חיים על הסכין
מדי פעם אנחנו תופסות את החיים כזירת קרב ובודקות את מי ניצחנו ומתי נוצחנו. כאילו יש סולם אובייקטיבי של ניצחונות וכישלונות, וכאילו זה חשוב. זו לא הצורה הכי בריאה לניהול החיים, אבל זה קורה.
כשרבי יהושע בן חנניה (החכם שאיתו בילינו בשבוע שעבר) פותח סדרה של סיפורי חייו בקביעה: "מימיי לא נצחני אדם", הוא מציע את תמונת עולמו בקפסולה של ארבע מילים: אני תחרותי, מצליחן ואולי מתרועע רק עם חלשים ממני, ואני לא נוהג להצטנע. אולי אני חסר מודעות עצמית או לא מחויב לאמת.
נתניהו טועה לגבי מספר החטופים שנותרו ברצועה. ניצחון מוחלט?
(צילום: אלכס גמבורג)
אלוהים מגיש את הלחי השנייה
ישראליות וישראלים, גם מי שאין להן בקיאות במקורות, ממהרות לקבוע שתורת "הלחי השנייה" היא נוצרית. אלא שהנצרות ותרבות חז"ל נוצרו באותו רחם. תורת "הלחי השנייה" נמצאת גם במקורותינו. הנה טקסט שבו אלוהים החז"לי מגיש את הלחי השנייה – "אמר הקדוש ברוך הוא: בשעה שאני נוצח אני מפסיד, ובשעה שאני נצוח אני משתכר" (פסיקתא רבתי ט'). הדוגמאות רבות, למשל: המבול, ניצחון אלוהי שהוא הפסד, וההחלטה "להיכנע" למשה ולא להשמיד את בני ישראל – הפסד שהוא ניצחון. הלוואי שאלוהים היה מאמץ את הקביעה הזו לאורך זמן. הלוואי שגם אנחנו. החיים הם הניצחון, מלמד אלוהים. יש חובה לשוב ולומר: החזרת החטופות והחטופים היא תמונת הניצחון היחידה.
הבקיעים
רבי יהושע קובע "מימי לא נצחני אדם" למען המשך הטיעון: "חוץ מאִשה, תינוק ותינוקת" (בלשון חכמים "תינוק" ו"תינוקת" משמעו ילד וילדה לפני גיל ההתבגרות). האם רבי יהושע מצטנע או שזה המשך ההתנשאות: אני ותרן לחלשים? יש גם אפשרות שלישית ואותה נגלה בעיון באגדה הראשונה בסדרת האגדות על מי שניצחו את רבי יהושע (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, נג ע"ב. מקבילה לקובץ אגדות זה, בהבדלים משמעותיים, נמצאת במדרש "איכה רבה"):
אמר רבי יהושע בן חנניה: מימיי לא נצחני אדם חוץ מאִשה תינוק ותינוקת.
אִשה, מהו המקרה? פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא (אכסניה) אחת, עשתה לי פולים. ביום ראשון אכלתים ולא שיירתי מהם כלום, שנייה ולא שיירתי מהם כלום. ביום שלישי הקדיחתם במלח. כיוון שטעמתי – משכתי ידי מהם. אמרה לי: רבי, מפני מה אינך סועד? אמרתי לה: כבר סעדתי מבעוד יום. אמרה לי: היה לך למשוך ידיך מן הפת. אמרה לי: רבי, שמא לא הנחת פאה בראשונים? ולא כך אמרו חכמים: אין משיירים פאה באילפס, אבל משיירים פאה בקערה.
האגדות על אודות הפסדיו של רבי יהושע שייכות לסוגת "מסע הגיבור". רבי יהושע יוצא מהעולם המוכר לו, מבית המדרש, בדרכו לחפש משהו. לא נדע מה רבי יהושע חיפש אבל נדע מה הוא מצא.
2 צפייה בגלריה
מיצב של פעילי פורום חיים שמציג את כל אחד מהחטופים כרון ארד. החיים הם הניצחון
(צילום: דנה קופל)
פגישתו הראשונה, שבה נתמקד הפעם, היא עם ה"אכסניה" שלו, אישה שמשׂתכרת מהאוכל ומהמיטה שהיא מציעה לנוודים. המארחת מכינה מנת פולים, ורבי יהושע אוכל עד תום. הוא נשאר בביתה לפחות עוד יומיים וגם ביום השני הוא "מנקה" את הצלחת. ביום השלישי בעלת הבית מתפוצצת. עדיין אין לה אומץ לעימות ישיר עם החכם שמנצח את כולם, שהרי היא בתחתית הסולם ולא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להפסיד.
האכסניה היא עקב אכילס של רבי יהושע, הוא לא מבחין בקיומה ובוודאי לא בצרכיה.
להקדיח את התבשיל
האישה המכונה על שם הפונקציה שלה, "אכסניה", ניזונה מהשאריות שמותירים האורחים. ביום השלישי, כשהיא מורעבת, היא מלמדת את האורח לקח בסגנון "תמות נפשי עם פלישתים". היא "מקדיחה את התבשיל במלח" – כלומר, מוסיפה מלח בכמות שהופכת אותו לבלתי אכיל.
"אני לא נהנתן"
דווקא עכשיו רבי יהושע נזכר בנימוסיו, ובלי לומר דבר הוא "מושך את ידיו מהפול" ומשביע את רעבונו בלחם. האכסניה תופסת אומץ ושואלת בהיתממות: "רבי, מפני מה אינך סועד?" והרב שולף שקר משומש: אני לא רעב, או במילותיו: "כבר סעדתי מבעוד יום". האכסניה, שהפכה בינתיים לחוקרת מקצועית, מצמידה את גבו לקיר: "היה לך למשוך ידיך מן הפת" – שנינו עדים שטרפת את הלחם, אתה משקר, אתה היית רעב.
עכשיו היא כבר לגמרי אמיצה – היא מניחה ראשונה את הקלפים על השולחן וחושפת את האמת: "רבי, שמא לא הנחת פאה בראשונים? ולא כך אמרו חכמים: אין משיירים פאה באילפס, אבל משיירים פאה בקערה".
היא משתמשת בנשק שלו נגדו
אני מאוהבת ב"אכסניה" (נדמה לי שגם רבי יהושע מתאהב בה). היא נועזת מספיק כדי לנצח את רבי יהושע, זה שטוען שהוא בלתי מנוצח, במגרש שלו – המגרש הלמדני: "ולא כך אמרו חכמים: אין משיירים פאה באילפס, אבל משיירים פאה בקערה". ה"אכסניה" מאכסנת גם ידע, והיא מצטטת הלכה שהוא חייב להכיר. בעיניי זו אחת ההלכות היפות במסורת שלנו, ולפיה בעלי הבית אמורים לתת אמון באורחים ולחלק את כל המזון שנמצא בכלי ההגשה (המכונה כאן "קערה". המונחים "קערה" ו"אילפס" מתחלפים במקורות השונים, ולכן נדבר על "כלי הגשה" ו"צלחת"). הסועדות אמורות לגלות רגישות לצורכי המארחת ולהשאיר בצלחת "פאה", מזון שאותו תוכל המארחת לאכול בתום הסעודה. זה חוק שמשאיר בידי כל צד אחריות לזולת וגם אמון בו.
המונח "פאה" קושר את החוק אל מתנות העניים המקראיות בשדה. שח-מט. כך נחתמת האגדה, ורבי יהושע יכול להמשיך במסעו כשכרסו מלאה בלחם ובתורה שלמד מאכסניה קשת יום.
הפירוש האינטימי
המונח "הקדיחה תבשילו" רומז ליחסים אינטימיים שנעכרו. "בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערווה... ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו... רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה" (משנה גיטין ט, י). בית שמאי דורשים פגם בהתנהגות המינית של האישה כעילה לגירושין. רבי עקיבא טוען שגבר יכול לגרש את אשתו אם בא לו על אישה אחרת. העמדה של בית הלל מפתיעה, שכן היא לא עוסקת בחוויה האינטימית. לא "ערווה" ולא "אחרת נאה הימנה", אלא בשולחן הסעודה: "הקדיחה תבשילו". כמו שעשתה האכסניה לרבי יהושע.
לפעמים חז"ל משתמשים בכינויי מזון כ"לשון נקייה" לדיבור על מין וייתכן שזה המצב גם כאן, ובין "ערוות דבר" – התנהגות מינית פסולה, ל"אחרת נאה הימנה", נמצאת האישה ש"מקדיחה" את התבשיל המיני של הגבר. מרעיבה אותו מינית.
ואם כך, קריאה סמלית של האגדה מציגה שיחה בין גבר לאישה ש"מאכסנת" אותו בגופה. אשתו של אדם מכונה בארמית "ביתו", הגבר גר בתוך אשתו. על פי הסיפור שלנו, הגבר מחפיץ את "ביתו", רואה בה אכסניה ותו לא. היא מציעה לו סיפוק מיני, פעם אחר פעם, והוא מרעיב את תשוקתה המינית. עד שיום אחד היא עוצרת וקובעת: אם לא תספק אותי, אקדיח תבשילך. טוב שרבי יהושע הסכים ללמוד: "בשעה שאני נצוח אני משתכר".
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןצעד נוסף פנימה
אפשר לראות באגדה גם שיחה פנימית בין החלקים הרגשיים-רוחניים שלנו. לכל אחת יש חלקים בנשמה שאותם היא מכחישה, מדחיקה, מרעיבה. אם יתמזל מזלה, יום אחד הם יתקוממו וידרשו התייחסות. הבחירה להכיר בקיומם של החלקים המושתקים ולספק אותם, היא מסע הגיבורה שלנו.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
