ההתנגדות לכפייה דתית של המחנה הליברלי הפכה עם השנים לאינסטינקט תרבותי, לעיתים כמעט רפלקסיבי. אך רפלקס, גם כשהוא לכאורה מובן, אינו תחליף לחשיבה, וכאשר הוא מחליף שיח זהותי שלם – נוצר חלל.
זהו הרקע לשיח היהודי-ליברלי במדינת ישראל. הציבור הליברלי נוטה להגדיר את יחסו ליהדות לא דרך חזון חיובי, אלא באמצעות רשימת שלילות: הדתה, שימוש פוליטי בדת, חדירה של מוסדות דתיים לחיים הפרטיים, כניסת עמותות למערכת החינוך ופגיעה בחירויות הפרט. חששות אלה נשענים על חרדה עמוקה מפני אובדן מרחב החיים החופשי במציאות הפוליטית במדינה. אך כאשר השלילה הופכת לשפה היחידה, נעלמת האפשרות לשאול שאלה עמוקה יותר: איזו יהדות כן יכולה להשתלב בחיים ליברליים.
במילים פשוטות: רבים בחברה הליברלית יודעים היטב מה הם אינם רוצים מהיהדות, אך מתקשים להגדיר מה כן. התוצאה היא ואקום תרבותי, וכמו בכל ואקום ציבורי – הוא אינו נותר ריק לאורך זמן.
היהדות, בניגוד לדתות אחרות, אינה רק מערכת אמונית של שמירת מצוות. היא סיפור של עם – היסטורי ולאומי, מרחב עצום של ארון הספרים היהודי, זיכרון, חגים, ערכים, שפה, דמויות מופת, מוסר וקהילות הפזורות ברחבי הגלובוס. מי שמוותר על העיסוק בה אינו מבטל אותה, אלא מפקיר אותה. בפועל, ההפקרה הזו מאפשרת לגורמים חדגוניים, שלעיתים גם משתמשים בדת ככלי כוח, להחזיק כמעט לבדם במפתחות לשיח היהודי-ציבורי בישראל.
כאן נוצר הפרדוקס: בשם החופש והזהירות מפני כפייה, הציבור הליברלי מוותר על האחריות לעיצוב יחסו ליהדות – ואז מוצא את עצמו נאבק שוב ושוב בתוצרים של הוויתור.
לשרת את הציבור, לא לכפות
אני כותב את הדברים לא רק מתוך עמדה רעיונית, אלא גם מתוך ניסיון אישי. בבחירות לתפקיד רב העיר הוד השרון הייתי המועמד האלטרנטיבי של המחנה הכללי והדתי, מול מועמד חרדי שנתמך הן על ידי ש"ס והן על ידי ראש העיר. ההתמודדות הזו לא הייתה על זהות אישית, אלא על תפיסת תפקיד: האם רב, כשליח ציבור, נועד לכפות תפיסת עולם – או לשרת ציבור מגוון ולכבד את בחירותיו? והאם היהדות יכולה להיות רלוונטית ולהעניק השראה גם לאנשים שבחרו באורח חיים ליברלי ופלורליסטי?
במסגרת ההתמודדות הצעתי לעירייה מודל אחר: הקמת ועדת היגוי עירונית, שבה יהיו שותפים נבחרי ציבור, נציגי תושבים חילונים, מסורתיים ודתיים, אנשי חינוך וקהילה. גוף מייעץ ושקוף, שמטרתו לעצב יהדות ציבורית המתאימה לחיים הליברליים של התושבים. לא יהדות של כפייה, לא הדתה ולא שינוי אורח חיים – אלא שילוב והסכמה. בעיניי, זו אינה רק יוזמה מקומית, אלא אפשרות לבשורה לאומית: יהדות יכולה להשתלב במרחב הליברלי מבלי לאיים עליו, כאשר מתקיים שיח עמוק ונבנים יחסי גומלין המבוססים על אמון והערכה.
המסר היה פשוט: תפקיד שליח הציבור הוא לשרת את הציבור – לא לכפות; להקשיב – לא להכתיב, ולכבד את בחירתו. ההצעה נדחתה. לא מפני שהייתה שגויה, אלא מפני שעוררה פחד. נחשף כאן עומק החשש: עצם הרעיון שיהדות תהיה נוכחת במרחב הליברלי כשותפה, ולא כיריבה, נתפס כאיום.
החשש הזה אינו מקרי. הוא תוצר של שנים שבהן המפגש של הציבור הליברלי עם יהדות התרחש בעיקר דרך קונפליקט. כפי שנאמר במקורות, נוצר כאן "שורש פורה ראש ולענה" – חשד עמוק המזין את עצמו, שגורם לכל יוזמה יהודית להיתפס מראש כבעיה.
כשליח ציבור וכמי שלמד לעומק את הוד השרון – העיר הליברלית ביותר בישראל – בחרתי להיפגש עם תושבים: חילונים, מסורתיים, הורים צעירים, אנשי חינוך ופעילים חברתיים. הקשבתי לפחדים, אך גם לשאיפות. שוב ושוב עלה אותו קול: רצון לפתוח חלון ליהדות שאינו מאיים.
יותר מפעם אחת אמרו לי הורים צעירים: "אנחנו נגד הדתה, כפייה או שינוי באורח החיים. אבל אנחנו כן רוצים לציין מעגלי חיים כמו בר-מצווה, חתונה או אפילו אבלות דרך מסורת ישראל, בפורמט שמתאים לאופי החילוני והפלורליסטי שלנו". זהו קול שממעט להישמע בשיח הציבורי, אך הוא קיים ונוכח.
בעבודתי כרב קהילות בחו"ל אני פוגש מודל אחר של יהדות: כזו שגם האנשים הרחוקים ביותר מהגדרה דתית מוצאים בה חלק. לא מתוך פחד ולא מתוך התגוננות, אלא מתוך השראה. יהדות שמעניקה עומק תרבותי, שפה מוסרית וחיבור קהילתי – מבלי לדרוש ויתור על חיים ליברליים. המודל הזה קיים, והוא עובד.
הרב יוגב כהןצילום: באדיבות המצולםלמרות זאת, במשך שנים התשובה הליברלית הדומיננטית לאתגר הזה הייתה הימנעות: יהדות – אולי, אבל רק במרחבים פרטיים, או "כמה שיותר רחוק מאיתנו". אלא שהימנעות אינה ניטרליות. היא עמדה פוליטית בפני עצמה. כאשר הציבור הליברלי נסוג מהשיח היהודי, מי שנותר בו הם אלה הרואים ביהדות מערכת סגורה וחד-קולית. ואז, שוב ושוב, נאלץ המחנה הליברלי להיאבק בתוצאות – מבלי לגעת בשורש.
עם זאת, גם במחנה הליברלי והציבור הכללי קיימת התעוררות: מיזמי יהדות כמו בינ"ה, 929 ואחרים מציעים יהדות פתוחה ומשותפת. הם מוכיחים שליברליות אינה היעדר זהות, אלא היכולת לנהל זהות מורכבת. אף על פי כן, גם מיזמים אלה נתקלים בהתנגדות פנימית מחשש להדתה – ושוב אנו חוזרים לנקודת ההתחלה.
אם הציבור הליברלי לא ינסח לעצמו יחס חיובי, אחראי ומודע לסיפור היהודי – מישהו אחר יעשה זאת במקומו. השאלה אינה איזה תוכן יהודי יתקיים כאן, אלא מי יעצב אותו: הציבור עצמו, או מנגנונים שפועלים במקומו. זו כבר שאלה תרבותית, פוליטית ומוסרית – לא דתית.
- הרב יוגב כהן הוא ראש ישיבה ומשפטן העוסק ביחסי דת ומדינה
