רבי יהושע כמדריך טיולים
כמה פעמים כבר חברנו למסעותיו של רבי יהושע, שכן פסיעה בעקבותיו חושפת תמונה צבעונית ועשירה של דור יבנה ואתגרי ההנהגה היהודית-למדנית לאחר החורבן.
אשוב ואזכיר בטרם יציאה לדרך: לאגדות התלמודיות אין יומרה לתעד היסטוריה אלא לחנך. האגדות מציגות את האופן שבו בחרה התרבות להבין ולספר את עצמה.
משני צידי המפה
רבן גמליאל (השני) שייך למשפחת הנשיאים, משפחה חזקה ועשירה, והוא נשיא תקיף שעסק בשיקום החיים לאחר החורבן. רבי יהושע הוא חברו-יריבו, חכם עני שנדרש למלאכת כפיים קשה למחייתו. אדם שמעיד על עצמו שהוא מכוער. רבי יהושע שנמצא, לרוב, באופוזיציה לנשיא.
1 צפייה בגלריה
ראש הממשלה נתניהו לצד השרים לוין וסמוטריץ'. התקווה ללקיחת אחריות ממשלתית התפוגגה
(צילום: שלו שלום)
"ואוי ואבוי לו למי שיפגע במים הטריטוריאליים שלי" (רימונה די-נור)
הפלגה בספינה מזמנת התמודדות עם חוסר יציבות, זרות, נחיתות וריחוק מהקהילה. לשם כך שולחת הספינה הספרותית את שני החכמים ללב ים (תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י עמוד א-ב, מתורגם מארמית):
רבן גמליאל ורבי יהושע היו הולכים בספינה, לרבן גמליאל הייתה פת, לרבי יהושע היו פת וסולת. כלתה הפת של רבן גמליאל והוא סמך על הסולת של רבי יהושע. אמר לו (רבן גמליאל): האם ידעת שנתעכב זמן רב כל כך שהבאת גם סולת? אמר לו (רבי יהושע): כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את הספנים, ואמרתי שמא יעלה ויתעה אותנו. אמר לו (רבן גמליאל): כל כך בידך ואתה עולה בספינה? אמר לו (רבי יהושע): עד שאתה תמה עליי, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שיודעים לשער כמה טיפות יש בים, ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש. (רבן גמליאל) נתן דעתו להושיבם בראש. כשעלה, שלח להם ולא באו, חזר ושלח ובאו. אמר להם (רבן גמליאל): כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם, שנאמר "וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה".
"מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ"
רבי יהושע, החכם העני, מביא איתו לספינה, לצד הלחם, גם סולת. חומר גלם טוב ושימושי להכנת מזון במקרה שהמסע יתארך. לעומתו, הנשיא העשיר עולה לספינה עם לחם בלבד. יש לתמוה על חכם בעל אמצעים שלא לוקח בחשבון את הסכנות והתקלות הצפויות בהפלגה.
ואולי אין לתמוה
משום מה אני נזכרת במנהיג אמיד שמתנהל בלי ארנק וסומך על כספי הזולת. רבן גמליאל "סמך על הסולת של רבי יהושע". לסמוך פירושו לתת אמון, להישען, לסמוך ידיים על הקורבן וגם לאשר מנהיגות דתית. רבן גמליאל נשען על תבונתו של רבי יהושע, מנצל אותו ומגלה שיהושע נבון ממנו.
האם הוא מתחנף לרבן גמליאל?
קשה להחליט מה מוזר יותר: השאלה של רבן גמליאל – "ידעת שנתעכב?" – או התשובה של רבי יהושע: "כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את הספנים, ואמרתי שמא יעלה ויתעה אותנו". לא מדובר בקרוז בקריביים, אלא בהפלגה במאה השנייה לספירה. כל אחד אמור לדאוג למזונו ולקחת בחשבון שאין לדעת אם ומתי תסתיים ההפלגה. מי שלא לוקח מזון משתמר, מסתכן. האם סיפור הכוכב נועד להפיס את דעתו של רבן גמליאל או דווקא להטיח בפניו: "אתה קצר רואי וחסר אחריות, איך תנהיג את הספינה הרעועה של העם היהודי"?
מנהיג נבוך
רבן גמליאל מביך את עצמו במעשיו ובדבריו. הוא לא מודע לסכנות הדרך. אבל המבוכה גם מאפשרת רגע של אותנטיות בין שני הקצוות של בית המדרש: "כל כך בידך ואתה עולה בספינה?" – ובלשוננו, מה בחור חכם כמוך עושה במקום מסוכן כזה? השאלה מכניסה את פרשני התלמוד למצוקה, שהרי ברור מה מביא את רבי יהושע לספינה, מה שמביא אותנו לכביש: חוסר ברירה. רוב הפרשנים טוענים שרבי יהושע הפליג לצורכי פרנסה ורבן גמליאל תוהה מדוע חכם כמותו לא מצא פרנסה ביבשה.
אלא שמאגדה אחרת נלמד שרבי יהושע עוסק במלאכה שאינה דורשת הפלגה. ייתכן ששני החכמים יצאו להפלגה משותפת בעניינים הקשורים ליחסים עם רומא. ואם כן, מה בעצם שואל רבן גמליאל? אני חושבת שהוא תמה על כך שאדם שמכיר את הסכנות מעז לצאת למסע.
זהו רגע של גילוי לב
לבסוף, רבן גמליאל הבין את משמעות העובדה שהוא מנהיג שלא לקח סולת להפלגה בים. אם תרצו, בשפה שהתגבשה מאז שבעה באוקטובר, הוא מנהיג ששבוי בקונספציה. אמרו לו שההפלגה תימשך כמה ימים, אז הוא ממלא את כליו בלחמים אפויים, וכשההפלגה מתארכת הוא נאלץ להיסמך על הסולת של זולתו.
הלחמים המעופשים שלנו
שבעה באוקטובר עיפש רבים מהלחמים שלנו. הוא עיפש את האמונה שאפשר להשמין את חמאס ולתת לו להתעלל בעזתים, בלי שזה יבוא עלינו; את האמונה שיהיה בסדר; את האמונה שהמנהיגות בישראל, גם כשהיא גרועה, לא תפקיר אותנו; שהצבא, המודיעין וזרועות הביון שלנו מתנהלים באחריות. הוא עיפש גם את התקווה ללקיחת אחריות ממשלתית על הטבח נורא, לניהול אחראי של המלחמה שאחרי הטבח ואפילו להחזרת כל השבויים הביתה. החברה הישראלית אוכלת את שאריות הלחם המעופש של רבן גמליאל, ואין לה, בקואליציה או באופוזיציה, רבי יהושע עם סולת של אחריות ותקווה באמתחתו.
בלי טובות
רבי יהושע מספר לרבן גמליאל על שני חכמים שנמצאים ביבשה, חוכמתם גדולה משלו ומצבם קשה משלו (שלום רבן גמליאל וברוך הבא למציאות – גם ביבשה יש סכנות, סבל ועוני). הודות לסולת של רבי יהושע, רבן גמליאל מגיע ליבשה, ואז הוא מבקש לדאוג לחכמים העניים. הוא קורא להם אך הם מנסים לשמור ממנו מרחק. הוא לא מרפה ולבסוף הם באים (אין להם ברירה, הוא הנשיא), והוא מעניק להם מינוי שיש בו כסף וכבוד.
הוא לא למד
רבן גמליאל מתייחס אל הג'ובים שהוא מחלק בצדקנות מביכה: "שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!"
מה אתה אומר? אם ג'ובים ציבוריים הם כזו עבדות, תפרוש מהנשיאות ותעביר אותה ל"עבד" אחר (למיטיבות לכת: כדי להבין את עומק האירוניה, מומלץ לעיין בפסוק המובא בסיום האגדה).
עינב צנגאוקר, אימו של מתן, בתגובה השבוע להתפתחויות סביב העסקה
החכמים שיודעים לשער כמה טיפות יש בים ראויים לדיון נפרד, ואני מקווה לעשות זאת. כרגע אומר שהם מסמלים תקווה. הם מסמלים מנהיגות עם תבונה של מעמקים, מנהיגות שמסוגלת לחשב את הטיפות שבים, משום שהיא מכירה את הדמעות שבעיניים.
סולת שנחצבה בדם ליבה
אני חושבת על עינב צנגאוקר, מהמנהיגות הבולטות של משפחות החטופים והחטופות, ומהמשפחות שהעסקה עדיין לא מבטיחה להם "פת לאכול ובגד ללבוש". מנהיגה משכמה ומעלה, שהייתה עושה הכול כדי לא להיות מנהיגה. אותה ואת שכמותה מדינת ישראל צריכה.
משפחות אהובות, הלב נקרע בין שמחה על מי שסוף-סוף ישובו לגבולם ובין זעם וכאב על ההפקרות שבה מנוהלת המדינה.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןמסכת חיים
תודה לחברותא שלי, יונה ארזי, ולחברותיי וחבריי בבית המדרש "מסכת חיים" שלמדו איתי אגדה זו, ודבריהם משוקעים בפרשנות שכתבתי.
בית המדרש מתקיים בזום ללא מחויבות וללא תשלום, רק כדי שנהיה יחד ונתנחם בקהילה ובדברי תורה. מוזמנות ומוזמנים להצטרף אלינו. זה הקישור לקבוצת הווטסאפ השקטה של בית המדרש.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
