הכנסת אישרה השבוע בקריאה שנייה ושלישית חוק המרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים לדון גם בסכסוכים אזרחיים כבוררים, בהסכמת הצדדים. לכאורה, מדובר במהלך שנשמע טכני, אולי אפילו חיובי: הרחבת אפשרויות הבחירה של הציבור ויצירת מסלול נוסף ליישוב סכסוכים. אך מבט מעמיק יותר מגלה שמדובר במהלך מורכב בהרבה, שעלול לפגוע דווקא באוכלוסיות הפגיעות ביותר, ובראשן נשים שמגיעות אל בתי הדין הרבניים ומסורבות גט.
בתי הדין הרבניים מחזיקים כבר היום בסמכות ייחודית בענייני נישואים וגירושים של יהודים בישראל. המשמעות היא שמי שנקלעת להליך גירושים אינה יכולה לבחור ערכאה חלופית. בתוך המציאות הזו, המערכת סובלת מעומס, המתבטא בעיכובים ובקושי לתת מענה מהיר ויעיל למקרים דחופים – ובראשם מקרים של עגינות וסרבנות גט.
החוק החדש מרחיב את סמכויות בתי הדין, כך שיוכלו לשמש גם כערכאת בוררות בסכסוכים אזרחיים. לכאורה, מדובר במהלך שמבוסס על הסכמה, בו הצדדים יוכלו לבחור להגיע לבית הדין כבורר. אלא שכאן עולה השאלה המעשית: כיצד מערכת שכבר היום מתקשה לעמוד בעומס הקיים, תישא גם בעומס נוסף, מבלי שהוקצו לה משאבי תקציב וכוח אדם מתאימים?
לאורך הליך החקיקה, הובהר שוב ושוב כי הרחבת הסמכויות צפויה להגדיל את היקף הפעילות של בתי הדין. גם אם מספר תיקי הבוררות לא יהיה עצום, מדובר בתיקים אזרחיים מורכבים, הדורשים זמן שיפוטי רב. המשמעות הפשוטה היא הארכת זמני ההמתנה לכלל המתדיינים, במיוחד למי שאין להן, כאמור, אלטרנטיבת פנייה לערכאות אחרות.
הבעיה אינה רק ניהולית, אלא גם ערכית. כאשר המשאב השיפוטי מוגבל, יש לקבוע סדרי עדיפויות. מעבר לשאלת העומס, עולה גם שאלה עקרונית של זכויות. מחקרים מצביעים על כך שבהליכי בוררות בבתי הדין הרבניים, ייתכן שלשיקולים ערכיים או מגזריים תהיה השפעה על תוצאות ההכרעה, גם בסכסוכים אזרחיים. כאשר מרחיבים את סמכותם של בתי הדין לתחומים אלה, יש לבחון בזהירות אם נשמרים במלואם עקרונות היסוד של המשפט האזרחי, בראשם הגנה על זכויות הפרט ושוויון בין הצדדים.
גם הטענה שהחוק מחזק את "הפלורליזם המשפטי" אינה חפה מקשיים. בפועל, דווקא הרחבת הסמכות של מסגרת ממלכתית אחת עלולה לצמצם את המרחב הקיים כיום לבתי דין פרטיים ולמסגרות בוררות מגוונות, המאפשרות לכל קהילה לבחור את הדרך ההלכתית המתאימה לה. לכן, במקום ריבוי קולות, החוק עלול לייצור אחידות כפויה.
לכך מצטרפת שאלה רחבה יותר של מדיניות ציבורית. הרחבת סמכויות משמעותית דורשת משאבים: תקנים, מבנים, הכשרה. גם אם הדבר לא נאמר במפורש בחוק, ברור כי ללא השקעה כזו, המערכת לא תוכל לעמוד בעומס, שממילא כבר גדול. במציאות הכלכלית המורכבת שבה מצויה מדינת ישראל, עולה השאלה האם נכון להפנות משאבים ציבוריים למהלך שלא רק שאינו משרת צורך רחב, אלא אף עלול לפגוע במי שכבר כיום תלויים במערכת.
פנינה עומרצילום: ג'ארד ברנשטייןאין להתעלם מכך שהחוק כבר עבר. אך גם לאחר מעשה, חשוב להצביע על השלכותיו. עבור חלקים בציבור, ייתכן שהוא ייתפס כהרחבת אפשרויות. עבור נשים רבות, במיוחד מסורבות גט, הוא עלול להפוך לעוד גורם שמכביד על הדרך הארוכה ממילא לחירות אישית.
חקיקה אינה נבחנת רק בכוונותיה, אלא גם בהשפעתה בפועל. במקרה הזה, יש מקום לחשש אמיתי שהפער בין הכוונה לתוצאה יוביל לכך שמי שישלמו את המחיר יהיו דווקא אלה שקולן נשמע פחות.
- פנינה עומר היא מנכ"לית ארגון "יד לאישה" מבית "אור תורה סטון", המייצג עגונות ומסורבות גט
