ביטויים שונים במחשבה ובדיבור מקבלים בחלוף הזמן משמעות אחרת לגמרי. לעיתים השימוש המעודכן כמעט הפוך מקודמו, ולעיתים הוא אומנם חוזר למשמעות הראשונה אבל מתוך עדכון מלא.
דוגמה לאפשרות הראשונה היא למשל הכינוי "חסיד". בתורה שבעל-פה וגם מאות שנים אחר כך בחסידות אשכנז, הכוונה הייתה למי שחורג בהרבה מהדין לכיוון של החמרה והקפדה. "מידת חסידות" היא הרבה יותר מ"מידת הדין", מבחינת מי שדורש אותה מעצמו. אולם החל מקיומה של תנועת החסידות מייסודו של הבעל שם טוב, החסיד הוא לכאורה האדם "הפשוט" והשגרתי, בעוד מי שמוביל את המעלה הרוחנית הוא הרבי, או האדמו"ר.
וינסטון צ'רצ'יל מסמן "וי" כאות ניצחון ביוני 1943
(צילום: H F Davis / Topical Press Agency / Hulton Archive / Getty Images)
דוגמה לאפשרות השנייה היא למשל הביטוי "ענן". במקורותינו גם לענני הכבוד וגם לעמוד הענן יש משמעות רוחנית נעלה הקשורה בהשגחה הישירה של השם על עמו. במקביל הענן רלוונטי כמובן לתופעה החיונית לחיינו: הגשם היורד עלינו. היחסים שבין ענן הגשם, הקשור בחיים הגופניים האנושיים, ובין ענני הכבוד הקשורים בחיי הרוח, מובנים לגמרי. והנה בדורנו הענן מוזכר לעיתים מזומנות ביותר, והפעם בתור ה"ישות" שמחזיקה בתוכה, בדרך כמעט פלאית, את המידע האנושי. במקביל למה שקורה כאן "אצלנו", שמורים החומרים שלנו באותו ענן, כמעין שטר ביטוח נגד השִכחה, הכיליון והאובדן, וגם כמעין התמודדות עם מגבלות האחסון של המידע ההולך ומתרבה ללא הרף.
לכאורה רב המרחק בין הענן השמיימי (כביטוי להשגחה גם ברוח וגם בגשם החיוני) ובין ענן המידע. אבל נדמה לי שגם אם לא הייתה כוונה מודעת לדבר, השימוש החדש במונח ענן מרתק. האדם חש שנוכחותו הפיזית על פני כדור הארץ מורכבת יותר ממה שחשב. המידע האנושי מתרבה, אבל פחות ופחות ניתן למסגור, לנגיעה ולשמירה. משהו מתוכנו עורג לאותה סמליות של העננים המרחפים מעלינו. גם נוכחותם של אותם ענני גשם פלאיים ברורה, אבל ממש לגעת בהם אי אפשר. די להיות במטוס החודר לתוך הענן שמורגש, מרחף ואוורירי, באותה עת. חייו של האדם מתעננים ומתבהרים, והוא מצוי בעת אחת ברמות שונות של קיום והתפתחות.
דוגמה נוספת ורלוונטית ביותר לחיינו בארץ הזאת היא המושג "מוחלט". אנחנו משתמשים בביטוי הזה בכל מה שנוגע להחלטות אנושיות: הנה כך וכך הוחלט. אולם יותר מכך אנחנו שואפים לאמירה מוחלטת ולהכרעה מוחלטת. בימים אלה עדיין עסוקים ללא הרף בניסיון להכריז על "ניצחון מוחלט". מובן שבאמונתנו רק המהות הא־לוהית, להבדיל מכל קיום, מצויה בכיוון המוחלט, האין־סופי, הבלתי מוגבל, זה שאינו חלקי ואינו זמני. אבל כבני אדם אנחנו שואפים להתקרב למוחלט ולמושלם באמצעות חיים אמוניים, בעלי משמעות וערך.
"בדרך" אנחנו נמשכים להכריז על דברים שונים שלכאורה מוחלטים: התחייבות מוחלטת, ניצחון מוחלט, החלמה מוחלטת. מובן שבמגבלות האנושיות, דבר יכול להיות משמעותי ככל שיהיה, אך לא מוחלט. אדם יכול להיות החלטי בדיבורו ובמסירותו, אבל הוא אינו יכול להיות מושלם. האם הדיבור על הניצחון המוחלט הוא אכן אותנטי וכן, או שהוא בעיקר נולד ממגמות פוליטיות כאלה או אחרות? לדעתי גם אם הוא מודגש לצורך פוליטי, עדיין אפשר להבין את הערגה להגיע למשהו משמעותי ביותר בחיינו הלאומיים. נמאסות ההכרעות החלקיות, קשים ייסורי הקרבות הבאים והולכים, ובאופן טבעי אנו שואפים להכרעה חדה ככל האפשר.
לאחרונה ראה אור ספר חשוב, "מהו ניצחון – בעקבות המושג והדרך להשגתו במלחמות בנות-זמננו" (הוצאת בית מורשה). הכותבים הם הרב ד"ר עידו פכטר ופרופ' בנימין איש-שלום, אנשים מלומדים ומרשימים כשלעצמם. הם בוחנים בעמקוּת ובפירוט את המלחמות של הדורות האחרונים ומנסים לבדוק האם הדיבור והשאיפה לניצחון מוחלט בכלל רלוונטיים. התרומה של ספרם היא גם הרחבה של המושגים הנדרשים לצורך דיון בנושאי שלום וביטחון בעידן הנוכחי, ובעיקר בכל הנוגע לישראל שלנו.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונה"לנצח" היא שאיפה אנושית טבעית. ככל שחולפות השנים שלנו, כבני אדם פרטיים וכעם, אנחנו מודעים למורכבות של הניצחון, לחשיבותו וגם לשבירוּת והזמניות הכרוכות בו. האדם משתדל ללא הרף להתגבר על עצמו, ובכל בוקר עליו לקום "כארי" למאבקיו נגד יצריו. לפיכך השימוש במושג "מוחלט" מעורר את עומק התודעה שלנו בחדות רבה.
לכאורה הדיון על הניצחון המוחלט נובע מחילוקי דעות מדיניים, פוליטיים וצבאיים. אולם כמו השיבה ל"ענן", גם השיבה ל"מוחלט" הרבה יותר משמעותית ממה שנדמה לנו. כשאנו שואפים ל"ניצחון המוחלט", אנו גם מזכירים לעצמנו את עמידתנו לפני המוחלט היחיד: ריבונו של עולם, וממילא אנו אמורים לזכור את ההשלכות של תפיסת המוחלטוּת הזו, מבחינת ניהול חיינו כפרטים וכעם. הצניעות, כמובן, תדרוש מאיתנו כאן להישמר מאוד מדיבורים "מוחלטים".
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
