הבושה עברה צד
את הטור הזה כתבתי עם החברותא שלי, יונה ארזי, מרצה לאמנות ולתרבות ישראל. שתינו חושבות שאילו טקס המשואות היה ראוי לשמו, שי-לי עטרי ונעמה שחר היו מדליקות משואה – לכבוד הנשים והגברים שחברו למאבק נגד תוקפים מיניים, לכבוד הדרישה לפרסום שמם של חשודים, לכבוד המאמץ למנוע פגיעות, לכבוד זכותן של מתלוננות ומתלוננים לספר את סיפור חייהן ולהשתקם, לכבוד הנחישות להעביר את הבושה לצד הראוי לה ולתפארת מדינת ישראל.
עוד נשוב למשואה של שי-לי ונעמה.
צניעות, לא מה שחשבנו
המילה "צניעות" מעוררת אסוציאציות לנשים מכוסות, לפרסומות עם נשים שרוססו בצבע שחור על ידי "משמרות הצניעות", למאבקים נגד שירות נשים בצבא ועוד.
אלא שהצניעות התחילה במקומות אחרים. משמעותו המקורית של השורש צנ"ע היא שמירה. ראו למשל את ההנחיה שקיבל אהרן להניח מן המן, האוכל הניסי של המדבר, למשמרת עבור הדורות הבאים (שמות ט"ז, ל"ג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם". התרגום הארמי משתמש במילה "הצנע" כתרגום למשימה שהוטלה על אהרן.
בעקבות התרגום אפשר להציע פרשנות לאחד הפסוקים היפים בתנ"ך (מיכה ו', ח'): "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". יסוד היסודות של החוויה הרוחנית היא הצנעתה, שמירת היחסים עם אלוהים במקום מוגן ולא פרוץ. עלינו להניח את האמונה שלנו, כמו את המן, במקום שמור מהמולת ההמון, ויחד עם זאת זמין. האמונה זקוקה למקום מפגש אינטימי, שבו נוכל לשוב ולזכור את הדרישות לשמירה ולעשיית משפט וחסד.
האמונה הצנועה או המוצנעת דומה למצפן: היא מורה לנו את הדרך ועלינו להצפינהּ, לשמור עליה מפגעי רוחות הזמן והפופוליזם הדתי.
"הֲלָכָה קטנה ויבשה"
בשנת 1917, בהיותו בן 44, פרסם ביאליק את המסה "הלכה ואגדה", המצביעה על הקשרים והתלות בין ההלכה והאגדה. באופן לא מוצהר, אך די גלוי, מבקש ביאליק גם לדרוש את כבודה ההולך ופוחת של ההלכה, ולשכנע בנחיצותה גם למי שאינם שומרים ושומרות תורה ומצוות: "לנו חשוב רק להראות, עד כמה יש בכוחה של הלכה קטנה ויבשה להתרומם לפעמים עד למדרגת סימבול, כשהחומר הנוקשה שלה נופל לתוך כור ההרגשה החיה והוא חוזר וניתך שם לאגדה. ומובטחני, שגם האגדה הלשונית שבימינו עתידה, אם נזכה לכך, להצטמצם צמצום אחר צמצום ולהיעשות בסופה אף היא הלכה חדשה". לטענת ביאליק, כל הלכה מבוססת על אגדה (אמונות, ערכים) וכל אגדה משמעותית סופה להיות מתורגמת להלכות, לאורחות חיים מחייבים.
אוחזות בשולי גלימתו של ביאליק
בעודנו פוסעות בעקבות ביאליק, בחיפושנו אחר משמעותה של הצניעות, נצרף לדיון "הלכה קטנה ויבשה" שמתרוממת למדרגת אגדה (משנה, מסכת ידיים, ג, ה): "כל כתבי הקֹדש מטמאים את הידיִם". זו קביעה הלכתית מטלטלת ועל כן מעניינת ובעלת פוטנציאל אגדי. משמעות טומאת ידיים היא שמי שנוגעת בכתבי הקודש (ספר תורה למשל) נטמאת, ולכן לא תוכל לאכול מזון שיש לאכול אותו בטהרה (למשל תרומות ומעשרות שמקבלים הכהנים מהחקלאים). ההלכה מקוממת – ל"קודש" יש אסוציאציות חיוביות ואילו ל"טומאה" אסוציאציות שליליות. איך אפשר לסבול את הקביעה ששימוש בדבר הקדוש לנו ביותר, התנ"ך, גורם לטומאה?!
התלמוד מציע הסבר פרקטי להחלטה המקוממת (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף יד עמוד א. מתורגם מארמית):
מה הטעם שחכמים גזרו טומאה על ספר התורה? ... שבתחילה היו מצניעים את מאכלים של תרומה אצל ספר תורה, ואמרו: זה קודש וזה קודש. כיוון שראו שבאו לידי הפסד, גזרו החכמים טומאה על ספר התורה.
ושוב הכהנים אשמים
אין צורך בהיכרות מעמיקה עם ספרות חז"ל כדי לזהות את חוסר החיבה שלהם לכהנים. והנה, גם הפעם, מי שאשמים בהחלטה לגזור טומאה על ספר הספרים שלנו הם כהנים. החכמים מתארים כהנים פרקטיים להחריד, שרצו להצניע (כן, גם כאן להצניע פירושו לשמור) את התרומות הטהורות שלהם והחביאו אותן בסמוך לספר התורה, שהרי באותה תקופה ספר התורה היה, כראוי לו, טהור. עכברים, שלא אמורים להבדיל בין טמא לטהור, היו הולכים בעקבות הכהנים ומכרסמים את מזון התרומה ואת ספרי הקודש. אין טעם לבקש מהכהנים להפסיק את המנהג הנלוז, וכל שנותר לעשות כדי להגן על כתבי הקודש הוא להכריז עליהם כטמאים.
איזה תיאור ציני של עשיית התורה קרדום לחפור בו. מי מעלה בדעתו למנות את התורה לבייביסיטר של המזון שלו?! התשובה, כרגיל: מי שיכול. תנו לאנשים כוח על התורה ותראו איך הם עושים בה שימוש ציני.
בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן
הצניעות, שזוכה לפופולריות וליחסי ציבור גרועים בימינו, מוזכרת פעמיים בלבד בתנ"ך. פעם אחת בספר שמות הוזכרה בתחילת הטור, ובפעם השנייה (משלי י"א, ב'): "בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה". הכהנים המזידים, אלה שמצניעים סטייקים בצד ספר התורה, ראויים לקלון אך למעשה ממיטים אותו על כולנו, שכן כתבי הקודש שלנו הפכו לטמאים. והצנועים? הם לא מי שמכסים את נשותיהם בערימות של בדים, אלא מי ששומרים את התורה והאמונה במקום הראוי להן. צנועים הם מי שלא מנצלים את הזולת ולא את הקודש.
בחזרה למשואה של שי-לי ונעמה
בתחילת השבוע בדקנו אילו מילים זכו לפופולריות הגבוהה ביותר בחיפוש בגוגל. במקום שני ברשימת החיפושים הפופולריים הייתה המילה "אקרוסטיכון", וזה לא בזכות הבגרות בספרות, אלא בזכות נשים צדקניות שהבינו את המשמעות המקורית של המילה צניעות.
למי שלא הייתה בסביבה השבוע נסביר שהתוקף, לכאורה, של שי-לי עטרי השיג (בטענה שמצבו הנפשי מעורער) צו איסור פרסום שמונע מכלי התקשורת (ולא רק מהם) לפרסם את שמו. איסור הפרסום פוגע ביכולתן של נשים נוספות להבין שהוא פגע בהן ובוודאי להתלונן. נעמה שחר, המתלוננת השנייה, הבינה מה קרה לה רק לאחר ששמעה את שמו של הפוגע. נאמנות לקביעה שהגיע זמן שהבושה תעבור צד, חבורה עצומה של נשים הצניעו את שמו של התוקף באקרוסטיכון של שירים וטקסטים שהן יצרו (ואם עדיין אינכן יודעות מהו "אקרוסטיכון", פנו לגוגל ותגדילו את מספרי החיפושים).
תמצית הצניעות
זו המשמעות המדויקת של השורש צנ"ע. שמו של התוקף, לכאורה, נשמר-הוצנע בדרך שבה צוּוה אהרן לשמור את המן: "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם". לקחו החברות צנצנת שירית והצניעו את שמו של התוקף במשמרת לדורותינו.
הצניעות האמיתית אינה לכסות אותנו בבגדים, אלא לאפשר לנו להיות שמורות ומוגנות. מי שאמורים לשמור עלינו הם בית המחוקקים, המשטרה ובית המשפט. כל עוד הם לא עושים את עבודתם, אנחנו נמצא דרכים מתוחכמות להצניע את מה שנאסר עלינו לומר באופן מפורש.
השנה לא נצפה ביום העצמאות בטקס המשואות שנצבע בצבעי שקר ורהב, ואת המשואות בליבנו ישיאו שי-לי ונעמה, נשים שנאבקות בפנים גלויות להשיב את הצניעות למקומה הראוי.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
