בכל דור ודור חייבת כל אחת לראות עצמה כאילו היא יצאה ממצרים

ביום שני בבוקר, בשעה שמשק כנפי ההיסטוריה נשמע ברחובות ישראל, כמה דקות לפני שיצאתי להפגנה מול הכנסת, העליתי סטטוס קצר בפייסבוק: "לראשונה זה שנים רבות, אולי לראשונה בחיי – גאה להיות ישראלית".
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לפנינו דרך ארוכה ומתעתעת ויש סיכוי שנפסיד במאבק הזה, ובכל זאת אני מרגישה בנוח עם הקביעה מלאת הפאתוס של יום שני בבוקר. אני גאה באופן שבו אנו מנהלות את המאבק הזה, גאה בנחישות, בגמישות, בערנות, באחריות, ביצירתיות, בתחכום, בכאב ובהומור. אני גאה במיוחד בבחירה העיקשת במאבק לא אלים.
המאבק הזה ייכתב בתולדות הימים ויילמד באוניברסיטאות. המאבק הזה הוא ראשיתה של דרך שבה חלקים שותקים ומושתקים מנכסים לעצמם מחדש את הישראליוּת ואת האחריות החברתית. המאבק הזה מוביל אותנו להגדיר מחדש את היחסים בתוך החברה הישראלית, ואת היחסים שלנו עם המנהיגות הפוליטית.
2 צפייה בגלריה
מפגינים בתל אביב על ההפיכה המשפטית
מפגינים בתל אביב על ההפיכה המשפטית
מפגינים בתל אביב נגד המהפכה המשפטית. מאבק שייכתב בתולדות הימים ויילמד באוניברסיטאות
(צילום: אסף אברהמי)
כל הפוליטיקאיות והפוליטיקאים נקראו על ידינו לסדר; החרדים שקיבלו באהבה, בשירת "שלום עליכם: ובצ'ולנט את ההפגנה התל-אביבית, המפגין ששר ובכה בלב בני ברק, צעדת השפחות, סרבני המילואים, אנחנו ב"שמאל" ורבות ורבים מהמצביעים המסורתיים של הליכוד ושאר מפלגות הימין. למחאה הזו אין מנהיגות פוליטית ואפילו אין לה מנהיגות ברורה. בבני ברק, בירושלים ובתל אביב אנחנו חותרות תחת המשאלות של המנהיגות הפוליטית, תחת ההשנאה והפלגנות. ההפגנות דורשות מכל הפוליטיקאיות והפוליטיקאים לזכור שתפקידם העיקרי הוא פקידות וחובתם היא לנהל את ענייני המדינה לטובתנו.
אבני הפינה של המאבק הונחו בחודשים האחרונים בגאווה של יציאת מצרים.

והפרחים לתלמוד

לפני כחודש, כשישבתי בקפריסין עם ידידתי העיתונאית הפולנייה שעדכנה אותי באסונות של פולין, השבתי לה בקביעה שהייתה בעצם תפילה: "אני חושבת שאצלנו זה לא ילך. נדמה לי שאנחנו לא נאפשר לזה לקרות". אמרתי ורעדתי מפחד.
וביום שני, בהפגנה, בין מפגשים מקריים, פטפוטים וצעקות, קיימתי פגישות ארוכות עם עצמי. ישבתי על גבעה קטנה בקצה גן הוורדים, משקיפה על האוקיינוס של דגלי ישראל ושומעת שוב ושוב את השורה המרגשת ביותר בשירי ההפגנה: "נפלתם על הדור הלא נכון". פתאום נפל לי האסימון (ביטוי שמלמד שאני מדור לא נכון אחר, דור האסימונים) – השורה המדויקת היא "נפלתם על העם הלא נכון".
המורשת התלמודית שלנו היא שהצילה אותנו ברגעים רבים (והפילה אותנו ברגעים אחרים). המורשת התלמודית שלנו הופכת אותנו לעם קשה עורף, עם עיקש ולא צייתן, עם ביקורתי, עם של איפכא מסתברא. המסורת התלמודית הופכת אותנו לעם הלא נכון לדיכוי הזה.

משל הצפרדע

ברוח ימי ההפגנות המשתלבות להפליא עם ימי הפסח, אבהיר את טענתי בעזרת דרשה לכאורה מצחיקה וחסרת חשיבות, ועם זאת, דרשה שמעידה על מסורת של יצירתיות, הומור, התרסה וביקורת הדדית שהוריש לנו בית המדרש היהודי: "'ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים', אמר רבי אלעזר: צפרדע אחת הייתה, השריצה ומלאה כל ארץ מצרים... רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת הייתה, ומלאה כל ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת הייתה, שרקה להם והם באו".
הדרשה מתייחסת לפסוקים הקצרים המתארים את הבאת מכת צפרדע על מצרים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם".
קרקור הצפרדעים מעורר חגיגה דרשנית: אלוהים פוקד על משה ואהרן להטות את המטה שבידיהם על מקורות המים של מצרים. שני המנהיגים, מחוללי המכה הירוקה, נדרשים לצאת לטיול ארוך בארץ מצרים, ובסיומו של הטיול יעלו צפרדעים על כל הארץ. לעומת זאת, בתיאור הביצוע נאמר: "ותעל הצפרדע". כן, גם הדרשנים מבינים שמדובר בשם קיבוצי והתורה מתכוונת לצפרדעים הרבות שעולות על מצרים, רבות כל כך שהן מכסות אותה. אולם הפער בין צורת היחיד "צפרדע" לתמונה "תכס את ארץ מצרים" מעורר את הבלוטות הדרשניות שמתעקשות לדמיין צפרדע אחת שמכסה את כל מצרים.

כמו סרט של דיסני

הציור הצבעוני והמצחיק הזה עורר מחלוקת בבית המדרש העתיק שלנו.
רבי אלעזר רוצה לחבר את הצפרדע היחידה לאיזו תמונה אפשרית של המציאות ומסביר שמכל מקורות המים שהוכו, עלתה צפרדע אחת בודדת, והיא השריצה את כל נחילי הצפרדעים שכיסו את ארץ מצרים.
התלמוד מחזיר אותנו כמה דורות לאחור ומביא מחלוקת קדומה ביחס לתמונת הצפרדע המכסה את ארץ מצרים.
2 צפייה בגלריה
גמרא
גמרא
גמרא. האומץ להיות יצירתיים, ולפעמים גם שטותניקים
(צילום: Shutterstock)
רבי עקיבא, כדרכו הדרשנית, מקפיד בלשון התורה שהשתמשה פעמיים בצורת יחיד – "ותעל", "ותכס" – ולכן הוא מפליג בדמיון אל צפרדע עצומת ממדים, צפרדע בגודלה של מצרים, שיוצאת מהנילוס ומכסה את כל הארץ.
משום מה יוצא קצפו של רבי אלעזר בן עזריה על התמונה המצחיקה שהציע רבי עקיבא. הוא תוקף אותו ודורש ממנו להפסיק לדרוש באגדות. הנוקדנות הלשונית של רבי עקיבא מתאימה לטעמו לענייני הלכה בלבד, וכשהוא מעביר דקדוקי לשון מהלכה לאגדה נולדים אסונות ספרותיים (ואולי גם תאולוגיים, אבל זה יחכה לדיון אחר).
בהומור, להבנתי, מגחיך רבי אלעזר בן עזריה את הנוקדנות הלשונית של רבי עקיבא ואומר לו, גם אם אתה מתעקש על צפרדע אחת, אין לך צורך לברוא ברייה משונה בדמות צפרדע ענקית; אפשר לדמיין צפרדע אחת, קטנה, שעולה על מצרים, ובכוחה היא מכסה את כל הארץ, שכן היא שורקת לצפרדעים האחרות ומגייסת אותן למשימה.

תור הטרוניות

כן, אני יודעת שחלקכן מצליחות להתעצבן מהדרשה הזו. אתן שואלות האם על השטויות האלה הם מבזבזים את הזמן שלהם והכסף שלנו.
אני לא רוצה לדבר עכשיו על כסף, שכן חז"ל לא התפרנסו מכספי המיסים שלנו (וגם לא של בני זמנם ובנות זמנם). על הזמן והאנרגיות אני דווקא רוצה לדבר. אני רוצה להצביע על האומץ להיות יצירתיים. להיות לפעמים שטותניקים.
אני רוצה להצביע גם על האפשרות ההפוכה, שאולי זה ויכוח רציני שמתריס נגד הבחירה האלוהית להציל אותנו בניסים מוזרים, ונגד התחרות שיוצרת התורה בין אלוהים למכשפים. זו בחירה להצביע על בעיות עמוקות, יסודיות, בסיפורי המקרא.
אני גם רוצה להצביע על בחירתו של רב אחד, אלעזר בן עזריה, לתקוף את אחד מגדולי המנהיגים, לטעון שאינו יודע ללמוד חלק משמעותי מהתורה, ולהוסיף ללמוד איתו תורה. אני רוצה להצביע על בחירתה של התרבות הלמדנית לעודד מחלוקת, כל מחלוקת.
רבי עקיבא חי לאחר מרד החורבן ובתקופת מרד בר כוכבא (למרבה הצער, האיש החכם הזה תמך במרד). הוא חי בתקופה של פנטזיות משיחיות וכישלונות צבאיים איומים. הוא אולי לא ראה הרבה צפרדעים, אבל דם ויהירות הוא ראה ובשניהם הוא גם חטא.
הוא העז לשחק עם התורה, לא להסתפק במועט ולתבוע מאלוהים לארגן ניסים של ממש. הוא לימד אותנו לחתור ולבקר, ברצינות ובהומור, ולפרק כל פסוק וגם כל מילה. הוא לימד אותנו לצחוק ולחשוב. להסתכן, לחטוף ביקורת, ליפול ולקום.
אני יודעת שעוד ארוכה וסבוכה הדרך, אבל את היצירתיות והחירות המחשבתית ירשנו מחז"ל.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר כתב כאן חברנו "סמי וסוסו": "הגבולות שלנו עוברים בשטחים הכבושים ושליטה על עם זר, פושעים גזלנים גזענים שולטים במדינה הזאת. עד שלא נבין לא יהיה שלום במדינה".
רוחמה וייסרוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
יקר, דעתי כדעתך. אלו ימים קשים מאוד. לצד הקביעה "בכל דור ודור חייבת כל אחת לראות את עצמה כאילו היא יצאה ממצרים", יש להוסיף: "בכל דור ודור חייבת כל אחת לראות את עצמה כאילו היא עדיין כלואה במצרים". דיכוי הפלסטינים, רצח נשים בבתיהן, זלזול בחייהם של פועלים ופליטים. כל אלה הם המצרים שלנו, ועלינו מוטלת האחריות להבין שדיכוי הוא דיכוי, והמצב שהגענו אליו היום נובע מההסכמה שלנו לקבל בשתיקה את עוולות הכיבוש.
שבת שלום וחג חרות שמח.