בעיצומה של מערכת בחירות והרחק מתחושת האחדות ושותפות הגורל החזקה בתחילתה את המלחמה, נדמה שהמסרים מאחורי תשעה באב רלוונטיים למדי. חז"ל קבעו שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם, והפילוג בין הקבוצות היהודיות השונות שמרדו ברומאים מתואר גם בכתבי יוסף בן מתתיהו.
"אם אנחנו מסוגלים להיות מחוברים אחד לשני ולנצל את הכוחות שלנו, כדי להימנע מהמשמעויות של הקיטוב והפילוג, אנחנו מצילים חיים. אם לא – זה מה שחז"ל אמרו על בית המקדש השני, שנחרב בגלל שנאת חינם", אומר הרב ד"ר תמיר גרנות, בריאיון לאולפן ynet על המשמעות העכשווית של צום ט' באב. "היסוד הזה של שנאת חינם, של קיטוב ושל פילוג, שהופך להיות קנאות, כשכל אחד מחזיק את האמת אצלו, חושב שהיריב הוא אויב ורוצה לנצח אותו, במקום לשתף איתו פעולה ולהתגבר על האויב – היסוד הזה מאיים על החיים".
ריאיון עם הרב תמיר גרנות
(צילום: ירון ברנר)
הרב גרנות הוא ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול" בתל אביב, ואביו של סרן אמִתי צבי גרנות ז"ל שנפל במלחמה. בספרו החדש, "על שפת הברית" (הוצאת ידיעות ספרים), הוא מנסח הצעה ליצירת שפה משותפת שתעזור לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית.
"המערכת של הברית הישראלית, כלומר היכולת שלנו לפעול ביחד למרות הבדלי דעות ואמונות ברורים שלא יתבטלו, היא מערכת מצילת חיים", הוא קובע. "מה שאני אומר הוא לא מטאפיזיקה ולא מיסטיקה. אלה עובדות היסטוריות. איך חז"ל ידעו ששנאת חינם החריבה את הבית? הם ראו בעיניים שלהם, וזה כתוב גם אצל ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, איך כיתות קנאים משמידות זו את זו, שורפות את האסמים, והבית נחרב כי אין כוח יהודי מאוחד.
"סינוואר כתב את זה במחברת שלו, נסראללה יימח שמו אמר את זה בנאומים שלו. הפילוג שלנו הופך אותנו לחלשים, ואז אפשר לנצח אותנו, כמו קורי עכביש. זאת אומרת, אנחנו יודעים את זה במובן הכי קיומי. יש לנו דעות, יש לנו אמונות, יש מפלגות, כל אחד חושב מה שהוא רוצה, אבל הדבר היסודי הזה, שאנחנו פועלים ביחד למרות ההבדלים ומסוגלים להגיע לשיתוף פעולה חוצה מגזרים וחוצה מפלגות, הוא מציל חיים".
אין ספק שאסונות מאחדים אותנו, ראינו את זה ב-7 באוקטובר. מצד שני, ככל שזיכרון האסונות האלה מתחיל להתעמעם, ובפתחה של מערכת הבחירות, הברית הזאת מתפוגגת. מה בכל זאת אפשר לעשות?
"כדי שתתקיים ברית צריכה להיות אדמה משותפת של זהות – מצע של ערכים, של מסורת, של מורשת – שכולנו שותפים לה, וכולם צריכים להיות מחוברים אליה, דתיים, חילונים וחרדים, וכל אחד צריך להשלים את מה שחסר לו. כולנו צריכים לדעת שיש לעם ישראל תנ"ך, יש לעם ישראל תלמוד, יש מקורות ציוניים, יש מסורת של מנהגים, מסורת של זמן. ברל כצנלסון כתב מכתב נזעם לפני 90 שנה, כשהוא שמע שהתארגן טיול של תנועת מחנות העולים בתשעה באב. הוא אמר להם שזו לא שאלה של דתי וחילוני. אם לא היה תשעה באב, אם לא היינו זוכרים את חורבן הבית ולא היינו מתפללים לירושלים, לא היה הרצל ולא היה פינסקר ולא היה אחד העם ולא הייתה ציונות.
"זאת אומרת, הידיעה שיש לנו מצב משותף מחברת. אחר כך, למרות כל ההבדלים, יש יסודות משותפים עמוקים בחברה הישראלית. אנחנו חברה ערכית, אנחנו חברת ערבוּת, אנחנו יודעים לעזור אחד לשני. יש לנו חזון רוחני וערכי. יש מגזרים, יש קהילות שונות, אבל אם נמצא את הדרך לשותפות, לשיתוף פעולה חוצה מגזרים, חוצה מפלגות – כלומר לפרק את הגושי ולשתף פעולה בשביל ארץ ישראל, בשביל ההתיישבות, בשביל הביטחון, בשביל הרפואה, בשביל הכלכלה, לא רק בתוך המבנה הגושי הזהותי שמפרק אותנו, אלא מחוץ לו – וזה לא כל כך קשה. אין הבדלים גדולים בין בנט, ליברמן, נתניהו וסמוטריץ' בשאלת ארץ ישראל, למה הם נמצאים בשני גושים שונים?"
אז האשמה מוטלת עליהם, הפוליטיקאים, שמחפשים כל הזמן את השוני ואת הדברים המפלגים במקום את המאחד?
"אחד הדברים שאני כותב בספר הוא שאנחנו צריכים להחליף את השפה. אני אומר: לא אשמה. אשמה זה להסתכל אחורה, כל אחד יכול להאשים את חברו. ערב תשעה באב ובכלל ערב הבחירות, צריך לדבר במונחים של אחריות ולא של אשמה. אשמה זה תמיד 'אתה אשם', כל מי שמדבר אומר 'אתה אשם'. באחריות אני ואתה יכולים להסתכל ביחד, להבין איפה כולנו טעינו, ולתקן בשותפות. באשמה זה לא קורה. בואו נעבור משפה של אשמה לשפה של אחריות".
אז האחריות מוטלת עליהם.
"האחריות מוטלת עליהם וגם מוטלת עלינו. כשאת אומרת 'עליהם' את אומרת 'הפוליטיקאים אשמים, אנחנו בסדר'. גם לנו יש אחריות, גם לי ולך יש אחריות. איך את מדברת בתקשורת, איך אני מדבר בציבור, מה אני כותב – לכולנו יש אחריות, אי אפשר להגיד שרק למישהו אחר יש אחריות. נכון, לפוליטיקאים יש אחריות, אבל גם צריך להשמיע קול ברור: אנחנו רוצים לראות אתכם משתפים פעולה עם מגזרים אחרים, נותנים לנו דוגמה אישית. מי מכם שידבר באופן מפלג או שיקטב – אנחנו לא נתמוך בו, לא ניתן לו כוח. אנחנו צריכים להעביר את המסר".
אמתי גרנות ז"ל. "המילים שלו מסמנות לי את הדרך"
(צילום: באדיבות המשפחה)
נראה שיש הסלמה בגזרה הזאת. איך מונעים את החורבן הבא, שנראה אולי קצת יותר ריאלי מבעבר?
"כשמסתכלים על המערכת הפוליטית, זה באמת נראה גרוע. אבל כשמסתכלים על החברה, רואים שיש בחברה עוצמות אדירות ויש המון שיתופי פעולה חוצי מגזרים, בין תנועות נוער שונות, בין ארגוני חברה אזרחית שונים, שמאל וימין, ליברליים ולאומיים, ובצבא. בואו ננסה להיזכר איך ב-7 באוקטובר, בנמל התעופה של דלהי, אלפים היו מוכנים לשלם אלפי דולרים, פי 3 מהמחיר הרגיל, רק כדי לחזור לארץ ולהגן עליה. כל אחד מאיתנו יודע שאנחנו זקוקים אחד לשני".
"עצם קיומנו הוא סטארטאפ", מוסיף גרנות, "אף עם לא הצליח לחזור ככה לארצו. אנחנו יכולים לנהל את זה אחרת. כמו שאפשר לעשות הייטק אחר וכמו שאפשר לעשות סטארטאפים אחרים, אפשר לעשות בארץ ישראל, במדינת ישראל, תקשורת אחרת ופוליטיקה אחרת. זה לא מובטח, אבל בעיניי זה תלוי במה שאני ואת נעשה, במה שכולנו נעשה ובקול שאנחנו נשמיע, לא במה שהפוליטיקאים יעשו".
כריכת ספרו של הרב תמיר גרנותצילום: ידיעות ספריםאתה גם אב שכול – אביו של סרן אמִתי צבי גרנות, שנהרג מירי נ"ט של חיזבאללה בצפון ב-15 באוקטובר 2023. איך שומרים על תקווה אחרי חורבן של בית פרטי?
"אתמול הייתי בהר הרצל באזכרה של חבר שנהרג בצבא לפני 35 שנה, אבל לפני כן הלכתי לקבר של אמתי, ישבתי לידו. פעם הייתי בא להר הרצל מבחוץ, היום אני בא מבפנים, וקראתי לאמתי את הדברים שהוא בעצמו כתב. אמתי כתב ביומן שלו, שקטעים נבחרים מתוכו התפרסמו בספר 'חולם ולוחם': 'סימן לאדם שהולך בדרך ורוצה משהו אמיתי, שגם בקושי וגם בשבר הוא לא יכעס ולא ימאס בדרך, אלא יוצף בגעגוע, געגוע עמוק של הנשמה שרוצה להיות טובה יותר, שרוצה שנהיה מלאים באור'. אז המילים האלה של אמתי, שהן בשבילי מילים קדושות, מסמנות לי את הדרך.
"אני לא כועס, ואני משתדל שהכאב לא יהפוך להיות עצבות ולא יהפוך לדיכאון. אני מתגעגע, כולנו, גם אני, גם אשתי, וגם האחים, געגוע נורא – אבל געגוע הוא כוח שיכול להפוך להיות חיובי, הוא אנרגיה, הוא מייצר כיסופים. אנחנו רוצים ללכת בדרך שאמתי כתב לנו, להיות גדולים יותר, להיות מלאים בטוב. את זה אני שולח לכולם. אתה יכול ליפול בתוך שבר, להיקרע ולהתמוטט, וזה אפילו טבעי, אבל יש לנו רוח, יש לנו נפש. אפשר להפוך כאב לגעגוע, אפשר להפוך אובדן לאהבה, ואובדן החיים יכול להיות נתינת חיים. זה מה שהילדים שלנו רצו, אני חושב שזה מה שאנחנו צריכים להמשיך".
