תשרי תשל"ד, אוקטובר 1973. סמוך לשעה שתיים בצהריים, בעיצומו של יום הכיפורים, החלה לפתע תנועה ערה של כלי רכב כבדים ברחובות בני ברק, מפרה את השלווה המיוחדת של היום הקדוש והטהור. בתוך דקות ספורות פשטו שליחים מטעם הצבא על בתי הכנסת כשצווי גיוס בידיהם, והעמיסו חיילי מילואים על האוטובוסים והמשאיות שהמתינו להם בחוץ.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
גם מתפללים מחצרות האדמו"רים נשאו בנטל. מבית המדרש של חסידות ספינקא, למשל, נשלפו עשרות גברים - בדיוק כשהגיעו לרגע השיא של תפילת מוסף. במקום להצטרף אל הרבי באחד הקטעים החביבים עליו, הפיוט המרגש "הֱיֵה עִם פִּיפִיּוֹת שְׁלוּחֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל", הם ויתרו על החוויה השנתית המרוממת ומיהרו החוצה כדי לעלות על מדים, לארוז קיטבג ולהישלח לחזית. כמה ימים לאחר מכן כבר היו ביניהם פצועים ושבויים, וגם כאלה שלא שבו מן הקרב.

אלה כבר לא אותם שכנים

לו פרצה, חלילה, מלחמה דומה כיום, ביום המנוחה או באחד ממועדי ישראל, מחסומי השבת של העיר היו, מן הסתם, נשארים נעולים. אלמלא האזעקות העולות ויורדות, ספק אם התושבים היו בכלל שומעים על המאורעות לפני צאת הכוכבים וברכת "המבדיל בין קודש לחול".
9 צפייה בגלריה
בני ברק
בני ברק
בני ברק
(צילום: יריב כץ)
השכנים החילונים, שבערים מעורבות משמשים כמתווכים של מידע חשוב עבור שומרי השבת המתנזרים מתקשורת, ומבשרים להם טובות ורעות - מכישלון המבצע לחילוץ נחשון וקסמן ועד הניצחון של מכבי בחצי גמר היורוליג - כבר מזמן אינם שכנים. אם המגייסים היו בכל זאת מגיעים, זה היה רק כדי למסור צו 8 לתושבים אחדים מ"החרדים החדשים", המשרתים ברבנות הצבאית או בפיקוד העורף, ואולי לאחרונים מבני הציונות הדתית שעוד נותרו בני-ברקים גאים.
ההבדל בין המלחמות, אם תרצו, האמיתית והמדומיינת, מספר את סיפור המהפך של בני ברק כולו. ממושבה חרדית חלוצית היא התפתחה לעיר מעורבת, אך לבסוף חזרה והתבססה כ"עיר התורה והחסידות", הבירה הבלתי מעורערת של הציבור החרדי. בשנות ה-50 של המאה הקודמת, מנתה אוכלוסייתה כשני-שלישים של חילונים וציונים-דתיים, והדבר התבטא גם בייצוג הוגן במועצת העיר ואף בראשות העירייה. אך מגמות של דמוגרפיה והגירה מואצות, הפכו אותה בתוך שנים ספורות לעיר חרדית מובהקת, המרכזית והגדולה בישראל, כפי שאנו מכירים אותה כיום.

פה ושם מאבקים כואבים

בני ברק נוסדה כמושבה ב-1924, על ידי קבוצת חסידים יוצאי פולין, וב-1949 הוכרזה כעיר. קיבוץ הגלויות שלאחר קום המדינה הביא לגל עלייה גדול של דתיים-לאומיים, שהקימו בה שכונות, מוסדות חינוך ומרכזים קהילתיים. במקביל התיישב ציבור חילוני ומסורתי גדול במעברה בצפון-מערב העיר ובכמה שיכונים במרכזה.
9 צפייה בגלריה
בית הכנסת שהושחת בבני ברק
בית הכנסת שהושחת בבני ברק
"זה מקום שבו כולם מתכנסים יחד, כאיש אחד בלב אחד". בית הכנסת "ישראל הצעיר" שהושחת בבני ברק
(צילום: יריב כץ)
ואולם ככל שבני ברק גדלה - כך הידקו החרדים את אחיזתם בה. ההנהגה הרוחנית ומוסדות תורה חשובים קבעו בה את מושבם - מהרב אברהם ישעיהו קרליץ הליטאי, "החזון אי"ש", דרך ישיבת פוניבז' היוקרתית, ועד חצר ויז'ניץ החסידית, מהגדולות בישראל. ביחס הפוך, הלכה ופחתה האטרקטיביות של העיר עבור הציבור החילוני. כך, למשל, בתים שרכשה ההסתדרות בסוף שנות ה-60 עבור פועלים מאנשיה, נמכרו לבסוף לחרדים, משום שלא מצאה להם ביקוש.
השינוי בהרכב האוכלוסייה גרם בשנים מסוימות גם למאבקי דת, כולל תגרות אלימות שהתפתחו בין הצדדים - למשל בשאלת האיחוד עם העיר רמת גן וכמובן סביב חסימת רחובות לתנועת כלי רכב בשבת. אחת ההפגנות יצאה משליטה וגבתה קורבן בנפש, כאשר צעיר חילוני נסע בהפגנתיות ברחוב השומר, אחד ממוקדי המחלוקת, נתקל ברכבו בכבל מתכת לא חוקי שנמתח לרוחבו - ונהרג. למרות הטרגדיה, הדמוגרפיה המשיכה לעשות את שלה, ואט-אט נסגרו עוד ועוד רחובות מרכזיים לתנועה.

מאבקי צביון משנות ה-20

אבל המאבק על צביונה של בני ברק החל הרבה לפני העלייה הגדולה לארץ, ושנים רבות טרם הכרזתה כעיר. רמז לכך ניתן היה למצוא כבר בנובמבר 1925, שנה אחת בלבד אחרי שנוסדה כמושבה, במדור המכתבים למערכת עיתון "הארץ". תושב עלום שם טען ברשימתו ל"מעשי תעתועים" מצד "האגודה" (תנועת אגודת ישראל החרדית), במאבק סביב הקמת מוסדות חינוך לזרמים השונים בעיר, בעוד ש"מושבנו נטה ברוחו ל'המזרחי' (הציונות הדתית) ואינו רוצה בשום אופן להכניס את צווארו בעולה של האגודה, ולקבל עליו את מרותה ואפוטרופסותה וללכת בדרכיה".
"כבר נמצאים אנשים ידועים המתאמצים עד כמה שידם מגעת לחתור חתירה תחת קיומו של המושב הזה", כתב המוחה האלמוני. "נמצאים אנשים הרוצים לערער ולקעקע את אושיות המושב בטרם שנבנה, וגם הקימו לו אויבים מבפנים המשתדלים להכשילו. כמה מעליב הוא שהאנשים הללו הם יהודים 'חרדים' כביכול, יהודים 'משלנו' דווקא, בבחינת 'יכה יוסי את יוסי'".
נגלר: "מוהליבר היה צר מלהכיל את האוכלוסייה, ואז הקימו מתחתיו את מניין הצעירים, ובתוך בית הספר הוקמו עוד שני מניינים. במקביל הוקמו סיני ואחר כך בית בגנו ואוהל אברהם ובית במברגר וגל-עד והיכל ישראל וישראל הצעיר ועוד ועוד. בכולם היו תפילה לשלום למדינה, מי שבירך לחיילי צה"ל וחגיגות ביום העצמאות"
בין היתר, טען באותו "פוסט", יותר מ-80 שנה לפני הופעת הרשתות החברתיות, כי אגודת ישראל פרסמה בעיתוניה שבפולין "כתבי פלסתר מלאים דיבות ושקרים, חרפות וגידופים" על תושבי בני ברק, ומגייסת "שליחים מיוחדים להסית, לזרוע שנאת אחים ולהביא לידי פרוד הלבבות בינינו". זאת ועוד: "על אלה שבחוץ נוסף גם קומץ קטן של נרגנים ידועים מבפנים, שאינם מחמיצים כל הזדמנות לחרחר ריב, לסכסך איש ברעהו ולהפריע את הסדר והשלום במושבנו". הוא סיכם: "אל לנו לעבור בשתיקה ולחפות על מעשים מגונים כאלה, העלולים לגרור אחריהם חורבן והרס במושבנו. עלינו להוקיע בגלוי ולגלות את פרצופם של הבריות הללו".

ימי הזוהר של הדתיים-לאומיים

מי שיקפוץ לבני ברק של שנות ה-70 ייתקל, כאמור, במה שנראה במבט מ-2021 כהיפוך היוצרות. זוגות צעירים דתיים-לאומיים מהערים הסמוכות לבני ברק מתחתנים וקובעים בה את ביתם, ודווקא חרדים שגדלו בה נודדים החוצה. זהו גם סיפורן של משפחותינו שלנו, יוצרי כתבה זו, שהוקמו בשנים ההן - יצחק נחשוני (גילוי נאות 1: אבא האהוב), שבא מבית חסידי ברחוב רבי טרפון ועזב לפתח תקווה, ולעומתו יהושע נגלר (גילוי נאות 2: אביה של עורכת ynet יהדות, לירון נגלר-כהן), חובש כיפה סרוגה מרמת גן, שהשתקע ברחוב צפניה בעיר.
9 צפייה בגלריה
פרויקט נדל"ן בבני ברק
פרויקט נדל"ן בבני ברק
"כל אחד חיפש לבנות סביבו חומות"
(צילום: יריב כץ)
"היינו זוג טרי", מספר נגלר. "חיפשנו דירה שנוכל לגור בה, ובני ברק הייתה מקום שמושך אליו רבים כמונו, דתיים-לאומיים צעירים. הלכנו לגור בשכונה חדשה ש-70% ממנה היו בסגנון הזה". יהושע החל לעבוד כמורה לחינוך גופני, בעל קייטנות "נופש וגיל" המיתולוגיות ומפעיל חוגים, והיה לאחד מאנשי החינוך המוכרים והוותיקים בתחומו – כולל במגזר החרדי. הוא העמיד דורות של תלמידים בבני ברק ובסביבותיה, וממשיך לעבוד במרץ גם היום, בגיל הפנסיה.
כמי שחינך את הדור הצעיר, הוא מעיד כי "בני ברק הייתה עיר דתית-לאומית לחלוטין", ומפרט רשימה ארוכה של בתי ספר ממלכתיים-דתיים שפעלו בעיר ובחלקם אף עבד: "היו שאר ישוב, סגולה, מוהליבר, מעלות, משואות, לפידות, עוזיאל ומוסדות נוספים שהיו כולם מיועדים לציבור הזה, וגם רמז, קוממיות, הגבעה ויסודות החילוניים".
גם את רשימת בתי הכנסת הציוניים בבני ברק - ויש בה עשרות - הוא יודע למנות בעל-פה: "מוהליבר היה צר מלהכיל את האוכלוסייה, ואז הקימו מתחתיו את מניין הצעירים, ובתוך בית הספר הוקמו עוד שני מניינים. במקביל הוקמו סיני ואחר כך בית בגנו ואוהל אברהם ובית במברגר וגל-עד והיכל ישראל וישראל הצעיר ובית הכנסת הגדול בשיכון ה' ויוצאי ישיבות ההסדר ואורייתא ועוד ועוד. בכולם היו תפילה לשלום למדינה, מי שבירך לחיילי צה"ל וחגיגות ביום העצמאות". אחד המתפללים, אגב, היה זבולון המר ז"ל, מראשי המפד"ל המיתולוגיים ומי שכיהן כשר בממשלות ישראל וכסגן ראש הממשלה, שהיה אף הוא תושב העיר – מה שממחיש עוד את אחיזת הציונות הדתית בה.
במשך למעלה מארבעה עשורים עוד המשיך נגלר להתגורר בבני ברק, ורק לפני שלוש שנים עבר לגור ליד הילדים והנכדים בגבעת שמואל. גם היום הוא עדיין מצטער על כל דתי-לאומי שעוזב את העיר ועל כל היכל ספורט שבו אימן את חניכיו והפך לאולם אירועים. עם זאת, הוא מדגיש: "החרדים לא הדירו אותנו ולא גירשו אותנו ולא דיכאו אותנו ולא נהגו כלפינו בדורסנות, כפי שיש מי שאומרים ולא בצדק. מדובר פשוט בתהליך דמוגרפי שקרה באופן טבעי".

כשבבני ברק הקרינו סרטי קולנוע

אבא, יצחק נחשוני, לימים אבי התקשורת הדתית החופשית ועיתונאי חרדי בולט, היה אז, יום כיפור התשל"ד, צעיר בני-ברקי, תלמיד ישיבת "חברון" היוקרתית בירושלים. באותה מלחמה, אגב, איבד את בן דודו, סמ"ר חיים יהושע נחשוני (רזמיבש) ז"ל, לוחם שריון במילואים שנפל בחזית הדרום – אף הוא תושב העיר. אבא, כאמור, הכיר את בני ברק הרבה לפני שנצבעה בגוון אחד, ובשונה מנגלר, דווקא כשהחלה ההתחרדות – עזב.
9 צפייה בגלריה
"הר הברוגז" (גבעת סוקולוב). הסמלים הציוניים נותרו עליו
"הר הברוגז" (גבעת סוקולוב). הסמלים הציוניים נותרו עליו
"הר הברוגז" (גבעת סוקולוב). הסמלים הציוניים נותרו עליו
(צילום: אבישי טייכר)
"החיים היו משותפים, דו-קיום אמיתי", הוא נזכר בילדותו. "זה קרה גם בין החוגים הדתיים, גם בינם לבין התושבים הלא דתיים וגם בין עדות ועליות שונות". כדוגמה לכך ציין כי "בית המאפה המרכזי בעיר היה של חילונים, וזה לא הפריע לאף אחד לקנות שם לחמניות, ואפילו להטמין את החמין בתנורים שלו בשבת". זאת ועוד: "במרכז העיר עמד בניין גדול של ההסתדרות, ובערבים הציגו בו את 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'. בקולנוע שבח, שהיום הוא סמינר בית יעקב, הקרינו את 'סלאח שבתי'".
בין ותיקי העיר חלוקות הדעות בשאלה מה היה "קו פרשת המים" בדרך להפרת האיזון ולשינוי הדמוגרפי המדובר. יש מי שמזכירים את החלטת ראש העיר דאז, ישראל גוטליב, להקים את שיכון ויז'ניץ, במקום לייעד את השטח לתושבים דתיים או חילונים, צעד שלשיטתם גרם להאצת התהליך. "גוטליב היה דווקא מפד"לניק, הנציג שלנו", סיפר תושב העיר שתמך בו, "אבל הוא בא מבית חסידי – וזה כנראה השפיע עליו". לימים יתברר כי היה זה ראש העיר האחרון מטעם הציונות הדתית, ומאז, במשך 45 שנה, נבחרים לתפקיד חרדים בלבד. הכיבוש הושלם.
נחשוני, לעומת זאת, לא מייחס תפקיד מכריע להחלטה להקים את שיכון ויז'ניץ, שהרי האדמו"ר דאז העתיק את מרכז החצר מתל אביב לבני ברק עוד קודם לכן. "החסידים בכל מקרה כבר היו שם", הסביר. הוא הוסיף כי סמוך לשכונה הייתה "קריית בעלי מלאכה", הריכוז החילוני היחידי שלא היה ממוקם בפאתי העיר, אלא כמעין מובלעת במרכזה, והוא אכן נמחק בגלל הגידול הטבעי של האוכלוסייה החרדית באזור, בין היתר של חסידי ויז'ניץ, וזליגתה לכיוונו.
נחשוני סבור כי ההתכנסות של המגזרים כל אחד אל תוך עצמו היא שגרמה להיפרדות ולפיצול. "פעם חיו בבני ברק חילונים לצד חרדים וניצולי שואה לצד עולים חדשים מתימן, ופתאום כל אחד חיפש לבנות סביבו חומות"
כאיש של חיבורים המשמש, בין היתר, חבר הנהלה ארגון "גשר", אבא סבור כי ההתכנסות של המגזרים כל אחד אל תוך עצמו היא שגרמה להיפרדות ולפיצול. "פעם חיו בבני ברק חילונים לצד חרדים וניצולי שואה לצד עולים חדשים מתימן, ופתאום כל אחד חיפש לבנות סביבו חומות", תיאר. לדבריו, דווקא קבוצות של דתיים שנדדו החוצה בגלים החל משנות ה-70, כדי לחיות לצד אנשים כמותם, למשל בגבעת שמואל, בפתח תקווה וכמובן ביהודה ושומרון, הם שהאיצו תהליך שבסיומו כל קבוצה "כבשה" טריטוריה משלה – ובני ברק הפכה לחרדית לחלוטין.

הדתיים שחשים לא רצויים

למרות הגעגועים של שני הצדדים ל"בני ברק של פעם" וההתרפקות על הנוסטלגיה, יש הסכמה כמעט מקיר לקיר כי אין מדובר בהשתלטות מכוונת, ובוודאי שלא עוינת, מצד החרדים, אלא בהתפתחות טבעית, כפי שתיאר נגלר, וכי גם כשכבר נהנו מרוב מוחלט בקרב התושבים ובהנהגת העיר - הם לא דרסו את המיעוט. ואולם בשוליים כן נרשמו מעת לעת עימותים נקודתיים, יש שיאמרו בלתי נמנעים, ובכמה מקרים הדתיים חשו שאינם רצויים עוד במקום.
בית הכנסת הגדול, למשל, מוסד בני-ברקי ותיק הממוקם בטבורה של העיר, נחשב בעבר לציוני מובהק. לאחר השינוי, וכשהגיע הזמן לשפצו, הקפידו החרדים להחזיר למקומם את לוחות הזיכרון והתפילה הישנים וסממנים אחרים שהיו מזוהים איתו, ולא מחקו את ההיסטוריה. יחד עם זאת, מתפללים מהציונות הדתית המבקשים לשמש בו שליחי ציבור, כפי מנהגי האבלות בשנה שלאחר פטירת אב או אם, מדווחים לעתים כי הם מתקשים לאסוף סביבם מניין, בגלל השקפת עולמם או לבושם.
מתפללים מהציונות הדתית המבקשים לשמש שליחי ציבור בבית הכנסת הגדול, כפי מנהגי האבלות בשנה שלאחר פטירת אב או אם, מדווחים לעתים כי הם מתקשים לאסוף סביבם מניין, בגלל השקפת עולמם או לבושם
טענה נוספת הנשמעת מעת לעת היא כי "אם יש לך כיפה סרוגה ואתה צריך משהו מהעירייה, אין עם מי לדבר. חבל על הזמן שלך. קח מאכער שיעזור לך". אחד התושבים, שנכווה כמה פעמים מהיחס שקיבל שם, אמר כי התחושה בשנים האחרונות היא שבתחומים מסוימים הדתיים-לאומיים, כקבוצה, לא זוכים לשירותים הבסיסיים שמקבלים אחרים. "נותרו רק כמה מאות כמונו שפזורים ברחבי העיר", הסביר. "הם לא מהווים כוח משמעותי – והעירייה מתייחסת אליהם בהתאם".

"הר הברוגז", כמשל

ככלל, היחס של חרדים רבים לדתיים-לאומיים ולציונות, בלי קשר לתהליכים בבני ברק, הוא של בוז וזלזול כלפיהם, בין אם בגלוי ובמופגן ובין אם לאו. פעמים רבות הדבר בא לידי ביטוי באמצעות אימוץ שפה מקניטה כלפיהם, באופן שעשוי להיות מגוחך אך גם משעשע. כך, למשל, רחוב הרב קוק בעיר התורה והחסידות, המנציח את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מאבות הציונות הדתית, נקרא בפי ההמון "רחוב אברהם". סתם אברהם.
9 צפייה בגלריה
בית הכנסת הגדול. הסמלים הוחזרו - אבל הדתיים לא רצויים
בית הכנסת הגדול. הסמלים הוחזרו - אבל הדתיים לא רצויים
בית הכנסת הגדול. הסמלים הוחזרו - אבל הדתיים לא רצויים
(צילום: אבישי טייכר)
דוגמה נוספת לכך היא "הר העצמאות", גבעה קטנה בבני ברק, שמכמה סיבות (בנוסף לשמה) הפכה לאחד הסמלים הציוניים המובהקים של העיר: צופר האזעקות המשמש בעת מלחמה (וגם להכרזה על כניסת השבת) ואנדרטת הזיכרון לחללי צה"ל תושבי העיר ממוקמים שם, ובעבר היה בה מוצב צבאי קבוע, המאויש על ידי חיילי הג"א (לימים פיקוד העורף). גם הטקסים העירוניים לימי הזיכרון והעצמאות התקיימו בהר זה.
אלא שבפי ילדי בני ברק מכונה המקום בכלל "הר ברוגז". הדעה הרווחת היא שהם אימצו את השם כקונטרה ל"הר שלום", גבעה אחרת בעיר הנשקפת ממנה ו"מתחרה" בה, אך יש הטוענים כי הצמדת הביטוי הילדותי בעל הקונוטציה השלילית קשור גם ליחסם העוין של התושבים הצעירים לסמלי המדינה ולציונות.
על לוח הזיכרון מופיעים כ-400 שמות של נופלים במערכות ישראל, ומספרם נותר יציב יחסית כבר שנים ארוכות. הרוב המוחלט של החללים הוא מהתקופה שבין מלחמות השחרור ויום הכיפורים (או לבנון הראשונה), רמז לעזיבת אנשי הציונות הדתית את בני ברק
ואם הזכרנו את הר העצמאות, הרי שאותה אנדרטה הניצבת בו עשויה לשמש בעצמה עדות לשינוי הרכב האוכלוסייה בעיר. על לוח הזיכרון מופיעים כ-400 שמות של נופלים במערכות ישראל, ומספרם נותר יציב יחסית כבר שנים ארוכות. הרוב המוחלט של החללים הוא מהתקופה שבין מלחמות השחרור ויום הכיפורים (או לבנון הראשונה), רמז לעזיבת אנשי הציונות הדתית, המשרתים בצה"ל, את בני ברק בשנות ה-70 וה-80 - וגם למגמת ההסתגרות של הציבור החרדי מאז ועד עתה.

העליונות החרדית המוחלטת

ח"כ יעקב אשר (יהדות התורה), לשעבר ראש עיריית בני ברק, הוא אחד הסמלים המובהקים להתחרדות המקום - ויחד עם זאת גם לדו-קיום שנשמר בה עד היום הזה. מצד אחד, הוא הראשון (והאחרון בינתיים) שנכנס לתפקיד ללא בחירות (גם לא למועצת העיר), מאחר שאיש לא התמודד מולו או מול רשימתו - דבר שמבטא יותר מכל את העליונות החרדית המוחלטת בבני ברק. מצד שני, הוא זוכה להערכה חוצת מחנות ומגזרים כאחד מראשי העיר המוצלחים ביותר בתולדותיה, וכמי שהוציא אותה מהעוני והזניק אותה מבחינה כלכלית. בתקופת כהונתו השכיל גם לשתף פעולה עם עסקני הציונות הדתית, ולשמור על האינטרסים של המיעוט שהם מייצגים.
9 צפייה בגלריה
בית הכנסת ישראל הצעיר
בית הכנסת ישראל הצעיר
בית הכנסת "ישראל הצעיר"
"הרב (אהרון לייב) שטיינמן אמר שאין טעם לקיים בחירות אם התוצאות ידועות מראש, כי זה סתם גורם למחלוקת ולשון הרע", סיפר יעקב אשר על הוראתו של המנהיג החרדי הבכיר, לקראת הבחירות המקומיות 2008. "לשמחתי, זכיתי לאמון מצד כל הסיעות במועצת העיר, בגלל ההיכרות והעבודה המשותפת איתם בתפקידיי הקודמים כמנכ"ל העירייה בפועל וכראש מחלקת החינוך, וכך יכולתי להציע להם לרוץ כולם ברשימה אחת, ולקבוע בינינו הכול מראש".
אשר וסיעתו, "הרשימה התורתית המרכזית", הצליחו ללכד את דגל ישראל הליטאית, אגודת ישראל החסידית, ש"ס הספרדית והמפד"ל הציונית-דתית, כשאחרונה מקבלת בהכנעה את ההצעה לנציג אחד במועצה מתוך 25 מושבים - ובכך התייתרו הבחירות. ב-2013 התפצל הפלג הירושלמי מהמפלגות החרדיות והתמודד עצמאית מולן, מה שלא אפשר את ביטול הבחירות. התוצאה: לראשונה מאז הקמת העיר נבחרו רק מועמדים חרדים – והמפד"ל נמחקה.
יעקב אשר לא יודע להצביע על "קו פרשת מים" של הידלדלות האוכלוסייה הלא-חרדית. "לא היה כאן איזה בסטיליה או ליל בדולח. כשסגרנו עוד ועוד כבישים לתנועה בשבת זה היה על פי חוק, רק אחרי ש-95% מהתושבים שם היו שומרי שבת"
אשר מזכיר כי "ב-1993 עוד היו שני מנדטים לליכוד ושניים למערך, וגם ב-1998 העבודה זכתה במושב אחד". מאז ועד 2018, אליה נגיע בהמשך, לא הצליחה מפלגה חילונית להיבחר למועצת העיר, ומ-2013, כאמור, גם לא דתית-לאומית. לדבריו, הוא לא יודע להצביע על "קו פרשת מים" של הידלדלות האוכלוסייה הלא-חרדית. "לא היה כאן איזה בסטיליה או ליל בדולח", אמר. "כשסגרנו עוד ועוד כבישים לתנועה בשבת זה היה על פי חוק, רק אחרי ש-95% מהתושבים שם היו שומרי שבת".

"הדתיים עזבו את בני ברק בבת-אחת"

ראש העיר לשעבר מאשר כי הקמת שיכון ויז'ניץ היוותה זרז לתהליך ההתחרדות, אך בדומה לנחשוני הוא מייחס השפעה גדולה יותר לתהליכים בציונות הדתית דווקא. "אצל החילונים היציאה מהעיר לא הייתה בגלים, אלא כתנועה של בודדים שגרו בקריית בעלי מלאכה או בפרדס כץ והבינו שזה לא המקום שלהם", הסביר. "לעומת זאת, אצל הדתיים התחילו לצוץ הרבה אפשרויות בחוץ שממש קרצו להם, כמו היישובים הגדולים שקמו ביהודה ושומרון".
"קח את אלקנה, למשל. הרבה אנשים שגדלו בבני ברק ושהוריהם בבני ברק, זוגות צעירים, בוגרי ישיבות ההסדר, קמו ועברו לשם", הוסיף אשר. "הייתה גם תנועה גדולה לפתח תקווה, שכונת כפר גנים, ושלב נוסף היה לגבעת שמואל. הקרבה לאוניברסיטת בר אילן והבתים המודרניים, מגדלים עם מעליות שבת, מה שלא קיים בבני ברק - כל זה קרץ להם.
טנא: "'ישראל הצעיר' שוכן לא רחוק מבסיס השלישות ברמת גן, ולכן חיילי צה"ל רבים מתפללים בו ביום-יום. בנוסף, החיילים השוהים בבסיס בשבתות באים להתפלל בבית הכנסת לאורך שנים. הקהילה דואגת להם מאוד ומוקירה אותם"
"פתאום הציעו להם איכות חיים בסביבה שרובה כמותם - אוכלוסייה דתית-לאומית – והם הלכו. זה הפך לטרנד בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, ומדובר במסות של אלפי יחידות דיור שמשנות את כללי המשחק. בתחילה, הרבה מבוגרים עדיין נאחזו בבני ברק, אבל לאט-לאט, עם השנים, גם הם הלכו לגור ליד הילדים שלהם בערים הסמוכות".

"למשפחה דתית אין מה לחפש פה"

ח"כ אשר מעיד על עצמו כי כראש עיר הוא נזהר מאוד שלא להצר את צעדי החילונים והדתיים-הלאומיים המעטים, עד שבמקרים רבים הקצה מבני ציבור עבור מוסדות החינוך שלהם גם כשלא הייתה לכך הצדקה. "לא הייתה כאן דורסנות", אמר. "כשבית ספר של 800 ילדים הצטמצם ל-150 לא סגרנו אותו, רק חילקנו את המבנה עם מוסד אחר. נציגי המפד"ל נאבקו נגד זה, אבל בסוף הבינו שזה הדבר הנכון שצריך לעשות.
9 צפייה בגלריה
יעקב אשר
יעקב אשר
"הציעו להם איכות חיים בסביבה שרובה כמותם - אוכלוסייה דתית-לאומית – והם הלכו". ח"כ יעקב אשר
(צילום: שמוליק דודפור)
"בתלמודי התורה החרדיים יש צפיפות נוראית, ולעומתם בחלק מבתי הספר הדתיים הכיתות קטנות מאוד והרבה תלמידים הם בכלל תושבי הערים הסמוכות – ובכל זאת התעקשתי שלא לסגור אותם. גם על תיכון רמז, המוסד החילוני האחרון בבני ברק, נלחמתי. ראיתי חובה להשאיר אותו, כדי שיהיה להם איפה ללמוד – גם אם אין לזה הצדקה מבחינת התקינה".
השינויים הדמוגרפיים השפיעו, כאמור, גם על צביון בתי הכנסת – מבני ציבור שבעיר צפופה כמו בני ברק הופכים למשאב מוגבל ומבוקש ביותר. "הציבור החרדי גדל, אז הגיוני ומתבקש שמתפללים ישתמשו במקומות דתיים-לאומיים שהתרוקנו. אבל כששאלו אותי מה לעשות, עניתי: כנסו - וכבדו את המסורת שלהם. כל עוד יש מתפללים שרוצים את הנוסח שלהם והיו רגילים – צריך לשמור עליו. זה גם מה שרבני העיר פסקו". כך, למשל, ישנם בתי כנסת שהחרדים מקפידים לעזוב ביום העצמאות, כדי לאפשר לקהל הציוני לחגוג בו בתפילות ובטקסים מיוחדים, כמנהגם.
ועם זאת, מודה ראש העיר לשעבר: "אני יכול להבין שלמשפחה דתית-לאומית אין כל כך מה לחפש היום בבני ברק". לדבריו, "אנשים אוהבים היום לגור ליד אנשים שדומים להם, ואני אתפלא מאוד לשמוע על זוג צעיר שבמקום ללכת לכפר גנים או לגבעת שמואל או למודיעין או ללוד או ליהודה ושומרון, שזה המקום הנוח והטבעי לו, יחליט לבוא דווקא לבני ברק".

לא עוזב את העיר עבור אף אחד

כשיעקב אשר תוהה מה מחפשת כיום משפחה דתית-לאומית בעיר התורה והחסידות, הוא מתכוון, למשל, לאודי טנא (34), נשוי ואב לשניים, דור שני שלא עוזב את העיר עבור אף אחד. ובמענה לשאלת ראש העיר לשעבר: אודי לא שם בגלל מחירי המעונות הנמוכים או הכיתות המרווחות בבית הספר, אלא קודם כל כבן למשפחה בני-ברקית ותיקה שעדיין מאוהב בעיר – וגם כפעיל חברתי ופוליטי בולט בזירה המקומית, החדור תחושת שליחות ומאמין בשינוי.
טנא וחבריו, נציגי סניף הליכוד בבני ברק, כבר חתומים על הישג משמעותי אחד - ימים יגידו אם מוראלי בלבד או עמוק יותר - כאשר הצליחו להפוך את המגמה, ובבחירות המקומיות האחרונות, אחרי 20 שנה בלי מפלגות ציוניות עצמאיות, זכו עם רשימתם במנדט אחד במועצת העיר. הנציג שנכנס, הוא יעקב וידר, אמנם חרדי (מודרני), וטנא עצמו, מספר 2, הוא דתי-לאומי, אבל עצם חזרת הליכוד למועצה בזכותם, אחרי שהמפלגות הלא-חרדיות נמחקו, כאמור, היא לכל הפחות מיני-מהפך מבחינתם, והם מקווים שאין זו מראית עין בלבד.
יעקב אשר: "אנשים אוהבים היום לגור ליד אנשים שדומים להם, ואני אתפלא מאוד לשמוע על זוג צעיר שבמקום ללכת לכפר גנים או לגבעת שמואל או למודיעין או ללוד או ליהודה ושומרון, שזה המקום הנוח והטבעי לו, יחליט לבוא דווקא לבני ברק"
עם או בלי קשר לכך שאין להם שום סיכוי לנצח את מגמות הדמוגרפיה וההגירה, וידר וטנא כופרים בחלוקה הדיכוטומית המקובלת של המפה המגזרית והפוליטית לחרדים, דתיים וחרדים – וזה מה שהביא להם את הניצחון המתוק. במקום לרוץ במסגרות נישתיות שנכשלו שוב ושוב, הם הצליחו לאחד תחת הליכוד מצביעים משלוש הקבוצות למנדט אחד. על הדרך גם עשו השניים את הלא-ייאמן, כשגרמו לחסידים אדוקים, חלקם מהחוגים האנטי-ציוניים, לשלשל לקלפי את הפתק "מחל".
טנא, שכנטע זר בעירו יש המגדירים אותו "גרעין משימתי של איש אחד", מספר כי יש לא מעט משפחות דתיות-לאומיות שמצטרפות לקהילה, אף שאין זה בכמויות שעשויות להשפיע על יחסי הכוחות. "זה לא משנה מגמה, אבל כן משנה את הרוח", אמר.

ברית חדשה עם "החרדים המודרנים"

אלא שבני הברית שלו, כאמור, הם לא רק חובשי הכיפות הסרוגות בוגרי "בני עקיבא", אלא "כל מי שמשרת את המדינה", כשהוא מכוון בעיקר לחרדים המודרנים, המתגייסים לצבא יותר מהשמרנים בחברה שלהם, משתלבים בשוק העבודה ורואים את עצמם חלק מהחברה הישראלית. כרס"ן במילואים הוא מדגיש: "לא המגזר מעניין אותי, אלא הערכים, ולכן אני מכניס למשוואה את כל מי שעשה צבא".
9 צפייה בגלריה
שלטי חוצות בבניב רק
שלטי חוצות בבניב רק
אחרי 20 שנה בלי מפלגות חילוניות, "הליכוד" הכניס נציג לעירייה
(צילום: AFP)
טנא מזהה כי "החרדים רוצים שינוי ולכן מצביעים לנו", ומשוכנע: "ב-2023 אנחנו בעזרת ה' נגדל". לדבריו, הוא תולה תקוות בתהליכים שכבר מתרחשים בתוך הזרם המרכזי של תושבי בני ברק, ולדעתו "השינוי כבר קורה בשטח".
כדוגמה ציין כי בלחץ עסקני המגזר וחצרות הרבנים, העירייה מסרבת לפתוח מוסדות חינוך ממלכתיים-חרדיים (ממ"חים), שבהם לומדים את מקצועות הליבה, והדבר דוחק את המשפחות המודרניות לשלוח את ילדים לבתי ספר דתיים-לאומיים, ולבחור את נציגיהן הפוליטיים בהתאם.
"המפלגות החרדיות יודעות שהן מאבדות אותם", מספר אודי טנא, "ולכן גם אלינו הגיעו שליחים מטעמן והציעו שנסיר את ההתמודדות ולמנוע בחירות, כמו שעשתה המפד"ל ב-2008, בתמורה לשני מקומות במועצת העיר בתוך סיעה אחת מרכזית".
"אמרתי להם שלפי מה שלמדתי, 'אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור', ולכן אנחנו מתעקשים להתמודד ולהוכיח את עצמנו – וכך היה. הם לא הבינו מאיפה הדתי-לאומי הזה, שהם כל כך אוהבים לזלזל בו, יודע לצטט ככה מהגמרא, אבל בניגוד אליהם - אצלנו יש בחמישייה הראשונה של הרשימה שלושה מועמדים עם סמיכה לרבנות".

צלבי קרס על בית הכנסת

במסגרת מאמציו להחייאת הציונות הדתית בבני ברק, טנא משמש גם כאחד הגבאים בבית הכנסת "ישראל הצעיר" ברחוב הרב קוק בעיר, שהוקם לאחר מלחמת ששת הימים על ידי ניצולי שואה ולוחמי מחתרות לזכר יקיריהם וחבריהם, אך עם השנים שינה את פניו ומשרת כיום בעיקר מתפללים חרדים. לפני כמה שבועות עלה בית הכנסת לכותרות עקב ריסוס צלבי קרס על דלתותיו ופיזור תמונותיה של הנערה שירה בנקי ז"ל, שנרצחה בפיגוע השנאה במצעד הגאווה בירושלים ב-2015.
ריאיון עם רב בית הכנסת שרוסס בצלבי קרס
(צילום: משה מזרחי)

אף שיותר מ-70% מבאי בית הכנסת הקבועים הם חרדים, טנא נאמן לגישתו האנטי-מגזרית, המחברת והאופטימית - ומתמקד בטוב. "מאז שנוסד ועד היום, המקום מכיל את כל עמך ישראל", הוא אומר. "מגיעים לכאן בעלי כיפות סרוגות, שחורות ושקופות, אשכנזים וספרדים, מסורתיים, דתיים וחרדים על כל הרצף.
"'ישראל הצעיר' שוכן לא רחוק מבסיס השלישות ברמת גן, ולכן חיילי צה"ל רבים מתפללים בו ביום-יום. בנוסף, החיילים השוהים בבסיס בשבתות באים להתפלל בבית הכנסת לאורך שנים. הקהילה דואגת להם מאוד ומוקירה אותם. זה מקום שבו כולם מתכנסים יחד, כאיש אחד בלב אחד. יש בו מגוון תפילות ושיעורי תורה רבים בשעות שונות לאורך היום".
"עד לפני מספר שנים התפללו בבית הכנסת בו-זמנית חמישה סגני-אלופים בקבע ובמילואים", מוסיף טנא בגאווה. "אחד מהם הוא סא"ל (במיל') הרב אשר לנדא, המשמש כרב הקהילה מזה 25 שנים. הוא משמש כרב המכון לרפואה המשפטית באבו כביר וראש תחום רפואה והלכה בקופת חולים מאוחדת, ועד לאחרונה שירת כראש ענף זיהוי וקבורה בצה"ל".
את הרוח של אודי טנא, כך נראה, אף אחד לא יצליח לקבור.