האגדה מספרת כי בשעה שחזר נפוליאון לפריז, הוא נתקל במשלחת של יהודים שביקשה ממנו לעבור בדרך אחרת, כדי שלא יקרע את חוט העירוב. נפוליאון שאל אותם מהו אותו חוט, והם הסבירו לו שהחוט נחשב כאילו יש כאן מחיצה שסוגרת את העיר, כך שהיא תיחשב כרשות היחיד לעניין הלכות שבת. השיב להם נפוליאון שהוא בכל זאת יעבור שם, ואם ייקרע החוט, הם תמיד יכולים להחשיב זאת כאילו יש שם חוט.
במוצאי השבת שעברה ניתנה תשובה לשאלה שולית-מינהלית לכאורה: האם חברי הכנסת של תנועת דגל התורה ייטלו על עצמם באופן רשמי תפקידי שרים, או שמא ימשיכו בנשף המסכות שבו הם מתמנים לתפקידי שרים בפועל, אך לא נושאים, הלכה למעשה, בתואר.
על המדוכה ישב מנהיגה הרוחני של התנועה החרדית-ליטאית, הרב גרשון אדלשטיין, שקבע כי ההכרעה האידאולוגית בעניין אי-קבלת תפקידים מיניסטריאליים עומדת בעינה – כך שחברי הכנסת של התנועה לא יכהנו כשרים באופן רשמי, אלא ינהגו כמנהגם בעשרות השנים האחרונות, עד 2015, וייטלו על עצמם תפקידי שרים דה-פקטו, אולם לא דה-יורה.
באופן הזה, צפוי ח"כ אורי מקלב להתמנות כסגן שר במעמד שר במשרד לשוויון חברתי. הנימוק למנגנון המשונה הזה נעוץ בפשרה היסטורית שערכו האידאולוגים החרדים בינם ובין מצפונם, מעין פשרה בין האידאולוגיה לפרקטיקה. לפי ההשקפה החרדית הרשמית, אסור להשתתף במנגנון הממשלתי של הציונים-החילונים ולהיות חלק במערכת שאינה מכבדת את חוקי התורה. ההיתר להתאגד באופן מפלגתי ולרוץ לכנסת, מנומק בכך שזהו צעד של התגוננות, שבאמצעותו יוכל הציבור החרדי לשמור שלא יחוקקו חוקים שיפגעו בציבור החרדי ובצביון הדתי של המדינה.
בהתאם לכך, ההשתתפות החרדית במנגנוני השלטון אמורה להיות מינימלית עד לא קיימת. כל שעליהם לעשות הוא "לעמוד על המשמר שלא יחוקקו חלילה וחס כל מיני חוקים להדיח את כלל ישראל", כפי שקבע הרב שטיינמן זצ"ל במכתבו, ערב בחירות 1995. מנגד, ברור שתפקיד ביצועי מעניק מוטת השפעה רחבה, שבאמצעותה אפשר לדאוג באופן מיטבי לאינטרסים של הציבור החרדי. בעקבות כך, גובש פתרון ברוח אנקדוטת סיפור העירוב שבו פתחנו – "ללכת עם" ולהצהיר ש"הולכים בלי".
הזירה האחרונה
מן הראוי לציין כי הזירה הפוליטית היא האחרונה שבה הריקוד המשונה הזה עדיין מתקיים. בשנים האחרונות השילה העסקנות החרדית מעליה את מעטה האידאולוגיה, שבמשך שנים עיכב אותה משותפות במוסדות הלאומיים עתירי הממון, וכמפלגות אחרות, נגסה אף היא במערך הג'ובים העסיסי ב"מערכות האסורות".
בנו של יו"ר ש"ס, ינקי דרעי, התמנה לחבר ההנהלה בהסתדרות הציונית, ובנו של ח"כ משה גפני התמנה ליועץ של סגן יו"ר קק"ל, שמואל ליטוב – גם הוא איש יהדות התורה. אולם, כאמור, למרות שינוי המדיניות בכל הקשור להשתתפות במוסדות הציוניים – על פי החלטתו של הרב אדלשטיין, בכל הקשור לממשלה, הפסאדה תישמר.
2 צפייה בגלריה
חברי הכנסת מאיר פרוש, אורי מקלב ויצחק גולדקנופף מיהדות התורה. "ללכת עם" ולהצהיר ש"הולכים בלי"
(צילום: אלכס גמבורג)
ייתכן בהחלט שההחלטה הזו עתידה להיות תפוח האדמה הלוהט הראשון שיגולגל לפתחו של בג"ץ בכל הקשור להקמת הממשלה הנבחרת. כזכור, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד" נגד יעקב ליצמן, שכיהן כסגן שר בתפקיד שר במשרד הבריאות, פסק בג"ץ בשנת 2015 כי הפיקציה אינה חוקית וליצמן צריך להחליט אם ברצונו להתפטר מהמשרד או להתכבד ולכהן באופן רשמי בתפקיד שר. בעקבות כך, ובאישור מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, התמנה ליצמן לשר הבריאות.
בעולם האמיתי לא קיימות פיקציות
אין כאן רק בעיה חוקתית, ולמעשה מדובר בתמצית עומק המתח בין הציבור החרדי לזה הכללי. ייתכן בהחלט שהציבור הכללי מוכן לקבל התבדלות מלאה. אם קבוצה כלשהי תבחר להתנתק מהמערכת המדינתית הכללית – לא להיות מושפעת מהחלטות הרוב ולא להשפיע עליו, לא ליטול ממנו ולא כלום ולא להעניק לו דבר – ההסדר יכול להתקבל על הלב, גם אם לא בשמחה. כת האמיש באמריקה היא דוגמה טובה לכאורה להסדר שכזה. אולם הדבר שאינו מתקבל על הדעת בשום פנים ואופן הוא האפשרות להיות חלק ממנגנוני הכוח והשלטון מחד גיסא - אך לא לשאת באחריות הנדרשת מכך, מאידך גיסא.
מנגנון הפיקציה הזה הוא אולי הביטוי המוצלח ביותר לבעיה. השתתפות במנגנוני הכוח מחייבת הפנמה שהציבור החרדי הוא לא מושק'ה מהבדיחה היהודית המפורסמת, אלא הפריץ. לא ניתן להשפיע על הציבור הישראלי ולהיות חלק ממערך השלטון, מבלי לקבל את נטל האחריות על המדינה ועל עתידה.
דינו של ההסדר הזה להידחות לא רק בשל פסיקת בג"ץ שהוקיעה את אי-חוקיותו, אלא בעיקר בגלל ההיגיון הפנימי שלו והרוח הנושבת ממנו. בעולם האמיתי לא קיימות פיקציות, ומי שמשתתף בשלטון נדרש ליטול על עצמו במוצהר ובפה מלא גם את האחריות המתחייבת, על כל המשתמע ממנה.
- אליהו ברקוביץ הוא עוזר מחקר בתוכנית חרדים במרכז לחברה משותפת במכון הישראלי לדמוקרטיה, ודוקטורנט למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית
