כנראה אני פוחדת
צינון מכוער השתלט עליי בשבוע האחרון. בהתחלה הגרון והאוזניים, אחר כך החום התגבר ומיתרי הקול נדמו. הרופאה רשמה לי תה ומנוחה, והדכדוך הצטרף לאירוע, למרות ההבנה שמדובר בצרה קטנה ביותר. נחתי בבית עמוס ארגזים, שהרי בעוד שבוע וחצי אני נוסעת לשנה לאי היווני השלֵו, איקריה. משימת האריזה וגם פגישות הפרידה שתכננתי נדחו, ובין כאבי אוזניים לשתיקה כפויה, הצלחתי להבין שאני כנראה פוחדת.
אין סיבה אובייקטיבית לפחד, שהרי יוון קרובה לישראל, את כל העניינים הפורמליים הסדרתי והאי הקטן יציע לי את מתנת השקט שאני כה זקוקה לה. אבל פחד לא מתרגש מנימוקים אובייקטיביים, ויציאה לדרך חדשה, נחשקת ככל שתהיה, מלווה בשני מלאכים: תקווה ופחד.
גלריה
כשהפסקתי להיות מחויבת לאמירת תפילת הדרך, התחיל סיפור האהבה שלנו. מטוס
(צילום: Russ Heinl / Shutterstock)
הרומן שלי עם תפילת הדרך
אני אוהבת את הטקסט היהודי העתיק של תפילת הדרך, אף על פי שאני לא שומרת הלכה ולכן לא אומרת אותו במקומות "הנכונים" (במעבר בין מקומות יישוב). בילדותי, אבי היה מבליע את התפילה במהירות נטולת כוונה, בכל פעם שהמכונית המשפחתית שלנו עברה את שער הגיא. לא הבנתי את התפילה ובוודאי לא אהבתי אותה. כשהפסקתי להיות מחויבת לאמירתה, התחיל סיפור האהבה שלנו.
אני לומדת את תפילת הדרך, נוצרת אותה ומתפללת דרכה, לבד ועם תלמידותיי, בשעה של יציאה למסע חדש. לפחות כפי שאני אוהבת את התפילה, אני אוהבת את הדיון התלמודי הקצר על אודותיה (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כט עמוד ב – ל עמוד א. מתורגם מארמית):
כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך. מהי תפילת הדרך? יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשי ידי, ותִתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיי, ברוך אתה ה' שומע תפילה. אמר אביי: לעולם ישתף אדם עצמו עם הציבור. כיצד יאמר? יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתוליכנו לשלום וכו'.
התפילה הקצרה הזו מכבדת את החוויה של מי שניטלה ממנה (אשליית) המוגנוּת של הבית והיא רואה בכל פינה אויבים, אורבים וכישלונות. היא משתוקקת לחן, לחסד ולרחמים אלוהיים ואנושיים שיגוננו עליה. זו כל התפילה.
את הטוויסט בעלילה מייצר החכם הבבלי, אביי, שקובע שיש לומר את התפילה בלשון רבים, והוא מנמק את קביעתו בכך שאדם צריך לשתף עצמו עם הציבור. עמדת אביי (שהתקבלה כנוסח התפילה) מקיפה את התפילה בהילה נוספת של קסם והגנה.
אל תפחדו לבד
היהודייה הנודדת שבי מטיחה באביי: אבל מי שאומרת את התפילה הזו נמצאת לבד, זה בדיוק העניין. היא פוחדת מכיוון שהיא לא עם הציבור, ולכן היא מתפללת.
ההסבר הפשוט הוא שאביי, שרוצה להרגיע את החרדה הזו, מזכיר לנודדת שהיא חלק מהקהילה היהודית, והקהילתיות תלווה אותה באשר תלך. הרי כמעט בכל מקום שאליו תגיע (כנראה לא באיקריה, אבל במקומות טיפה יותר סטנדרטיים), היא תוכל למצוא בית כנסת ובית מארח לסעודת שבת.
הסבר אחר, ולא סותר, מצרף לתמונת המסע את רכיב האחריות. אביי מסביר לנוודת שגם בשעות שבהן מלאך הפחד מנצח את מלאך התקווה, יש לה אחריות לחשוב על הזולת; שכן ברגע זה ממש פוסעים בשבילי החיים נשים וגברים נוספים, וחלקם אפילו לא יודעים שיש תפילה מחזקת שבאפשרותם לומר. גם ברגעים קשים יש לנו אחריות על מי שמצבה קשה משלנו.
כבוד לעורך
עורך הסוגיה יכול היה להביא מראש את התפילה בלשון רבים ולייתר את ההערה של אביי, אבל היה לו חשוב לפתוח בהבאת התפילה בלשון יחיד, להגיב לחוויית הבדידות הקיצונית בתזכורת: "חייב אדם לשתף עצמו עם הציבור", ורק לבסוף להגיש את הגרסה המתוקנת.
הבחירה של אביי במילה "חייב" מחזקת את תחושתי שהוא התכוון בעיקר לפירוש השני, פירוש האחריות. אביי לא ניסה להציע נחמות רכות ולטעון שאין סיבה לפחד מהליכה בודדה בדרך, שהרי יש. אלא שהאחריות מציעה מענה רוחני לפחד: את אף פעם לא עד כדי כך מסכנה שנשחרר אותך מאחריות, אומר אביי. תמיד יש לך עוד טיפת כוח לעזור למי שאפילו את זה אין לה. תפילת הדרך העתיקה מתעצמת מהקביעה של אביי.
קצת פרספקטיבה
האגדות מספרות שאביי היה למדן בקיא וחריף, מחשובי חכמי בבל במפנה המאות השלישית והרביעית לספירה. דרכו לצמרת הלמדנית לא הייתה קלה, שכן אביו נפטר לפני שנולד ואימו נפטרה בלידה. אגדות החיים של אביי הן תרכיז של חוויות היהודי הנודד: חי בבבל (אל תדאגו, לו ולמרבית חבריו אין רצון לשוב לארץ ישראל), הוא מנהל קשרים ולומד מתורות בבל וארץ ישראל. הוא מתמודד עם עוני ויתמות וצולח את מסע החיים המורכב הודות לאישה החמה והחכמה שטיפלה בו בילדותו (אותה הוא מכנה "אם" וגומל לה בציטוטים שהוא מביא מפיה), הודות למשפחה ולקהילה שעטפו אותו. היהודי הנודד תמיד נמצא בדרך, ומוטל עליו הציווי לזכור שיש לו למי לפנות ויש לו אחריות על הזולת.
היהודי הנודד 2026
בארבע השנים האחרונות, ההנהגה הפוליטית של ישראל השליכה על כולנו אבני בליסטראות והפכה אותנו לנוודים בעל כורחנו: מאות-אלפים פונו מבתיהם בצפון ובדרום, יישובים לא ממוגנים הפכו בתי מגורים לבתי קברות פוטנציאליים, בנות מזל התקבצו יחד במקלטים טחובים והמיוחסות עברו לישון עם כל המשפחה בממ"ד הביתי. מיגוניות היו לבתי מטבחיים וילדינו נאנסו, נשחטו וגם נפגעו בהמוניהם, בגוף ובנפש, בשירות הצבאי. משפחות מתפרקות, האובדנות גוברת, האלימות משתוללת בכבישים וברחובות ויוקר המחיה מאמיר. אם לא די בכל אלה, מדינת ישראל אחראית למותם של המוני חפים מפשע ברצועת עזה ולהרס חייהם של פלסטינים ביהודה ובשומרון. הסלידה מישראל מתפשטת בעולם.
אני יוצאת מישראל מבוהלת ומתקשה לנשום
(צילום אילוסטרציה: Alfonso Soler / Shutterstock)
חלק מהישראלים יצאו להירגע, לזמן קצר או ארוך, בארצות פחות אלימות – ועכשיו המנהיגים שבגללם גלינו מארצנו מרהיבים עוז ומנסים למנוע מקהילות הגולים לסייע בתיקון ולהשתתף בבחירות.
תודה וסליחה
הנסיעה שלי ליוון היא לא לגמרי חלק ממסע ההישרדות הישראלי החדש. על שנת האי היווני שלי, על האפשרות להיות אישה פשוטה וחסרת יומרות, אישה של סלט יווני ויוגורט בדבש, אני חולמת שנים רבות. אבל אין ספק שארבע השנים האחרונות "תרמו" למימוש החלום. אני יוצאת מישראל מבוהלת ומתקשה לנשום. אני יוצאת מקהילה אהובה שנשברה לרסיסים על ידי מנהיגות פוליטית רעה. אני יוצאת שבורת לב.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןלפוליטיקאים הפחדנים שרוצים שלא נבוא להצביע אני עונה בפרפרזה על לשון המשנה (גיטין ד, משנה ח): "שתיקתכם יפה מדיבורכם", או בלשוננו: עדיף שתסתמו.
ביום הבחירות, בשערי הכניסה לארץ, וגם בכל רחוב, שכונה ועיר, עליכם לתלות שלטי ענק שעליהם שתי מילים: סליחה ותודה. סליחה שזרענו אימה, הרס, מוות ופילוג, ותודה שבאתן לתקן.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
