ב-21 בינואר 2024, י"א בשבט תשפ"ד, הלך אוֹרי ויזל לבית הדין הרבני בירושלים כדי למסור גט לאם בנו ומי שהייתה אשתו, שיר, ולהתגרש באופן רשמי. אחיו הגדול, אלקנה, הספיק להעביר לו מסר. "הוא כתב לי בקבוצת האחים בוואטסאפ, 'אנחנו איתך ואוהבים אותך, בטוח שתצמח מזה ויהיה טוב'", הוא משחזר. "אלקנה היה דמות משמעותית שליוותה אותי, הוא ואשתו גלית ליוו גם אותנו כזוג, עוד לפני שהגענו בכלל לגירושים. היינו מגיעים אליהם לשבתות ומדברים. הוא היה הראשון מכולם שדיברתי איתו על המשברים האלה, עוד לפני ההורים".
5 צפייה בגלריה
אורי ויזל. "חשבתי לעצמי: אפשר שנייה של שקט בחיים?"
(צילום: שלו שלום. צולם ב"המפעל", ירושלים)
אלקנה היה איש סודו לאורך תהליך הגירושים, אבל באותו יום הוא היה מגויס למילואים. מי שליווה את אורי בבית הדין היה איתמר, אחיו התאום של אלקנה. "אנחנו יוצאים מבית הדין, אני מסתכל על איתמר, והוא מסתכל עליי, ואני אומר לו: טוב, מה עכשיו? הורדתי את הטבעת והלכנו לאכול שווארמה", הוא נזכר. "הייתי בחרדה, כי מה, אני הולך להגיד לאנשים שאני גרוש? איך זה נראה, גרוש בן 23? זה הזיה. איתמר, שגדול ממני ב-12 שנה, אמר לי: 'ברור שזה צעד קשה וכואב, אבל אתה תראה שבמרחק הזמן, אם אתה תהיה שלם עם מה שעשית, אנשים יעריכו אותך מאוד ואולי אפילו יקנאו באומץ שלך לעשות דברים אמיתיים שצריך לעשות אותם. אתה תראה שיהיה בסדר'".
דבר לא הכין אותם לאסון שהתרחש למחרת, ב-22 בינואר 2024. "ישבתי באותו יום בחנות כלי המוזיקה שעבדתי בה, והייתה לי תחושה של שחרור, של חיים חדשים. זה היה יום מאוד-מאוד פרודוקטיבי", הוא אומר. "חזרתי הביתה, להורים. גרתי אצלם בינתיים. בערב היה לי וובינר זום, ישבתי בחדר בקומה למעלה. מתישהו אני שומע קולות מלמטה, ובשלב מסוים די ברור שאמא שלי בוכה. אני מנסה לחשוב מה הסיפור, ואני אומר לעצמי שיכול להיות שהיא בוכה בגלל הגט, כי קשה לה, זה לא מופרך. עוברות עוד שתיים-שלוש דקות ואני שומע שזה ממש בכי תמרורים. אני עוזב את המחשב, פותח את הדלת ושומע ממש צרחות".
הוא הביט למטה וראה את ההורים שלו עומדים שם כשלידם שלושה לובשי מדים. "בשלב הזה ברור לי שקרה משהו לאלקנה, למרות שהיה לי עוד אח במילואים באותו זמן בצפון. הרגשתי את זה, אני לא יודע למה", הוא משתף. "אני נעצר באמצע המדרגות, ורואה קצין שעומד קרוב, ואני מסתכל עליו, הוא מסתכל עליי, ואני שואל אותו: אלקנה? הוא מוודא שאני אורי, ואז אומר לי 'כן'. אני שואל אותו 'נפצע או נהרג?' – ואז הוא אומר לי את השורה הזאת, 'אחיך אלקנה נפל בקרב בפעילות מבצעית ברצועת עזה'. המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא 'אוקיי, אנחנו משפחה שכולה עכשיו, וולקאם'. המחשבה השנייה הייתה מה יהיה עם גלית אשתו וארבעת הילדים שלהם. ואז אני חושב לעצמי: וואי, רק אתמול התגרשתי, אפשר שנייה של שקט בחיים?"
("אנשים אומרים" – אורי ויזל. שיר שנולד מתוך השבר)
רס"ר במילואים אלקנה ויזל היה מפקד כיתה בגדוד 8208 בחטיבה 261. הוא נהרג באירוע קריסת המבנים במרכז רצועת עזה, שבו נהרגו עוד 20 לוחמים מלבדו. בן 35 היה במותו. לאחר ההלם הראשוני מהבשורה הקשה על האובדן, אורי התעשת ולקח את המושכות. "השעה הייתה עשר בלילה, והיה צריך להודיע לכולם עד הבוקר, כדי שיוכלו לפרסם את שמו בשש", הוא נזכר. שלושה מאחיו היו באזור, והוא ביקש מהמודיעים ממערך הנפגעים להצטרף לנסיעה אליהם. "קצין הנפגעים כל הזמן שאל אותי ברגישות אם אני בטוח שאני רוצה לבוא איתם, ואמר שבכל שלב אני יכול להתחרט ולחזור הביתה. בנסיעה בדרך לאיתמר, שליווה אותי בבית הדין בגבעת שאול יום לפני זה, פתאום אני קולט שאני לא רק עומד להגיד לו שאח שלו נהרג, אלא שאני עומד להגיד לו שאחיו התאום נהרג. הבנתי שהוא הולך לחוות משהו אחר, שאני לא אבין".
"אנשים יכולים לפגוש אותי ולשאול: 'מה קורה? וואי, מה שלום ההורים שלך?' – אם אתה רוצה לדעת מה שלום ההורים שלי, תתקשר אליהם, תשאל אותם. אתה פגשת אותי, אז תשאל אותי מה שלומי. זה לא פחות חשוב מאשר שלום ההורים שלי"
משם הוא המשיך לאחותו באפרת. "אני ואיתמר הודענו לה ביחד, נסענו עם הקצין. אחר כך המשכתי לכרמי צור, לעוד אח אחד. שם כבר אמרתי לקצין: 'אני נכנס איתך, אבל אתה מדבר'. אני דפקתי בדלת, אבל כבר לא היה לי כוח לדבר", הוא משחזר. "רק כשיצאנו משם, בסביבות אחת בלילה, פתאום הרגשתי שאני יכול רגע לבכות. לא היה לי שמץ של מושג איך אני מעבד את כל הכאב הזה. מצד שני, היה לי גם ברור, ואמרתי את זה לאחד החברים שלי באותו ערב, שאני הולך לחיות את החיים שלי ברבאק. היה ברור לי שאני לא יודע איך וכמה זמן זה ייקח, אבל הולך להיות טוב".
"לא תמיד רואים את האחים השכולים"
התקופה הקשה בחייו של אורי ויזל הייתה הרקע לשיר הראשון שהוא הוציא לאוויר העולם כמוזיקאי, "אנשים אומרים". את השיר הוא כתב והלחין בעצמו (בלחן עזרו לו יוסף גבאי ואיבגי כץ). "בלילה אנשים אומרים שאני מיוחד / בבוקר אני לבד / באמת למי אכפת / אין טאקט לאף אחד", הוא שר בפזמון הסוחף של השיר. לקראת סיום השיר הוא פותח את מלוא הגרון ומאותת שיש לו יכולות ווקאליות נדירות.
כשאתה שר שם על חוסר טאקט, אתה מתכוון לחוסר הטאקט כלפי גרושים או כלפי אחים שכולים?
"שני הדברים קיימים ונכונים, אבל כשכתבתי את זה בלט לי יותר חוסר הטאקט כלפי אחים שכולים".
מה למשל? יש לך דוגמה?
"במעגלים הקרובים של השכול לכל אחד יש את הכאב שלו, אבל הסביבה מתייחסת לזה אחרת. אני מרגיש שלא תמיד רואים אותנו, האחים, ואני שומע את זה מהרבה אחים אחרים. אנשים יכולים לפגוש אותי ולשאול: 'מה קורה, מה נשמע? וואי, מה שלום ההורים שלך?' – אם אתה רוצה לדעת מה שלום ההורים שלי, תתקשר אליהם, תשאל אותם. אתה פגשת אותי, אז תשאל אותי מה שלומי. זה לא פחות חשוב מאשר שלום ההורים שלי... אנשים חושבים 'מסכנים ההורים', ולא חושבים לשאול איך אתה מרגיש. לא נתקלתי בזה אישית, אבל גם שמעתי מאחים שכולים אחרים שבעבודה אמרו להם אחרי חודשיים-שלושה משהו כמו 'טוב מה, כמה אפשר לבכות? סבבה, עבר, תתקדם בחיים, חלאס'. זה הכי חוסר טאקט שבעולם. בן אדם איבד אח, זה עובר אחרי חודשיים?"
וכשאתה שר "בלילה אנשים אומרים שאני מיוחד / בבוקר אני לבד", למה אתה מתכוון?
"הלבד, באופן טבעי, מתקשר יותר לגירושים. עוד לפני שהתגרשנו, כשהיינו פרודים וכבר לא גרנו ביחד, זה היה הדבר שהכי חטפתי כאפה ממנו. פתאום אתה לבד. אני זוכר שבתקופה הזאת הייתי הולך ברחוב, בקיץ, ורואה המון זוגות שכיף להם, הולכים, מבלים ומטיילים, והיה שורף בלב שאני לא שם. אתה חוזר הביתה ואתה לבד. אחרי הופעות אנשים היו ניגשים אליי ואומרים לי שאני מיוחד, באים עם מחמאות אמיתיות, ואז אני חוזר הביתה ואומר, מה זה השטויות האלה? שום דבר לא נוגע בי, אז איך זה נוגע בהם? הרגשתי לבד בסופו של דבר, מכל החוויה הזאת, לא רק בהקשר הזוגי. הרגשתי שאף אחד לא באמת יבין את מה שאני אומר. גרושים יכולים להבין את זה שאני גרוש, אחים שכולים יכולים להבין את זה שאני אח שכול, אבל אצלי זה גם וגם".
5 צפייה בגלריה
אורי ויזל. "עד לגט הרשמי לא הסכמתי להוריד את הטבעת"
(צילום: שלו שלום. צולם ב"המפעל", ירושלים)
הוא בן 25, גר ביישוב תלם בהר חברון. גדל באפרת למשפחה דתית-לאומית כבן זקונים, השביעי מבין שבעה אחים. מפוחית הייתה הכלי הראשון שהוא למד לנגן אליו. בהמשך למד לנגן בפסנתר ורק לאחרונה התחיל לנגן בגיטרה. בימים אלה הוא לומד ב"שירת הלווים", בית הספר הגבוה למוזיקה בניהולו של יונתן רזאל, כדי להעמיק ביסודות.
ב-2020, עוד לפני גיל 20, הוא התחתן עם מי שהייתה אהבת נעוריו, שיר. זמן לא רב אחרי החתונה הם עברו תאונת דרכים, והפציעה שלו הובילה לכך שצה"ל לא רצה לגייס אותו ("יש לי ברזלים ברגל ימין עד היום, היה לי שיקום של חצי שנה בערך"). במקום שירות צבאי הוא התנדב לשירות לאומי כמדריך בישיבה התיכונית קריית ארבע, שבה למד בעצמו מספר שנים קודם לכן.
הוא ואשתו הביאו יחד לעולם בן אחד, בארי, היום בן שלוש וחצי. לאחר כשלוש שנות נישואים, באוגוסט 2023, בני הזוג נפרדו והחל תהליך הגירושים. "ברוך השם, אנחנו משתדלים להיות בטוב, לא בכסאח ולא בשנאה. לעזור אחד לשני, שהכול יתנהל בצורה כמה שיותר נעימה ומכובדת", הוא אומר על היחסים ביניהם. "עד לגט הרשמי לא הסכמתי להוריד את הטבעת. אחרי חודש שהיינו פרודים, המטפלת שלי אמרה לי 'מה הסיפור שלך עם הטבעת? מה הבעיות שלך?' ואמרתי לה: אני מבין מה את אומרת, אבל אני לא מוכן להוריד את הטבעת עד שיש גט. אני לא יכול להיפרד מזה. אני חושב שבאיזשהו מקום החזקתי עוד תקווה, שאולי יקרה משהו אחר, אולי בסוף לא נתגרש".
בהלוויה של אחיו בהר הרצל, יומיים לאחר הגט, גרושתו ישבה לצידו. "היא ישבה לידי כל ההלוויה. ישבתי על כיסא כתר וראיתי איך מורידים את הארון אל הקבר", הוא נזכר. "אמרתי לעצמי, זה לא הגיוני שקוברים עכשיו את אח שלי, אותו אחד שליווה אותי כל הדרך הזאת, ואני אפילו לא הספקתי לעבד איתו את האירוע. זה לא הגיוני שקוברים אותו עכשיו. מצד שני, זה קורה לי מול העיניים. אני רואה את הארון ומתחיל לצרוח, קורא 'אח שלי!' בצרחות. שתיים-שלוש דקות, רק צורח 'אח שלי, לא, לא, לא'... אני לא כזה דרמטי בחיים שלי, בטח לא ליד אנשים. אתה יודע, לא נעים, מה יגידו וזה. מבחינתי זה היה אירוע שהוא פתח להרבה דברים שבאו בשנתיים האחרונות. כבר לא אכפת לי מה יגידו".
המכתב האחרון שנתן כוח
אלקנה ויזל נפצע במבצע צוק איתן, אבל בחר לחזור להיות לוחם. על כיסוי הטלפון של אחיו הקטן, אורי, מודבקת מדבקה עם תמונתו והציטוט הבא: "תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים". מדובר בציטוט ממכתב שאלקנה השאיר אחריו כצוואה, למקרה שלא יחזור בחיים. "בבקשה מכם, תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן. חיים של אהבה, תקווה, טוהר ואופטימיות. תסתכלו לאנשים היקרים שלכם בלבן של העיניים ותזכירו להם שכל מה שעובר עליהם בחיים האלה שווה את זה, ושיש להם הרבה בשביל מה לחיות", כתב בין השאר.
ההספדים בהלווייתו של אלקנה ויזל ז"ל, לפני כשנתיים
המכתב המלא של אלקנה התפרסם לאחר נפילתו, ונתן כוח והשראה לאח הצעיר. הוא היה נקודת אור בימים חשוכים, והיו לו כאלה. "הייתה לי, ועדיין יש לפעמים, הרגשה שאין לי כוח לחיות את החיים האלה. מחשבה להישאר במיטה ולא לעשות כלום, שאין לי כוח לעשות דברים ולחלום חלומות", משתף אורי. "חודשיים-שלושה אחרי שאלקנה נהרג הייתה לי התרסקות מבחילה, חזרתי למקום שבו אני רוצה שאף אחד לא ידבר איתי, שאנשים יפסיקו להתעניין בי, שייתנו לי למות בשקט במיטה שלי. זה היה הרגש".
"המוזיקה היא תרופה, מבחינתי זה הכדור הכי טוב נגד חרדות ודיכאון. אתה פוגש את עצמך דרכה במקומות שאתה לא יכול להגיע אליהם בשום דרך אחרת. אלקנה כתב במכתב שלו, 'תשירו הרבה'. אני חושב שהוא לא סתם כתב. הוא ידע שזה מחבר אנשים"
מלבד המכתב האחרון של אחיו, גם המוזיקה נתנה לו כוחות: "ברובד האישי גיליתי את עצמי מחדש בתור יוצר. מוזיקה תמיד הייתה החלום שלי, אני מנגן מאז שאני זוכר את עצמי ותמיד אהבתי לשיר, אבל לפני מה שקרה לא ראיתי את עצמי כיוצר. התחלתי ללכת לסדנאות כתיבה, לכתוב יותר ולהשמיע שירים שכתבתי לחברים קרובים".
הסרטון של אלקנה ויזל ז"ל לצד הזמר אברהם פריד
(צילום: באדיבות המשפחה)
(הביצוע המשותף של אורי ויזל עם אברהם פריד)
בינתיים הוא כבר הספיק להתארח בהופעות של חנן בן ארי ועקיבא תורג'מן, ששניהם למדו עם אחיו אלקנה בישיבת ההסדר ברמת גן. "אני עוקב אחרי חנן עוד לפני שהוציא את השיר הראשון שלו 'ממך עד אליי'. אני מעריץ שרוף של ההינדיקים (מופעים שבהם בן ארי מבצע שירים שאינם להיטים, המיועדים למעריצים אדוקים – ש"מ)", הוא מגלה. במקרה אחר הוא שר עם אברהם פריד את השיר "לְנַצֵּחַ", בביצוע שהוקדש לזכר אחיו. הייתה לביצוע הזה משמעות מיוחדת, היות שאלקנה ויזל הצטלם עם פריד לסרטון שבו הוא שר את השיר יחד איתו, כשבועיים לפני נפילתו. בסרטון ההוא מהמילואים פנה אלקנה לתלמידיו בבית הספר נעם בני דקלים, וביקש לחזק אותם.
אתה מרגיש שיש קשר בין האובדן לבחירה שלך לצאת לעולם עם המוזיקה שלך?
"זה לא היה יכול לקרות בלי זה. כבר הכנתי את עצמי לזה שיש מצב שיהיו כל מיני תגובות של אנשים בסגנון 'תראו איך הוא משתמש בשכול בשביל לקדם את עצמו' או 'עושה יחסי ציבור מהשכול'. אני לא מתבייש להגיד את זה. אני עושה יחסי ציבור מהשכול, לא ממקום מזלזל, אלא ממקום שקרה פה אירוע שהוא גם אירוע אישי, לא רק ברמה הלאומית – ואני מנסה לראות מה אני חווה ומה קורה לי מהאירוע הזה, איך אני מתמודד איתו ואיך אני מעביר את זה הלאה, כי זה יכול לעזור לעוד אנשים, זה הכול. בן אדם חווה משהו ומרגיש שיש לו שליחות מהחוויה הזו. אנשים חווים הרבה דברים, לוקחים אותם וממנפים אותם. אפשר להסתכל על זה בתור 'עושה יח"צ מהשכול', בסדר".
5 צפייה בגלריה
נושאים את הארון בהלווייתו של אלקנה ויזל. "התחלתי לצרוח: אח שלי!"
(צילום: אוהד צויגנברג / AP)
מה התפקיד של המוזיקה בחייך, בתוך כל התקופה הזו?
"המוזיקה היא תרופה, מבחינתי זה הכדור הכי טוב נגד חרדות ודיכאון. אתה פוגש את עצמך דרכה במקומות שאתה לא יכול להגיע אליהם בשום דרך אחרת. לפעמים זה בטקסטים, לפעמים זה במנגינות. יש במוזיקה משהו שהוא חזק יותר מהכול. משהו מופשט, רוחני, קשה להסביר את זה. זה המרפא הכי טוב שיכול להיות, הדרך הכי מדויקת לדבר בכנות, ללמוד על עצמך ולגעת באנשים. יש לי מופע משותף עם גיסתי, גלית (אלמנתו של אלקנה, ש"מ). אנחנו מספרים את הסיפור של הדפיקה בדלת וכל מה שזה עשה לנו, מדברים שנינו, ואני שר ומנגן. עשינו עד היום קרוב ל-40 הופעות במקומות שונים שהזמינו אותנו. אלקנה כתב במכתב שלו, 'תשירו הרבה'. אני חושב שהוא לא סתם כתב. הוא ידע שזה מחבר אנשים".
"התחלתי לרעוד ולבכות בלי שליטה"
חרדות הוא חווה מקרוב. "לפני פחות מארבעה חודשים היה לי התקף חרדה. פעם ראשונה בחיים שחוויתי דבר כזה", הוא מספר. "נסעתי להופעה של יעקב אסרף, הגיטריסט של חנן (בן ארי, ש"מ) עם הפאות. כל הדרך לשם הרגשתי תחושה לא טובה בגוף, כאילו אכלתי משהו מקולקל ובא לך להקיא הכול. חשבתי שזה סתם כאב בטן. מהרגע שמתחילה ההופעה, אני לא מסוגל לשבת בכיסא. אני יוצא לנשום אוויר, ואני מתבאס שאני מפסיד את ההופעה והכול כזה דפוק. פתאום אני מתחיל לרעוד ולבכות בלי שליטה.
(אורי ויזל מדבר על אחיו אלקנה ומבצע את "אני רץ" של דודו טסה)
"בשלב הזה אני נזכר באודי כגן ומה שהוא סיפר במופע שלו על התקפי חרדה. אני נזכר שאחותי סיפרה לי פעם שגם היא עברה התקף חרדה, ואני מצליח איכשהו להתקשר אליה. אני בקושי מסוגל לדבר, אבל אני מצליח להגיד לה, 'רעות, יש לי התקף חרדה'. היא מנסה להנחות אותי, להרגיע אותי בטלפון, ואז מישהו שיצא מההופעה לשירותים רואה אותי יושב ובוכה כמו תינוק, והוא פשוט בא אליי, מחבק אותי ואומר לי: 'אני איתך'. אני עם אחותי בטלפון, ודקה לפני זה היא אמרה לי, 'וואי, הלוואי שמישהו יכול לבוא לחבק אותך עכשיו'. פתאום הוא מגיע, והוא יושב איתי ככה כמה דקות. קראו לו גם אורי. לא הכרתי אותו, הוא פשוט בן אדם טוב שראה אותי. הוא לא הציע הצעות ולא פתר את כל הבעיות, הוא פשוט היה איתי".
חשבת ללכת לתוכנית ריאליטי? בשנים האחרונות יש לא רק זמרים שפרצו בעזרת תוכניות כאלה, אלא גם שירים מקוריים שהפכו ללהיטים בזכות ריאליטי.
"האמת שבתקופה האחרונה לא חשבתי על זה. בגיל 17 בערך פנה אליי מלהק של 'הכוכב הבא', פעמיים הייתי שם באודישן – פעם אחת לא עברתי בכלל, ובפעם השנייה עברתי את המיונים עד השלב שלפני האודישנים של המסך, ואמרו לי שאני עוד לא בשל. התייעצתי עם מישהו שהיה בריאליטי והוא אמר לי שכל התוכניות האלה הן כלי מעולה שיכול למנף את מה שיש לי. אני צריך לבוא כשאני יודע מה המטרה שאני רוצה להשיג מזה. אני לא פוסל אפשרות ללכת לתוכנית כזו, אולי זה יקרה בהמשך".
(אורי ויזל עולה לבמה ושר עם חנן בן ארי בהופעה)
אתה חושב שיש לחברה הדתית דרך לעבור בכל הקשור ליחס לגרושים?
"בטח, כן. יש דרך לעבור. הייתי בטוח שאני הצעיר היחיד עם הטייטל הזה, אבל פגשתי עשרות בכל מיני מסגרות. מסיפורים ששמעתי אני חושב שהמצב היום טוב יותר מבעבר, אבל עדיין באופן כללי יש התייחסות שתוהה 'מה לא בסדר איתו', וגם הרבה רצון של אנשים לשמוע את כל הג'וס. יש חסרי טאקט שיבואו ויאמרו 'מה, אבל למה התגרשתם? חבל'. יש אנשים מנומסים יותר, אבל אתה שומע בסאבטקסט שהם שואלים את עצמם בשקט, 'מה הסיפור? מה לא בסדר?' במצבים שזה פשוט לא התאים, קל מאוד לאנשים לבוא ולהגיד 'הם לא ניסו מספיק' או 'אם היו מנסים יותר, זה היה עובד'. אני רוצה לומר, אתם לא יודעים מה ניסינו ומה לא ניסינו. הרבה פעמים ממהרים לשפוט.
"אם בן אדם מתגרש זה לא אומר שהוא פחות טוב, זה לא אומר שהוא דפוק, זה לא אומר שמשהו אצלו לא בסדר. יותר משנה לפני שהתגרשנו, הייתה לי שיחה עם אלקנה על זה והוא אמר לי: 'יש בחברה הדתית המון שיפוטיות וביקורת כלפי אנשים שמתגרשים. תנסה לא להיות במקום הזה, תנסה להיות באמת בכנות מול עצמך, ואם אתה מרגיש שאתה רוצה להגיד שאין לך עניין להמשיך לנסות להילחם על הזוגיות הזאת, אז אל תתבייש להגיד את זה'. ברור שזה שבר כואב. בטח כשיש לי ילד, זה הולך ללוות אותי כל החיים. אני זוכר שאמרתי לאלקנה שאני נורא מפחד על בארי, והוא אמר לי: 'תאמין לי, כשהוא יגדל הוא יעדיף לדעת שהוא חי בבית שבור אבל שההורים שלו היו שלמים עם עצמם, מאשר בבית שלם אבל שלא טוב לכם ביחד'".
אתה פתוח היום לעולם ההיכרויות?
"רק לפני חודש-חודשיים בערך הרגשתי שאני יכול באמת להיות פנוי לדבר הזה. איך חנן שר? אני מחפש את אהבת חיי".
