יש לי עיניים בגב
היום, 24 בינואר, הוא יום החינוך הבינלאומי – והטור מוקדש באהבה לאלו שיש להן עיניים בגב ובעיקר בלב, העוסקות ועוסקים במלאכה המפרכת, המאתגרת ולצערנו זו שלרוב אינה זוכה להכרה ולתגמול ראויים: המורות והמורים שלנו.
כמה פעמים צריך להגיד לך...
כמה פעמים? המון, ובכל מסגרת לימודית. הדבר מורכב שבעתיים ביחס לתורה שבעל-פה. מטרתו העיקרית של הלימוד בעולם הידע שנוצר והתפתח בתרבות היהודית במאות הראשונות לספירה הייתה לשנן את הטקסטים (ומכאן מקור השם – משנה). שינון שנעשה כהלכה הוא טכניקה שמשלבת זכירה ופרשנות של התוכן. כדי לחוש זאת, משימת הפתיחה בכל קורס תלמוד שאני מלמדת היא ללמוד משנה אחת בעל-פה.
2 צפייה בגלריה
מה עושים כשיש תלמיד עם צרכים מיוחדים מאוד – פי מאה מהמקובל?
(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)
לימוד בעל-פה מצריך תנועתיות, שימוש באסוציאציות חופשיות, בחריזה וביצירתיות שתכליתן לקשור בין ידע חדש לידע קיים. כל קישור מייצר ומקבע פרשנות. החכמים ידעו שלימוד בעל-פה הוא תהליך עדין ונפיץ.
אינטימיות אינטלקטואלית
בעולם ה"בעל-פה" אין ספריות, וחבר מלומד הוא הספרייה הניידת. אתה נצמד לחבר ומבקש שישנן איתך טקסט שהוא כבר יודע ואתה עדיין לא (אחר כך תתחלפו). לימוד בעל-פה מטיל אחריות גדולה של שני הצדדים; אם משהו ישתבש התורה תתעוות באופן חסר תקנה.
במהלך הלימוד נוצרת היכרות אינטימית. אתם מכירים את קצב הלמידה, את האסוציאציות הכמוסות, את פליטות הפה ואת הטעויות האופייניות של בן הזוג. לימוד בעל-פה אינטימי כמו מעשה האהבה, ולא מפתיע שהשפה העברית משתמשת בשורש יד"ע כדי לתאר את שתי החוויות.
מורה מהחלומות
נקרא מתוך מסכת עירובין בתלמוד הבבלי (דף נד עמוד ב, מתורגם מארמית):
לרבי פרידא היה תלמיד שכאשר היה שונה לו (את הטקסט) ארבע מאות פעמים, היה התלמיד לומד.
יום אחד נדרש רבי פרידא לדבר מצווה. לימד את התלמיד והוא לא למד.
אמר לו: מדוע הפעם לא למדת?
אמר לו התלמיד: מאותה שעה שאמרו לאדוני שיש דבר מצווה, דעתי הוסחה וכל שעה אמרתי לעצמי: עכשיו הוא עומד, עכשיו הוא עומד.
אמר לו הרב: תן דעתך ואשנה לה שוב.
חזר ושנה לו ארבע מאות פעמים נוספות.
יצאה בת קול ואמרה לו: נוח לך שיוסיפו לך ארבע מאות שנות חיים או שתזכו, אתה ודורך, לעולם הבא. אמר: שנזכה אני ודורי לעולם הבא.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: תנו לו זה וזה.
חינוך מיוחד
בדיון התלמודי הקודם לאגדה נאמר: "חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים". עם זאת נקבע גם: "חייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו". נראה שחזרה מרובעת על טקסט אמורה להספיק לתלמיד ממוצע. בתרבות שלנו, שלא אמונה על לימוד בעל-פה, חזרה מרובעת לא מספיקה, אבל בתחום זה המיומנויות שלהם היו משוכללות לאין ערוך.
התלמיד של רבי פרידא הוא תלמיד עם צרכים מיוחדים מאוד – פי מאה מהמקובל. אני לא מקנאה ברבי פרידא (ואולי בעצם כן, אני מקנאה בסבלנות שלו וביכולת הוראה שהיא כמעט מדיטטיבית).
2 צפייה בגלריה
הייתי רוצה לשאול את רבי פרידא איך הוא החזיק את חוט התקווה עבור תלמידו
(צילום: Dmitry Pistrov / Shutterstock)
אז שלוש, ארבע ולעבודה
פרופ' יאיר זקוביץ חקר את קבוצת המספרים 3 ו-4 במקרא, וממנו למדנו שהמספר שלוש בקבוצה זו מתאר את הנורמה, ואילו ארבע את היציאה מהשגרה. דוגמה לכך אפשר למצוא בדברי עמוס: "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ". שלושה פשעים אפשר לשאת, על הרביעי כבר ישלמו אנשי דמשק. משמעות זו נכונה לספרות חז"ל.
הקביעה "חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים" מלמדת שעל המורה לצאת מגדרו כדי ללמד תורה כראוי. הקביעה שרבי פרידא לימד כל טקסט ארבע מאות (!) פעמים, מעידה על עוצמת החריגה. מאמץ אדיר שהשקיע מורה בתלמיד שבוודאי לא יהיה גדול הדור.
מכל חכמי חז"ל, את רבי פרידא הייתי רוצה לפגוש ולשאול אותו מניין הסבלנות ואיך הוא החזיק את חוט התקווה עבור תלמידו. יש רגעים שאני מתייאשת מעצמי, יש רגעים שהעולם מאכזב אותי. הייתי רוצה להצליח לתת לי ולעולם 400 הזדמנויות (ולדעת שבפעם ה-400 זה יעבוד).
על חשיבותם של הרגלים
בחיי רבי פרידא ותלמידו, המספר 400 היה מספר מדויק, טקס. אין לדעת איך זה נוצר אבל מתישהו שניהם ידעו שבפעם ה-400 התלמיד יֵדע את הטקסט על בוריו. זה טקס של מסירות ואהבה, וכמה הם למדו זה על זה בזמן שהם למדו תורה.
"עכשיו הוא עומד"
בסיפור התלמודי כל מילה נשקלת ויש חשיבות לקצב, לחריזה ולחזרות. משפט שחוזר פעמיים הוא המפתח הפרשני ובאגדה שלנו, זו החרדה של התלמיד שמתרוצצת במחשבתו כמו זבוב טורדני: "עכשיו הוא עומד, עכשיו הוא עומד". המורה נקרא לדבר מצווה: אולי ברית, חתונה, הלוויה או פשוט השלמת מניין. שגרת הלמידה מאוימת והתלמיד מבוהל. בכל רגע המורה עלול ללכת לעניינים אחרים. התלמיד חרד מנטישה. ורבי פרידא? ברור לו שהוא לא יעזוב את תלמידו לפני רוטינת 400 השינונים. הוא כה מסור שהוא לא מודע לחרדת הנטישה שחווה תלמידו.
בזכות השגרה
לרבי פרידא יש אמת מידה אחת – ארבע מאות פעמים. כשתמו 400 סיבובי השינון והתלמיד עדיין לא ידע את הטקסט, רבי פרידא ידע שמשהו השתבש. הוא לא זקוק ל-400 ניסיונות הסבר, הוא מבין מיד ויש לו לב ענק. הוא מניח את המחויבות שלו ומשנן עם התלמיד את הטקסט 400 פעמים נוספות. האם הוא הספיק ללכת ל"דבר המצווה"? התלמיד כבר לא מוטרד ולכן המספר לא מעדכן אותנו בפרט זה. התלמיד רגוע, רבי פרידא מסור – וכל היתר מיותר.
ואולי הוא התעייף מהעולם הזה
אני פחות אוהבת את החלק האחרון של האגדה, זה עם שתי המתנות הפנטסטיות שביניהן צריך רבי פרידא לבחור: 400 שנות חיים לעצמו, או העולם הבא לו ולבני דורו. ברור שהוא יבחר באפשרות השנייה. הוא למד מהניסיון של חוני: "או חברותא או מיתותא", ובוחר באפשרות הסוציאלית: העולם הבא לכולם (מה שאומר שיש סיכוי שהוא ימשיך את במסע הלמדני המפרך עם תלמידו גם בעולם הבא, אבל הוא מוכן להסתכן, ואני אוהבת אותו גם בגלל זה). אלוהים ובת זוגו, בת הקול, מתרגשים מרבי פרידא – וכמו הורים גאים הם מעניקים לרבי פרידא את כל המתנות.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נון476 ימים של ריסוק השגרה
הפער בין המסירות והמסורת המסודרת של רבי פרידא לחיים הרמוסים של החטופות והחטופים ומשפחותיהם, לא נותן מנוח. כולנו נרמסנו איתן. ההסכמים האיטיים וחוסר הידיעה מי ישובו ומתי, תולשים פיסות מהלב הנרעד: "עכשיו הוא עומד, עכשיו הוא עומד". האם יגיעו אלינו כל מי שנותרו בחיים? האם יושבו הגופות לקבורה? או חלילה יעמוד ההסכם באמצע?
ידעו כל מנהיגי ומנהיגות ישראל – הרסתם אותנו, פרצתם את כל הנורמות היהודיות והישראליות שלנו וידיכם דמים מלאו. אם תעמדו חלילה במרייכם ולא תסיימו במהרה את ההסכם הזה (שכבר היה צריך להסתיים מזמן), לא תהיה לכם וגם לנו תקומה.
שבת שלום.
Ruhamaweiss1966@gmail.com
