האלוהים הכי גדול
כמה נפלא הדבר שפרשה חשובה במיוחד בתורה, פרשת עשרת הדיברות, נקראת על שמו של מנהיג לא-יהודי וכהן לעבודה זרה: "פרשת יתרו". אני מתקשה להאמין שמעשה נועז כזה היה מתאפשר באקלים התרבותי של ישראל מודל 2023.
קשרי האהבה בין משה ליתרו מציגים פתיחות רוחנית הדדית: משה מתחתן עם בתו של כהן מדיין (היא מצילה את חייו והוא מגרש אותה ומשלח אותה ואת בניו לבית אביה, אבל לכך יש להקדיש דיון נפרד). כהן מִדְיָן מגיע לבקר את מנהיג העברים במדבר, לייעץ לו ולחזות במעמד הר סיני. מאוחר יותר יבקש משה להעניק אזרחות ישראלית ליתרו. יתרו יסרב וישוב לביתו.
הסקרנות הרוחנית של יתרו נושאת אותו לחזות במו עיניו בחתנו ובעם העבדים שיצא ממצרים באופן פלאי: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם... וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה', וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה... עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם".
יתרו שומע את סיפורי הניסים ומסיק מסקנה נועזת, בהתחשב בעובדה שהוא מנהיג של דת אחרת: "גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים". תמונת העולם הרוחנית המוצגת בדברי יתרו, ולא מוכחשת בידי משה, אמורה להפתיע את המונותאיסטיות שבינינו: יש הרבה אלוהים בעולם – ומסתבר שאדוני, אלוהי משה וישראל, גדול מהאלוהים האחרים.
יתרו ושלמה ברגע נדיר של הסכמה דתית
ואם תאמרו שאלו משפטים של עובד אלילים שלא הבין את הפילוסופיה שמשה ניסה ללמדו, אזמין אתכן לדלג כמה ספרים בתנ"ך ולהגיע לתיאור בניין בית המקדש בידי שלמה המלך (דברי הימים ב', ב'). שלמה מבקש מחירם מלך צור עצי ארז לבניית המקדש. גם הפעם אנו ניצבות בשעה רוחנית מיוחדת ובמפגש בין מנהיג יהודי דגול למנהיג זר, אלא שבמקרה זה המנהיג היהודי, שלמה, מתאר את גדולת האל בדיוק במילים שבהן תיאר אותה יתרו: "וְהַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל כִּי גָדוֹל אֱלֹהֵינוּ מִכָּל הָאֱלֹהִים". ריבוי האלים הוא עובדה שאינה דורשת הסבר. ייחודו של אלוהי שלמה הוא בגודלו – הוא גדול מכל האלוהים, ועל כן זקוק לבית גדול במיוחד שייבנה מעצי הארז המשובחים של צור.
כ-1,500 שנים יעברו עד שינסח הרמב"ם את המונותאיזם הבודד והעצוב שעליו גדלנו: "חמישה הם הנקראים מינים: 1. האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג. 2. האומר שיש שם מנהיג אבל הן שניים או יותר. 3. האומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה. 4. וכן האומר שאינו לבדו..."
ואפילו בזמן שהרמב"ם ניסח זאת, עמדתו הייתה בגדר חידוש מרחיק לכת שלא התקבל על דעתם של גדולים וטובים. על כך מעיד רבי אברהם בן דוד (הראב"ד) בהשגות שכתב על דברי הרמב"ם: "ולמה קרא לזה (הרמב"ם) מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות". אם כן, גדולים וטובים מהרמב"ם עיינו במקרא (כפי שעשינו אנחנו, הקטנות, הרגע) – והסיקו שהתורה מלמדת אותנו שיש בעולם כמה אלים וכולם בעלי גוף.
"לאכול את מה שבישלנו"
אני חוזרת להתפעלות של יתרו: "כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם", ומנסה להבין את הסיפא של דבריו: "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם". המילה "כי" מסמנת שמשפט סיבה לפנינו, אלא שנראה שזו תשובה לשאלה שלא נשאלה. חז"ל ניסו לפענח את הפסוק הקטוע ותלו את פירושם במילה "זדו" (בתרגום מארמית לעברית, מסכת סוטה בתלמוד הבבלי): "בקדירה שבישלו בה נתבשלו. מה פירוש זדו? לשון של קדירה הוא, שכתוב: 'ויזד יעקב נזיד'".
אז ה"זדו" שכאן לא מתייחס לזדון, כי אם לנזיד – והנה לנו מופע מקראי ראשון של פתגם שעד היום נוצרים רבים כמוהו: "בקדירה שבישלו בה נתבשלו". המצרים רצו להטביע את בכורי ישראל במים, וסופם שנקברו חיים במי ים סוף. היום היינו אומרות: "אכלו את הדייסה שבישלו", "הכול חוזר עליך" או "Karma is a bitch" ומתכוונות לאותה חוויה רגשית-רוחנית.
לאכול את מה שהם בישלו
מדהים לראות את השולחן הערוך שסידרו הפוליטיקאים החרדים למצביעות ולמצביעים שלהם. על שני ענייני שולחן הם ניהלו מלחמה קולנית כבר בשלב ההסכמים הקואליציוניים: הורדת המס על הכלים החד-פעמיים והורדת המס על המשקאות הממותקים. אני שמה לרגע בצד את הכלים החד-פעמיים שמבקשים הפוליטיקאים לדחוף חזרה לשולחן הסעודה החרדי, ולזיהום כדור הארץ של כולנו ושל אלוהים – ומפנה את המבט אל מרכז השולחן, אל בקבוקי השתייה הממותקת שיהדות התורה דוחפת לגרונה של הקהילה החרדית.
לא, אני לא חושדת בליברמן שקבע את המס מתוך אהבת החרדים – אבל מה אכפת לכם, פוליטיקאים קטנים שכמותכם, מדוע הוא עשה את זה? מה דוחף אתכם להיאבק נגד מס שמיטיב עם הקהילה שלכם? אחוז החולים בסוכרת באוכלוסייה החרדית גבוה במיוחד, וגם השמנה ועששת אינן בגדר מתנות. איך הגעתם למצב שבו אתם דוחפים לקהילה שלכם כוס תרעלה רק כדי להראות לליברמן למי יש אלוהים גדול יותר?
אין משל שקוף יותר
לפני כמה חודשים, בנסיעה באוטובוס השכונתי, שמעתי שתי אימהות חרדיות משוחחות בדאגה על הרב'ה בחיידר של בניהן: "בכל פעם שהם עושים משהו טוב הוא נותן להם ממתקים, אני לא יודעת מה לעשות", אמרה אחת, והשנייה הוסיפה: "לא נעים לי, אני לא יודעת איך לומר לו שאנחנו לא רוצות שהילדים יאכלו כל כך הרבה ממתקים. הוא מבוגר. הוא לא מבין שזה דור אחר". אהבתי כל כך את העדינות והרגישות לצד הנחישות שלהן לחולל שינוי בקהילה.
אין משל ברור יותר ממשקה בצבע כחול זרחני שמונח על שולחן השבת. בניגוד לאירועים אחרים, במקרה הזה האלימות של יהדות התורה כלפי מצביעיה שקופה וגלויה. אין דרך להצביע על תועלת כלשהי שתצמח לקהילה מהמאבק שנעשה בשמה ופועל נגדה.
דייג אוהב דגים?
בין מפלגת יהדות התורה לקהילה החרדית מתקיימת מערכת יחסים ייחודית, שכן בניגוד לקהלים אחרים, היהדות החרדית בישראל נלקחה בשבי של המפלגות החרדיות, ודבר זה נעשה בתמיכה מלאה של המפלגות החילוניות לסוגיהן.
3 צפייה בגלריה
גפני וגולדקנופף בישיבת סיעה של יהדות התורה. יחסי תלות מזיקים בין הציבור החרדי לנבחריו
(צילום: רפי קוץ)
יצירת מסה חברתית עצומה של מי ש"תורתם אומנותם" גורמת לכך ש-15% מאזרחיות ואזרחי מדינת ישראל נתונים לחסדי הצדקה של הפוליטיקאים החרדים. בחסות מדינת ישראל נמנעת השכלה כללית, ולו בסיסית ביותר, ממרבית הצעירים החרדים. הפטור משירות צבאי והיעדר לימודי הליבה מונעים מהצעירים החרדים להשתלב בשוק העבודה, וגורמים לעוני ולתלות מוחלטת של משקי הבית בתקציבים הפוליטיים.
הפוליטיקאים החרדים זקוקים לתלות הזו, שכן בלעדיה ייחלש כוחם. הקהילה, חסרת האונים, מצביעה להם שוב ושוב, שכן התלות כבר נוצרה והמפלגות החרדיות הן היחידות שמציעות לה מענה. מדובר במענה גרוע שממשיך את התלות, אך כרגע אין למשפחה החרדית פתרון טוב יותר מהפרוטות שזורקים לה העסקנים, בעודם אוזקים את ידיה.
המאבק סביב מיסוי המשקאות הקלים מסיר את המסווה הצדקני מעל ההתנהלות של המפלגות החרדיות. תדע כל אם חרדית שהיא מצביעה למי שמרעיל את בנותיה. אם דייג היה אוהב דגים, הוא לא היה מוציא אותם מהמים – ואם הפוליטיקאים החרדיים היו אוהבים את הקהילה שלהם, הם לא היו מניחים כוס תרעלה על שולחן השבת שלה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על דמותו המורכבת של יוסף, שידע לנבא את קשיי העתיד אבל לא תמיד הציע להם פתרונות מוסריים. חבר בבית המדרש, שמכנה את עצמו "אחד שיודע", הגיב על דבריי: "לפני שאת מחליטה להבין לבד מה כתוב שם, תנסי לשאול מישהו יותר חכם ממך, מי שמתמצא יודע שהמאמר הזה הוא עוול מוחלט ליוסף שלאורך כל הדרך דאג רק לאחיו ולרגע לא חישבן את טובתו האישית... תעייני בכל המקורות התנ"כיים ותגלי את הטעות שלך... עצה טובה בכללי ובמיוחד כשמדברים על דמויות שמעולם לא הכרת: לפני שאת קובעת עמדה לגבי מישהו, תבדקי לעומק מה עומד מאחורי, יש מצב שתופתעי".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerהיי, יקר, למה אתה כועס ואיך אתה כל כך בטוח שטעיתי? אני תמיד אשמח לשאול מישהי חכמה ממני, אבל אני לא משוכנעת שהביקורת שלך קשורה לחוכמה כמו שהיא קשורה להנחות יסוד. אתה לא אוהב את היחס שלי לדמויות המקראיות, ואתה מספר לעצמך שהעמדה שלי נובעת מבורות. כאן אני חולקת עליך, ואשמח להתמודד עם ראיות שתביא לדבריך. מעבר לכך, אני לא מכירה מישהי שהכירה את הדמויות התנ"כיות, ולכן כולנו שוות בפני הסיפור המקראי. ובעניין הבטחתך שאופתע – אדרבה, כשאתה נתקל בפרשנות מפתיעה, הבא אותה לכאן ונשמח בה כולנו.
שבת שלום!
