shutterstock)
לכאורה נראה שמוות ואכילה נמצאים בשני הקצוות המנוגדים של הקיום האנושי – שכן האכילה היא פעולה שבה מבטא אדם בצורה פשוטה, יומיומית ורצונית את בחירתו בחיים. והמוות? הוא מוות. המודעות להתכלות הגוף מאירה באור אירוני את מאמצי החיים שלנו, ובכללם את המאמץ הגדול שאנו משקיעות באוכל במהלך חיינו.
גם היום, כשאיננו מביאות זבחי מתים או סעודות למתים, יש לאוכל תפקיד מרכזי בטקסי המוות. בניגוד לאפשרויות המנוגדות של קהלת, התרבות מכירה מצבים שבהם בית האבל הוא גם בית משתה.

רבע עוף או בורקס

גם אם התרבות היהודית זנחה את מנהגי זבחי מתים או סעודות מתים, יש מקום למחשבה שסעודות האבל במסורת שלנו הן גלגול מעודן של סעודות המתים המקראיות. כיום, ככל הידוע לי (ואודה לכן אם תשתפו בתגובות, במסורות סעודות האבלים בעדות שלכן), סעודות האבל היהודיות אינן ממש סעודות. המעגל הקרוב של המשפחה האבלה (מעגל יושבות ויושבי השבעה) מקבל מהקהילה מזון פשוט ומנחם לימי האבל, והמנחמות והמנחמים לפעמים טועמים מעט מזון ומברכים עליו בזמן שהם מנחמים. מדובר באכילה טקסית וסמלית. בניגוד לחתונה, לשבעה אנחנו לא הולכות במחשבה על האוכל שנאכל שם.

יין בבית האבל

בתלמוד הירושלמי, במסכת ברכות (ובנוסח שונה בתלמוד הבבלי), מובא מקור קדום המתאר שתייה טקסית, מסודרת מאוד, של 10 וגם 13 כוסות יין בסעודת אבלים: "עשרה כוסות שותים בבית האבל – שניים לפני המזון וחמישה בתוך המזון ושלושה לאחר המזון. אלו שלושה שלאחר המזון: אחד לברכת המזון ואחד לגמילות חסדים ואחד לתנחומי אבלים. וכשמת רבן שמעון בן גמליאל הוסיפו עליהן עוד שלושה: אחד לחזן הכנסת ואחד לראש הכנסת ואחד לרבן גמליאל. כייוון שראו בית דין שהיו משתכרים והולכים, גזרו עליהן והחזירום למקומן".
על פי המתואר, בתקופת התנאים עברו הלכות שתיית היין בבית האבל לפחות שלושה גלגולים: המסורת הקדומה – שתיית עשר כוסות, מסורת מתקופת רבן גמליאל – שתיית שלוש-עשרה כוסות, ומסורת תנאית מאוחרת – חזרה לשתיית עשר כוסות.
3 צפייה בגלריה
אני לא מביאה למתים ולמתות שלי אוכל, אבל אני מדברת איתם ונושאת אותם איתי
אני לא מביאה למתים ולמתות שלי אוכל, אבל אני מדברת איתם ונושאת אותם איתי
אני לא מביאה למתים ולמתות שלי אוכל, אבל אני מדברת איתם ונושאת אותם איתי
(צילום: Shutterstock)
אנשים יצאו מניחום אבלים שיכורים כלוט. האם השִכרות הייתה דרך להתמודדות עם חרדת המוות? אולי היא שריד לטקס מיוחד שנערך בעבר עם המתים ועבורם, ונועד להקל עליהם את הדרך אל העולם החדש.
במסכת ברכות בתלמוד הירושלמי מובא גם סיפור ביקורתי, שלא אמור להפתיע אותנו, על מנהג שתית היין בבית האבל (המקור מתורגם וערוך): "קרובו של רבי יצחק נפטר, ונכנסו לנחמו רבי מנא ורבי יודן. והיה יין טוב ושתו הרבה וצחקו. למחר באו, ביקשו להיכנס אצלו. אמר להם: חכמים, כך אדם עושה לחברו? לא היינו חסרים אתמול אלא לעמוד ולרקוד".
בדברי הביקורת של רבי יצחק האבל לחבריו, מתמצה המתח של החוויה הכרוכה בסעודת ההבראה: "כך אדם עושה לחברו?!" סעודת ניחום האבלים נועדה לתמוך במעגל הראשון של קרובי המת. ערבוב מסורות ואמונות, פחדים מהמוות ורצון לתמוך במשפחה האבלה ובמתים עצמם, מעמיד את הסעודה הזו במוקד של קונפליקט רוחני וקהילתי – בסעודות המפוארות של הימים ההם, וגם בסעודות הפשוטות בזמנים שלנו.

ויש בכך גם יופי

הענקת המזון למת אמנם רחוקה מהעולם הרוחני שלי, אבל אני מבינה את היופי בחוויה הרוחנית שלא בונה חומת הפרדה בין מתים לחיים, ולא רואה במוות רק היעדר וכיליון. אני לא מביאה למתים ולמתות שלי אוכל, אבל אני מדברת איתם ונושאת אותם איתי. אני מודעת לכך שאמא שלי, שכבר לא חיה בגופה, חיה בגופי. היא יצרה את הגוף שלי ולכן היא נמצאת בתוכו. כשאני רוצה, וגם כשלא, היא איתי. כעת היא חיה דרכי ודרך ילדיי. המודעות לעובדה הפשוטה הזו שאנחנו לא באמת נפרדות, מאפשרת הבנה שונה של ה"אני" ושל המוות. הגם שאינני יכולה להביא אוכל למתים שלי, אני לומדת שיעור חשוב מהמנהג העתיק הזה, ומסרבת לקבל את דין הנבדלות והבדידות של התרבות המערבית בת זמננו.

בבית המדרש של הטוקבקים

כן, כן אני יודעת. כאן אמורה לקפוץ בזעם החברה שמעירה באופן קבוע על כך שאני לא יכולה לפרש את התורה, שכן איני יודעת לקרוא את דברי חז"ל, שהרי חז"ל הקפידו להסביר שהמילים "לא נתתי ממנו למת" מכוונות לכך שהדובר מצהיר שהוא לא קנה תכריכים למת מכספי פדיון המעשר, ולא מדובר חלילה בסעודות מתים.
רוחמה וייסרוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
יקרה, את יכולה לקבל או לדחות את הפרשנות שלי לפרשות השבוע, אבל המחלוקת ביני ובינך לא קשורה לשאלה מי מאיתנו קוראת טוב יותר את דברי חז"ל, אלא לשאלה האם פרשנות חז"ל מכוונת תמיד לפשט התורה או לפעמים מחפה על הפשט.
שבת שלום!