בהמתנה לגאולה
מדי יום והרבה יותר מפעם ביום, אני מרגישה את המועקה הזו בחזה, נוברת במדורי החדשות ובודקת אולי הגיעה המבשרת, אולי נמצאה הדרך לעצור את האסון שהולך ומתקרב אלינו. אני מעלה פוסטים שמבטאים פחד וכאב ותרים אחר פתרונות, אני משתתפת בהפגנות, אני חלק מקהילה רחבה שהאדמה רועדת תחת רגליה.
בתוך הבהלה אני מתאמצת לעצור לרגעים ולהתבונן בה ובי, ולברר מה באמת מבהיל אותי. אני לא מוכנה להסתפק בתשובה הפשוטה (והנכונה) המובנת מאליה: קיומה של האפשרות שתוך חודשים ספורים מדינת ישראל תחדל להיות מדינה דמוקרטית, שלא נוכל להמשיך להיאבק כאן על זכויות חוה ואדם, שלא נוכל להתבטא בחופשיות ואנשים ייעלמו מהרחובות, שהכלכלה תצנח ומעט הביטחון האישי שהיה לנו ייגוז. כל זה נכון ולכאורה גם מספיק כדי להצדיק את תחושת האימה שבתוכה אנחנו מתנהלות בחודשיים האחרונים.
איך נראית האימה הפרטית שלי?
בכל זאת, כיוון שאני רוצה למצוא דרך להשתתף במאבק הזה מתוך תחושת אחריות ולא מתוך אימה, אני מנסה לברר את שורשי האימה הפרטית שלי. בכל יום כשאני מבוהלת ובכל מוצ"ש לפני שאני יוצאת להפגנה, אני שואלת את עצמי מה מפחיד אותי ועל מה באמת אני מפגינה. אני מנסה להבדיל בין הפחד לאחריות.
1 צפייה בגלריה
מיצג "סיפורה של שפחה" במסגרת מחאה בנהלל. אימה ממה שעלול לקרות
(צילום: מרינה לוי פורמן)
שתי פתקאות דמיוניות אני מטמינה בכיסי הג'ינס שלי. באחת כתוב: "הקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריבם" ובשנייה כתוב: "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה". אני רוצה להצליח לחיות בנקודת המפגש בין החובה להילחם למען תיקון עולם ובין הוויתור על אשליות הביטחון, הסדר והקביעות.
אני לא מנהלת את המלחמה הזו כדי שהעולם לא יתמוטט, שהרי העולם יתמוטט; עמים באים והולכים, אנשים ונשים מתים, כלכלות קורסות ונבנות. לא למען אשליית היציבות אני נאבקת. זו השעה הנכונה, המבהילה והמדויקת, לבדוק עם עצמי על מה אני נאבקת ועם מה אני רוצה ללמוד להשלים.
מדיטציה עם הלל הזקן
פרשות השבוע, ויקהל-פקודי, מתארות את השלבים האחרונים של הכנת המשכן במדבר וחותמות את ספר "שמות" בשילוב של חגיגיות ומסתורין: "וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". מכאן ואילך יתנהלו חיי העם היהודי כשבמרכזם בית אלוהים או, ברוב השנים, הכמיהה לבית אלוהים שחרב ועתיד להבנות.
שנים רבות יעברו, בני ישראל ייכנסו לארץ ישראל, המשכן המדברי יהפוך למקדש בירושלים, שלאחר שנים יחרב ולאחר פרק זמן נוסף ייבנה בשנית. אגדות תלמודיות מספרות על חוויותיהם של ראשוני חכמי התורה שבעל-פה שזכו לחגוג את חגי ישראל בבית המקדש השני לפני שגם הוא חרב.
מסורת אחת מספרת על שלוש אמרות מעוררות השראה שאמר הלל הזקן במקדש בשעת "שמחת בית השואבה": א. אם אני כאן – הכול כאן, ואם איני כאן – מי כאן. ב. למקום שאני אוהב שם רגליי מוליכות אותי. ג. אם תבוא אל ביתי – אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי – אני לא אבוא אל ביתך.
לשלוש הקביעות האלה יש איכות מדיטטיבית, איכות שמאפשרת התבוננות פשוטה, נטולת רעשים וחשבונות, על העולם ועל מקומנו בתוכו.
בימים המדאיגים האלה, כשאני יושבת על כרית המדיטציה, אני מניחה מולי כרית דמיונית שאליה אני מזמינה את הלל הזקן. לאורך המדיטציה הוא לוחש לי את שלוש אמרותיו. בשלווה ובאחריות הורית הוא משנן באוזניי חכמה עתיקה של מי שלא נכבש תחת לחצי העולם ולא מנסה לכבוש אותו.
"אם אני כאן – הכול כאן, ואם איני כאן – מי כאן"
למרות הרושם הראשוני, אין בקביעה זו התנשאות. יש בה חוכמת חיים, עצב קיומי והומניזם. הלל מזמין אותנו לזכור שהעולם שלנו יכול להתקיים רק כאשר אנו נוכחות בו. עם מה שמתרחש מחוץ לנוכחות שלנו אין לנו מה לעשות ולכן אין לו משמעות. אנחנו מעורבות רק במה שאנחנו מעורבות בו. אי אפשר להעמיד פנים שאנחנו נוטלות חלק בדברים שבהם אנחנו לא נוטלות חלק. אין לי אחריות לשנות את העולם, אבל יש לי אחריות להבין במה אני בוחרת להיות מעורבת ובמה לא. יש לי אחריות לחיות במודעות וביושר.
וכשאני עושה משהו, ראוי שאהיה בו ורק בו. כדי לשמור על עצמי אני צריכה לזכור שכשאני מפגינה אני לגמרי מפגינה, אבל ברגעים אחרים אני צריכה להרשות לעצמי להיות לגמרי במקומות אחרים. אני לא אאפשר להפיכה השלטונית לכלות כל חלקה טובה בגופי ובנפשי. האירועים הנוכחיים הם הזדמנות ללמוד להיות אקטיביסטית בלי יומרה לשנות את מה שאין בכוחי לשנות, וגם בלי להיכנע. כשאני בפעילות – אני לגמרי בתוכה, ובשאר הזמן – היא לא קיימת מבחינתי. אחרת לא אצליח לעבור את התקופה הזו.
"למקום שאני אוהב שם רגליי מוליכות אותי"
הלל הולך לבית המקדש ורוקד בו. הוא עושה זאת בגלל האהבה ולא בגלל חובה או מצווה. הלל מלמד אותנו להקשיב לגוף ולאינטואיציות ולא לנתח כל פעולה. העולם ההלכתי, שהלל היה בין ראשוני יוצריו, מעדיף את החישובים המדויקים על פני "תחושת הבטן", ואת האשמה על פני האהבה. אבל הלל, האמיץ וההומניסט, בוחר כמורות רוחניות את נטיית הלב ואת האהבה.
הימים האלה הם ימי התנצחות וחשבונות: "למה את כאן, טוסי לברלין" מציעות לי חברות נדיבות בבית המדרש של הטוקבקים. ואני מודה להן ורוצה לברר עם עצמי על מה אני מפגינה, ועל מה לא. חברות יקרות, לא אטוס לברלין, כיוון שאין לי שם חיים. כאן נולדתי וכאן נולדו לי ילדיי וכאן אני (והבנק שלי) בנינו את ביתי. אני כאן בגלל האהבות הקטנות שלי שבאופן לגמרי מקרי נטועות במדינה הזו שכרגע מאבדת את דרכה. אבל אני לא מסתפקת באהבה ובשמחה שלי. אני נלחמת על הזכות של כולנו; יהודיות, ערביות, פליטות ומהגרות, לאהוב, לחייך ולבחור בחיים. אני נאבקת על הזכות לא להיות סטטיסטית במלחמות לא לי, לא למות ולא להרוג על מזבחות אידאולוגיים, ולהפחית את הסבל בעולם.
"אם תבוא אל ביתי – אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי – אני לא אבוא אל ביתך"
הקביעה השלישית של הלל נועזת במיוחד. האם הוא, האדם, אומר אותה לאלוהים ובעצם קובע שאמונתו הדתית מותנית בשיתוף פעולה של אלוהים? אם אתה אלוהים, תבוא אל ביתי או אל ליבי, תיתן לי להרגיש בנוכחותך, אני, הלל, אבוא לחגוג את החג בביתך. אבל אם לא תבוא, אם תסרב לראות באמונה הדתית דיאלוג ותדרוש פולחן חד-צדדי, לא אוכל להאמין בך.
כמובן קיימת גם אפשרות לקריאה שמרנית שלפיה אלוהים הוא הדובר במשפט, והוא מסביר לאדם שאם האדם לא יגיע למקדש, אלוהים לא יבוא אל ביתו של האדם. אבל מה לנו ולקריאות שמרניות?
ובעודנו יושבים על כריות המדיטציה, כשהלל לוחש לי את האמרה השלישית, הלב שלי מתרחב והפעימות נרגעות. אני שומעת מהלל (את המובן מאליו, שהצלחתי לשכוח): לא הכול מוטל על הכתפיים שלי. אלוהים – או אם נרצה, המציאות – תעשה את שלה.
אני מקווה שהיא תהדהד לנו את המעשים הראויים שלנו, ואהבה ומוסר יזכו למענה ולמקום להתגדר בו. ואם לא? אז אני אלמד לחיות עם תחושה של חוסר אונים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר אני כתבתי על החובה לשתף נשים באופן שוויוני בוועדות השונות התרות אחר פתרון למשבר החברתי-משפטי. אחת החברות, שבחרה להיות אנונימית, הגיבה על דרישתי:
"זה לא עניין מגדרי, זו הבחירה בטובים ביותר. בחירה שאינה מושפעת ממגדר, אלא בוחרת רק את המתאימים והטובים ביותר לתפקיד המוצע. זה עניין של אופי בעל התפקיד, כישוריו ויכולותיו ולא מינו – איש או אישה. מישהו אמר: הטובים לפוליטיקה, ואומר רק זאת – בחירה מקצועית, חסרת פניות של מי שיש סיכוי שימלא את התפקיד בצורה הטובה ביותר, וכל זאת לזמן קצוב בלבד".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיקרה מאוד, העולם לא באמת בנוי כך. ההגמוניה השולטת מחנכת אותנו להאמין שהיא שולטת מפני שהיא מורכבת מהטובים ביותר, אבל היא כמובן מאחזת עיניים. האם גברים יהודים אשכנזים בוגרי צבא הם באמת הטובים ביותר או המקורבים ביותר? האם איכות נקבעת חלילה לפי מוצא? כי יש אפשרות שלא האיכות אלא החברות היא שמכתיבה את חלוקת התפקידים בעולם, ועל כך אנחנו נאבקות.
שבת שלום!
