אם ל-11 מבני ברק בדרך להיסטוריה בכבאות והצלה
(צילום: נויל האריס, ניצן דרור)
את טפסר רחלי פיסם (55) אני תופסת ערב חתונת ביתה, השישית במספר, הנערכת הערב (ה'). פיסם, אם ל-11 וסבתא גאה ל-18, היא גם האישה הבכירה ביותר בתולדות מערך הכבאות וההצלה בישראל – בדרגה המקבילה לאלוף בצה"ל ולניצב במשטרת ישראל, מינוי שעליו הוכרז אתמול ונחשף ב-ynet.
את תחילת הדרך היא זוכרת, והיטב. היא הייתה אז אישה צעירה, אם לתינוקות שחיפשה עבודה: "הלכתי ללשכת התעסוקה. שאלו אותי אם יש לי מקצוע – ועניתי בשלילה, אבל אמרתי שעבדתי קצת בכוח אדם. ובכל זאת ביקשו ממני תעודות, ואין. לא היה. באותו יום ממש, המרכז למיפוי ישראל בתל אביב, שזאת יחידת סמך של משרד השיכון, העלה בקשה לאשת כוח אדם בתפקיד זוטר. הפקידה הציעה לי לגשת לריאיון, אך אמרתי לה שאני לא מבינה בתחום הזה כלום. מה זה מיפוי כבישים? הפקידה אמרה שגם היא לא יודעת, אבל שאלך – וככה התחלתי".
פיסם החלה בתיוקי דואר, "אבל אחרי שלוש שנים כבר הייתי מנהלת משאבי אנוש של הארגון, בלתי תעודות". מכאן והלאה היא לא עצרה לרגע: תואר ראשון במדעי הרוח והחברה ותואר שני במדיניות ציבורית, כשגופים ביטחוניים הם תחום העיסוק המרכזי שלה. אחרי שירות צבאי בחיל האוויר – לא פחות – בדרגת סרן, פיסם המשיכה הלאה גם למשרד לביטחון הפנים כסמנכ"לית.
"בתפקיד האחרון שלי במשרד לביטחון פנים, הייתי חלק ממערך מינויים", היא מספרת. "עבדתי המון עם שלושת הגופים (שב"ס, משטרה וכבאות) אבל אנשים חושבים שהמשרד לביטחון פנים מנהל את המשטרה והשב"ס, והוא לא. לכל גוף יש את שדרת הניהול שלו – כשהמשרד הוא הגוף הרגולטורי שמתווה את המדיניות מלמעלה. תמיד ידעתי שאהיה סמנכ"לית משאבי אנוש או כוח אדם, אבל הגעתי לשם בדרך הכי לא שגרתית, ותמיד בעבודה קשה, בלי פרוטקציות ובלי הקפצות. טיפסתי לבד – ובכוחותיו של הקדוש ברוך-הוא שעזר לי".
איך עושים את זה וגם מגדלים 11 ילדים?
"זה לא קורה בבת-אחת, וזה גם לא שאת קמה כל בוקר ואומרת, 'וואו, יש לי 11 ילדים'. עמרם, בעלי, בעל חברה לציוד רפואי, שילב לימודים בכולל עם העבודה, אז לוח הזמנים שלו היה גמיש יותר משלי. אם היה ילד שהיה צריך להישאר בבית, אז הוא היה נשאר איתו, וזה חסך לי את אי-הנעימות של להתקשר לבוס בבוקר ולהגיד שאני לא באה. מעבר לזה, הוא שותף לכל דבר. אני חושבת שלא ייתכן ששני הורים ימלאו תפקידים בכירים ותובעניים ולא יהיו כל היום בבית. אני לא מאמינה במטפלות וב'אאוטסורסינג' בגידול ילדים. הילדים שלי היו תמיד במעון עד ארבע, אבל לא מעבר לזה".
"התכונות שיש לי כמנהלת וסייעו לי להגיע לתפקידים בכירים, הן גם אלה שעזרו לי בבית. אני מאוד ממוקדת, יודעת לקבל החלטות, לעשות סדרי עדיפויות. תמיד חושבת שלושה צעדים קדימה, מבינה לקראת מה אני הולכת ויודעת לתכנן בהתאם"
פיסם מוסיפה כי "התכונות שיש לי כמנהלת וסייעו לי להגיע לתפקידים בכירים, הן גם אלה שעזרו לי בבית. אני מאוד ממוקדת, יודעת לקבל החלטות, לעשות סדרי עדיפויות. תמיד חושבת שלושה צעדים קדימה, מבינה לקראת מה אני הולכת ויודעת לתכנן בהתאם. גם בעבודה אני תמיד בודקת מהם הדיונים החשובים שבועיים קדימה, ומהם הדברים המהותיים שנמצאים על השולחן. אני מקדישה זמן מסודר למיילים. אין מצב שלא עניתי למישהו. אם לא עניתי למישהו בוואטסאפ או בטלפון, זאת תקלה. אני מאמינה בתקשורת ישירה בלי ביורוקרטיה, ובסופו של דבר אלו אותן תכונות שמשמשות אותי גם כאמא. בסופו של דבר, אנחנו מקשה אחת".
"אני לא חושבת שאלך לסופר במדים"
על אף העבודה בגופים ביטחוניים, זאת תהיה הפעם הראשונה של רחלי פיסם על מדים, בדרגה השנייה הבכירה ביותר (מתחת לנציב כבאות והצלה, העומד בראש המערך). "זה תפקיד משמעותי כי מדובר בארגון גדול מאוד, המונה כ-3,600 אנשים", היא אומרת. "אם את שואלת אותי איך מטפלים ב-11 ילדים, בואי תגידי לי איך מטפלים ב-3,600 אנשים ונותנים להם מענה. זה נקרא ארגון צעיר כי הוא הוקם רק לפני עשר שנים, והוא עדיין מתהווה. אני מרגישה שזכיתי להיות לצידו של הנציב במקום של קביעה והתוויית מדיניות, בבניית הכוח, בהפעלתו, בשימור ידע וקידום של כל העובדים – וזה אתגר ממש רציני שאני נכונה לו".
בתוך מי שגדלה בבני ברק ומכירה את האוכלוסייה בעיר, זה לא טרוויאלי שאישה חרדית ממונית לתפקיד הזה.
"נכון. לפני 15 שנה זה לא היה עובר. בכלל".
מה השתנה?
"קודם כול, נזכיר שבסמינרים הבנות שלי לומדות את המקצוע הזה – מנהל ומשאבי אנוש. זאת אומרת שכבר שם יש הבנה שיש לתפקידים האלה מקום. אם אמא ששולחת ילדה בת 19 לעבוד, למשל, בניהול משאבי אנוש בעיריית בני ברק, היא תתחיל כילדה ותגדל עם התפקיד.
"בנוסף, העולם החרדי כיום מגיע עם הרבה יותר סובלנות. אני, לפחות, מדברת על הזרם הליטאי שאליו אני משתייכת. יש יותר סובלנות למגוון עבודות. אבל בואי, אני לא יוצאת כל יום מהבית וממתינה לי כאן שיירה. אני לוקחת את התיק שלי והולכת לעבודה. רוב האנשים לא יודעים מה אני עושה".
"אני לא חושבת שאלך לסופר עם המדים. אני חושבת שאני אעשה סיבוב דרך הבית, אחליף ואז אצא. בכל זאת, יש לי אחריות. אני לא לבד בכרכרה הזאת. אני לא רוצה לנקר עיניים, ואיפה שלא חייב – אין צורך להחצין"
אבל כשאת חוזרת הביתה וקופצת לקניות ב"אושר עד", את על מדים.
"העניין של המדים זה באמת משהו חדש. אני לא יודעת עדיין איך אתנהל מולו. אני יכולה להגיד לך ששאלתי את השכנים ואת החברות הכי טובות שלי, זרקתי מה שנקרא 'בלון ניסוי', וזה עבר בהצלחה. אני לא חושבת שאלך לסופר עם המדים. אני חושבת שאני אעשה סיבוב דרך הבית, אחליף ואז אצא. בכל זאת, יש לי אחריות. אני לא לבד בכרכרה הזאת. אני לא רוצה לנקר עיניים, ואיפה שלא חייב – אין צורך להחצין. אבל אני גם לא מתביישת בזה או מסתירה. אני לא אסע גם ברכב עם צ'קלקה".
הנתונים על תעסוקה בחברה החרדית לא מחמיאים. נשים אמנם עובדות בשיעור גבוה מאוד, אבל השכר שלהן נמוך. אחוז הגברים החרדים העובדים לא עולה, ואלה שעובדים מרוויחים מעט. מה מתפספס פה, בעצם?
"יש לנו אחריות כציבור חרדי קודם כול לאפשר את זה. אני יודעת שזאת סוגיה לא פשוטה. אני מחנכת את הבנים שלי לשבת בכולל וללמוד. לבנות שלי ולבנות אחרות, שאני משמשת להן כמנטורית לא פורמלית – אני אומרת תמיד שהבית זה המהות, ואילו העבודה היא אמצעי ולא מטרה. גם לנו, כחברה חרדית, צריכה להיות הבנה שאם אני הולכת לעבוד בשב"כ או כפקידת כוח אדם במטה נציבות שב"ס, אני הולכת לעבוד. אני לא הולכת להיות בעיה.
"גם לנו, כחברה חרדית, צריכה להיות הבנה שאם אני הולכת לעבוד בשב"כ או כפקידת כוח אדם במטה נציבות שב"ס, אני הולכת לעבוד. אני לא הולכת להיות בעיה"
"צריך לכבד את המקום של כולם להתפרנס בכבוד, כי אם אנחנו, כחברה חרדית, לא נאפשר לילדים שלנו לעבוד במקומות האלה – אז לא יהיה להם את הכוח לעשות את זה. אנחנו צריכים לתת להם מספיק כוח. אף אחת מתוך חמש הבנות שלי שעובדות, לא עובדת במקום חרדי מובהק. רק אחת מהן עובדת במוקד שירות לקוחות של ויזה במודיעין עילית, המותאם לציבור החרדי, ואילו השאר עובדות במקומות שאינם דתיים.
"צריך לתת להן את הגב, ויש להן את הזכות והלגיטימציה לפרנס את המשפחות שלהן. מצד שני, לגבי המערך שאני מגיעה ממנו – כבאות, שב"ס – יש שם המון סובלנות לגיוון. נציב כבאות והצלה שם את נושא הגיוון כאחד היעדים הראשיים והמרכזיים, ואני חושבת שארגון מגוון הוא ארגון חזק".
פיסם מוסיפה כי "אין היום מגבלה בכבאות והצלה להכיל את מגוון האוכלוסיות, בין אם נשים ובין אם חרדים. כבאות זה לא רק לוחמי אש או עבודה בתחנות. יש מגוון רחב מאוד של עשייה. יש לנו המון אפשרויות והמון הצלחות. המערך מעודד גיוס נשים וגם גיוס אוכלוסיות נוספות".
"לא עשיתי שום דבר בלי אישור רבני"
פיסם רואה עצמה חלק בלתי נפרד מהמגזר. "עמוד השדרה שלי הוא העולם החרדי", היא מדגישה. "זה לא עולם שפתוח למשא ומתן. יש לו את הצביון שלו וצריך לשמר אותו". היא מציינת כי "גם לתפקיד הנוכחי, ובעצם זה נכון לכל תפקיד, התייעצתי עם רבנים וקיבלתי את הנחייתם".
קיבלת את ברכתו של הרב גרשון אדלשטיין למהלך, כולל עניין המדים?
"לא עשיתי שום דבר בלי אישור רבני, ואכן, במקרה זה, מדובר ברב אדלשטיין. העניין הוא 'עשה לך רב'. קיבלתי אישור – אבל גם ברכה. הברכה עזרה לי להבין שאני יוצאת למקום נכון. המסגרת של העולם החרדי צריכה להימשך. גם אמא חרדית שמתחילה את דרכה התעסוקתית עם שני ילדים קטנטנים במעון, אסור לה להתבלבל. יש לנו תפקיד ויש לנו יעוד. אפשר להיות אישה בתפקיד בכיר מאוד, ועדיין לזכור שאת מגדלת ילדים בבית ולא לערבב את העולמות".
מהיכרות עם אחד מילדיה של רחלי, המשרת אף הוא בגוף ביטחוני, היא זוכה מילדיה להערצה של ממש. "היו לי לא מעט דילמות. למשל, יום כיף לילדי העובדים בבריכה, שאני ארגנתי, כן? לא לקחתי את הילדים שלי, כי זה לא התאים. אמרתי להם, אני מנהלת רווחה ועושה יום כיף, ואתם לא באים כי זה לא מתאים לנו.
"יום כיף לילדי העובדים בבריכה, שאני ארגנתי, כן? לא לקחתי את הילדים שלי, כי זה לא התאים. אמרתי להם, אני מנהלת רווחה ועושה יום כיף, ואתם לא באים כי זה לא מתאים לנו"
"צריך לזכור תמיד שאנחנו דגל וסמל, אם נרצה ואם לא. כשאת הולכת ברחוב, את מייצגת את כל החרדים. בחוץ לא מבינים את ההבדלים הפנימיים – מה ליטאי ומה חסידי, מה מאה שערים ומה בני ברק. הכול אותו הדבר. בזמן הקורונה ישבתי בות"ת (הוועדה לתכנון ותקצוב של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל), והיה אישיו מאוד רציני עם בני ברק, אז אני הייתי 'החרדית של בני ברק'. ואם לא התנהגו שם יפה, אז באו אליי, וגם אם התנהגו שם יפה. את צריכה לזכור כל הזמן שאת לא אנונימית, אלא 'נציגת המגזר'. אני גאה ואוהבת את המגזר שאני מגיעה ממנו, ועושה כל שביכולתי לקדש את ה', ויודעת מי הביא אותי עד הלום ולמה".
