פרשת "תן וקח"
השבת נקרא בבתי הכנסת את סיפור אונס דינה. בעבר היו לסיפור הזה שמות אחרים: "פרק לד בבראשית", "העלייה החמישית בפרשת 'וישלח'" או "מעשה דינה". שלושים ואחד פסוקים מכיל הפרק המתאר את אונס דינה ובעיקר את האירועים שבאו בעקבותיו. בפסוקים אלה נשתלו תשע פעמים, ביחידות או בצמד, השורשים "לקח" ו"נתן". וזו האמת הפשוטה של הפרשה, בלב ליבה היא עוסקת במסחר: סוחרים באדמות, בנשים, בחיות ובשלל. היום אנחנו מתעקשות לדבר על "פרשת אונס דינה", אבל מבחינת המספר המקראי זו פרשת "תן וקח".
שכם, בנו של חמור, "נשיא הארץ", רואה ילדה שיצאה בתמימותה לשחק עם חברות, או בלשון המקראית "לראות בבנות הארץ". היא רוצה לראות חברות, אבל גבר אחד שרואה אותה מסיים עבורה את גיל המשחקים ואת החיים בכלל. שכם לוקח ומענה אותה (אחר כך הוא גם מתאהב בה ומדבר על ליבה. לא רק אנסים נוטים להתבלבל בין אונס, יחסים ואהבה, התרבות מעודדת את הבלבול הזה).
האנסת וגם לקחת?
להוט למסד את האונס, מגייס שכם את אביו: "קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה", ומכאן ואילך עוברות השיחות למשרד המסחר: "בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ... אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן... וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה". יעקב מחריש – ובניו, שמבינים שמדובר בהצעה לאיחוד שבטים, מוסיפים תנאי טקסי-דתי להסכם המדיני: "אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר".
ייתכן שחלק מבני יעקב היו כנים בדרישתם לשלב דת ומסחר, אלא ששמעון ולוי מוצגים כאחים שכוונותיהם אינן טהורות: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי (לאחר המילה) בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ".
ודינה? מושתקת ונלקחת מבית לבית.
אין חשד לרוחניות
סצנת הביזה שעורכים בני יעקב בעיר השכנה לא מותירה לספק: אכן, אין אלוהים במקום הזה: "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת". אלא שגם נקמה אכזרית מתהדרת בנוצות מוסרניות – "הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם". בני יעקב מספרים לנו שהם נוטלים את תעריפי הכבוד המקובלים כנקמת דם ואונס: אתם פגעתם בכבודנו וטימאתם את אחותנו – אנחנו נפגע בכבודכם, נטמא את נשותיכם ונהרוג אתכם – מנה אחת אפיים.
אונס הוא עניין של גאוגרפיה
אם מה שהטריד את יעקב ובניו היה אונס – הם לא היו לוקחים בשבי את נשות העיר. אלא שאונס הוא לא קטגוריה מקראית. אישה שייכת לאביה או לבעלה, והאיסור לשכב איתה לא קשור לרצונה או לפגיעה בגופה, אלא לפגיעה בגבר שאליו היא שייכת. ההתחשבות היחידה במצבה של האישה היא במקרה שבו היא נאנסת מחוץ לעיר, במקום שבו גם לוּ הייתה צועקת לא היו שומעים את צעקתה, וההתחשבות מתמצית בכך שלא הורגים אותה.
אלפי שנים יעברו עד שנעז לטעון שיש לנו ולכל בן ובת אנוש, זכות על גופנו. החודש אנו מציינות בחגיגיות את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" שאומצה על ידי האו"ם בדצמבר 1948, ולמרות ההישגים הרבים, אפילו היום, שבעים וארבע שנים לאחר ההכרזה, אנו חיות עמוק בתוך תרבות אונס ורחוקות ממיגורו.
שמה הולך לפניה
השם "דינה" מעיד על העולם הרוחני של יוצרי הסיפור. הם יעשו הכול כדי להבהיר שלדינה יש חלק ואשמה בסבל שלה. בראש ובראשונה הם יקראו לה "דינה" כמבקשים לומר שהיא קיבלה את הדין, את הצדק, את העונש שלה. על מה היא נענשה? כמובן על כך שיצאה "לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ" ולא נשארה באוהל כראוי לילדה טובה.
מה שלא נכתב במפורש במקרא נאמר בדברי חז"ל. דרשה קשה במיוחד, בבראשית רבה, מתייחסת לפסיביות של דינה בזמן "שחרורה": "וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ" – מדוע היא לא יצאה בעצמה, הם שואלים, מדוע היא לא ברחה מבית האנס בתחושת הקלה ושחרור? מים רבים יזרמו בנהרות עד שנעז לדבר על ניתוקים, דיסוציאציות, תגובת קיפאון וחוסר יכולת לתת אמון בגברים ואפילו במציאות. בינתיים, דינה נלקחת. שוב נלקחת, והתרבות מעבירה אותה אונס שני, אונס שחי בספרים ועל כן הוא אונס בלתי נפסק, אונס שאפילו קריאתו הייתה קשה (כן, אזהרת טריגר לפנינו): "'וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ' – רבי יודן אמר: גוררים בה ויוצאים, אמר רבי חוניה: הנבעלת מן ערל קשה לפרוש. אמר רבי הונא: אמרה 'ואני אנה אוליך את חרפתי'".
אוי מאמא, קשה לקרוא את גסות הרוח הזו: דינה נגררה נגד רצונה מבית שכם, אומר רבי יודן, ורבי חוניה מוסיף פרטים "עסיסיים": הנבעלת לערל קשה לפרוש. מה יש כאן, קנאת פין גברית? קנאת נימולים בערלים? ובעיקר טענה גסה ומטופשת שהגודל (או הצורה) אחראים למידת ההנאה של האישה ממין. כאילו שהנאה מינית היא עיין פרוצדורלי, חלק ממערכת "קח ותן", אין רגשות ואין מערכות יחסים, אישה רוצה גבר ערל גם אם מדובר באונס.
הבושה עוברת צד?
הדרשה השנייה שמה בפיה של דינה את דברי התחינה של תמר שנאנסה בידי אחיה אמנון: "ואני אנא אוליך את חרפתי". דרשה זו, החומלת יותר את כאבה של דינה, קושרת בינה ובין המאמצים של תמר לשכנע את אחיה לא לאנוס אותה. אבל גם בדרשה זו החרפה של הנאנסת מוצדקת. הנאנסת היא "דינה", היא אשמה באונס שלה ולכן היא נושאת חרפה. כמה מאמצים אישיים וקהילתיים נדרשים כדי שנוכל היום לעמוד זקופות וזקופים, לספר את סיפור האונס שלנו, ולהאמין, באמת להאמין שאין בנו חרפה. אנחנו מתאמצות לעזור לחרפה לחצות את הכביש, אבל הפסיעות שלה איטיות מאוד והרוח הגבית לגמרי לא מספיקה.
כשנדמה לך שאין מקום נמוך יותר
פתאום מגיע מדרש אחר, העוסק בשאלה אם ליעקב היו בנות או רק בת אחת. המקרא מספר שיעקב, שהאמין שיוסף מת, התאבל עליו וזכה באבלו ל"תמיכה משפחתית" מזויפת – "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם" – אבל פרט טריוויה אחד בפסוק שומט את הלסת: איך לא ידענו שיש ליעקב בנות? כלומר, ידענו על דינה, אבל זו בת אחת, ואיך הגיעו לכאן בנות?
חלק מהדרשנים טוענים שליעקב הייתה באמת רק בת אחת וה"בנות" האחרות הן כלותיו (מבנות כנען), ויש דרשנים הטוענים שעם כל אחד מהבנים נולדה גם בת תאומה שאיתה הוא התחתן (כן, מפלגת "נעם", משפחות חדשות זה עניין ישן מאוד).
הדרשן הטוען שליעקב הייתה רק בת אחת, לא בורר מילים ביחס לדינה: "כמה בנות היו לו? אחת הייתה לו והלוואי קברה". כך זה כשאונסים אותך, עדיף היה שתמותי ולא תטילי קלון על המשפחה.
טוב שנזכרת להתלונן
כשאתם שואלים אותנו "למה נזכרת רק עכשיו?" "למה שלחת לו ווטסאפ עם סמיילי בבוקר שאחרי?" "למה שתקת?" "למה דיברת על משהו אחר?" "מה לבשת?" או "למה לא ברחת?" תיזכרו בדינה: בשם שהמספר המקראי נתן לה, באנס, באבא ובאחים שסחרו בה, בסדרת ההשתקות שהיא עברה, בתואר "זונה" שצורף לשמה, בסיפורים הגסים שסיפרו עליה, בבדיחות המילואימניקים וברצח האופי שעשו לה. אחרי שתיזכרו בכל אלה תאמרו: "אחותנו את", "מאמינים ומאמינות לך". השבת, בסיום קריאת סיפור אונס דינה, אפשר להזמין את הקהילה לעמוד ולומר: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי". ואז אולי נצליח לדבר את הכאב.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
חברות יקרות וחברים יקרים בבית המדרש שלנו, הפעם זו קריאה לפעילות – השבוע ביבי הבטיח להיות החתול שישמור על השמנת, כלומר ביבי ישגיח על ח"כ אבי מעוז שישגיח על ההתקשרויות החיצוניות במשרד החינוך. בהמשך הוא העניק תקציבים וסמכויות על הוראת תרבות יהודית גם לחברת הכנסת אורית סטרוק. גם עליה הוא כנראה ישמור... ואני חושבת שהגיעה השעה שנבין שרק אנחנו יכולות ויכולים לשמור על היהדות, התרבות והחופש שלנו. וכרגע נגזר עלינו לשמור על כל אלה בלי שמנת ובלי תקציבים.
אני מכינה רשימה של כל נשות ואנשי הרוח שיסכימו להגיע, ללא תשלום, לבתי הספר, לחדרי מורות ומורים, למפגשי זום, לחונכות אישית, לייעוץ ולכל מפגש שיכול להועיל למערכת החינוך בתחומי התרבות, היהדות, החברה והאזרחות. רבות ורבים כבר התנדבו. כתבו אליי בדוא"ל כמה מפגשים תסכימו לתת ובאיזה תחום. אם יש ארגון שמוכן לסייע בהובלת הפרויקט – אשמח ואודה על כך. זו הכתובת שלי: rweiss@huc.edu
שבת שלום!
