כמעט לכל איש יש שם
ביום ראשון, כנראה, ייחשף באופן רשמי שמו של החשוד באונס שי-לי עטרי ונעמה שחר, זאת לאחר שהסירוב של בתי המשפט לפרסום שמו הוביל לפרסום השם בדרכים לא דרכים ברשתות החברתיות. אין סוף לצקצוקים ולטיעונים שבעזרתם מתעקשת הקהילה להגן על חשודים באונס: הוא מאיים להתאבד, אמרו לנו, ושכחו לחשוב על קורבנות מעשי האונס שמתאבדות ומתאבדים, פוגעות ופוגעים בעצמם, ללא יכולת לנהל חיים, בהמתנה הארוכה לצדק (שברוב המקרים לא יגיע).
שי-לי ונעמה התייצבו באומץ לב בלתי נתפס, בשם ובפנים גלויות, כדי להעביר את הבושה צד. ביום ראשון משהו מזה, רסיס של צדק, אולי יתממש כששמו של החשוד יפורסם.
אני מעריכה מאוד את העיתונאי רביב דרוקר, שעוסק בניקוי אורוות ישראליות. הוא חשף את מנגנון ההשתקה סביב חיים ולדר, הוא חקר ונתן במה לסיפור המטורף, שעדיין לא נפתר, של התלונות על חטיפת הילדים בירושלים, ושורת הזכויות שלו ארוכה. הצטערתי לשמוע שהוא ייתן במה, בצורת ריאיון, לחשוד באונס של שי-לי ושל נעמה. בפוסט ארוך ומנומק פרסמה שי-לי את הנימוקים החשובים נגד קיום הריאיון (קראתי את הפוסט שלה ואת הפוסט של רביב).
על דבריה החשובים אוסיף עוד נימוק; החשוד באונס עדיין לא קיבל שם, בשעה שהמתלוננות נגדו נאלצות לנהל קרב בשם ובפנים גלויים. הוא קיבל סעדים והגנות להסתתרותו, ועכשיו, לפחות עכשיו, זה התור שלהן לזכות להגנה שלנו. רביב, אל תעשה מעשה שתרומתו החדשותית מוטלת בספק ויש בו נעיצת סכין בלב המתלוננות. אתה עיתונאי כה מוכשר וישר, תניח. או בלשון חז"ל: כשם שקיבלת שכר על הדרישה, כך תקבל שכר על הפרישה.
בעלת שם רע
קשה להתעלם משמות פרטיים מעליבים, במיוחד אם הם הוענקו על ידי המספר המקראי, ועל אחת כמה וכמה אם השם המעליב הוענק לאחת הנשים המעטות שזכו להיזכר בשמן במקרא. עד שהמספר ברוב טובו מזכיר שם של אישה במקרא, למה להעליב?
חולדה הנביאה הגיעה להישג המפוקפק של קבלת שם מקראי מעליב, ואם היה לנו ספק בקשר לאסוציאציות המקראיות של שמה ולכוונת המספר, עיון ברשימת החיות הטמאות מסיר אותו.
בעל שם טוב
לחולדה יש בעל, והוא בעל שם טוב (מלכים ב, כ"ב, י"ד): "חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה". שלום ותקווה, שני שמות תמימים, יפים ומעוררי תקווה הוצמדו לנביאה המסתורית ששמה כשם שרץ: חולדה.
ומה ידוע לנו על חולדה? מעט מאוד (בוודאי מעט מדי). נבואה אחת בלבד, בשתי גרסאות (במלכים ב, כ"ב ובדברי הימים ב', ל"ד), נאמרת משמה, ומדובר בנבואת זעם מיותרת, לא מוסברת ולכן גם מפתיעה.
נתחיל מתקציר הפרקים הקודמים: יאשיהו מלך יהודה המתואר במקרא כמלך צדיק מוצא (ויש שיאמרו ממציא) ספר תורה נסתר בבית המקדש. סופר המלך, שפן (עוד איש חשוב עם שם חשוד), מקריא למלך את הספר, ולמרבה הזוועה המלך לומד מתוך הספר שעד כה העם הפר את דברי התורה (זו שלא הייתה ידועה להם). המלך יאשיהו, צדיק מופתי, מכריז על אבל וגם על נאמנות מלאה לחוקי ספר התורה החדש – ובכל זאת, אכול רגשות אשם, הוא פונה לעזרתה של חולדה הנביאה.
זוהי שעתה הגדולה של חולדה (שעתה היחידה הידועה לנו), והיא נכנסת בכל הכוח במלך תמים שמנסה לעשות טוב. היא מכנה אותו בפני שלוחיו "אִישׁ אֲשֶׁר שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי", בלי להזכיר את שמו ומעמדו. היא מבטיחה שאלוהים יביא "רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו". בסיום נבואת הזעם היא עושה הנחה למלך ההגון שהצטער על אובדן ספר התורה ושלח לשמוע בעצתה: "הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה". מה בעצם היא רוצה ממנו ומה היא רוצה מהעם? הם לא הכירו את ספר התורה. לכאורה, כמעט מגיע לה שיקראו לה חולדה.
שמו לא מעיד עליו
רב נחמן, זה שהיה בעלה של ילתא, היה תלמיד חכם ודיין כריזמטי וחריף, אבל נחמה קשה היה למצוא בחיקו. כמי שעוקבת כבר שנים רבות אחרי חיי הזוגיות שלו ושל ילתא, אני יכולה להעיד שהם התנהלו תמיד על הקצה. הדרשה הבאה והלא-מנחמת שיצר רב נחמן היא דרשה בטעם רע שמוסיפה עלבון על עלבונה של הנביאה חולדה. אם לא די בכך, הוא מצרף לדרשתו נביאה נוספת עם שם של חיה טמאה, דבורה, ופוצח בחגיגה דרשנית בטעם רע. כפי שאסביר בהמשך, יש אפשרות שדרשתו נולדה מתוך רצון להעליב את אשתו, ילתא (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף יד עמוד ב):
אמר רב נחמן: לא יאה יהירות לנשים. שתי נשים היו יהירות ושנואים שמותיהן. אחת שמה זיבוריתא (דבורה) ואחת שמה כַּרְכּוּשְׁתָּא (חולדה). זִיבּוּרְתָּא כתוב בה (שופטים ד', ו'): "וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק", ואילו היא לא הלכה אליו. כַּרְכּוּשְׁתָּא כתוב בה (מלכים ב, כ"ו, ט"ו): "אִמְרוּ לָאִישׁ", ולא אמרה "אִמְרוּ לַמֶּלֶךְ".
לא יאה יהירות לנשים
הקביעה הפותחת של רב נחמן היא הדבר המדהים ביותר בדרשה: "לא יאה יהירות לנשים". באמת, מה אתה אומר?! ולגברים היא נאה? כנראה רב נחמן חושב שכן. כדי להוכיח את טענתו משפד רב נחמן שתי נביאות, מתוך חמש נשים שכונו נביאות במקרא, שהרי אין קל יותר מלתקוף את המיעוט, את הנשים המוחלשות שאזרו כוח והצליחו לקנות לעצמן שם-עולם. לדברי רב נחמן, דבורה-זיבורתא זכתה לשם של חיה טמאה משום שהיא, חצופה שכמותה, רמטכ"לית של מלחמה, קראה לגבר שהיה זקוק לניעור רציני שיצטרף אליה למערכה; וחולדה-כרכושתא זכתה לשמה המעליב משום שכאמור, לא קראה ליאשיהו "המלך" אלא "איש". עם כל חוסר הנחת שלי מהביקורת שהטיחה חולדה ביאשיהו, הייתה לה, כנביאה, זכות מלאה לכנות אותו, בשם אלוהים, בתואר "איש".
אבל לרב נחמן אין סבלנות לעזות פנים נשית, שאותה הוא מכיר היטב מביתו. לאשתו של רב נחמן קראו ילתא, כאמור, ובלשנים מסבירים שמקור השם הוא "יעל" או "איילה" – חיות טהורות וגם יפות ואהובות, ועם זאת חיות שנהוג לצוד. נראה לי שהדרשה היא שליחת חץ גם בליבה של אשתו, שיושבת אולי בבית הכנסת ושומעת את דרשתו. ציידים אוהבים לצוד את היעל והאיילה היפות, ואם לא די בכך, לתיאורי היופי שלהן קשרו החכמים דימויים קשים של אונס ולידות ממיתות. האם רב נחמן מכוון גם לאשתו, שללא ספק ולמזלנו הייתה אישה יהירה?
למען השם
רביב דרוקר, למען שמן של הנשים שיצאו למאבק, מצוידות בנשק היחיד שברשותן – פנים ושם – כבד את רצונן, כבד את רצוננו, אל תיתן במה לאיש שהסתיר את שמו ופניו מאחורי גלימות השופטים.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר ציטטתי, במקביל לאגדה תלמודית, משיריהם של ביאליק וחלפי. בתגובה כתב יוסי, חברנו לבית המדרש: "לא ידעתי שביאליק וחלפי הם חז"ל... כמה רדידות. לדעתי פרופסורה לא מעידה על חוכמה".
אפתח בסיפא של דבריך. אכן פרופסורה, ככל תואר אחר, לא מעידה על חוכמה, ולכן טוב שאתה מתייחס לגופם של דברים ולא של תארים. ביחס לגוף הטענה: בידי מי לדעתך נתונה ההחלטה מהם "דברי חכמינו" ומה אינם? מבחינתי כל התייחסות רצינית (וכן, אני אחליט מה רציני בעיניי) למקורות העבר שלנו היא פרשנות רלוונטית שלהם, ובעניין הזה אין הבדל בין רש"י, רבי יוסף חיים מבגדד או ביאליק.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
