ענן כבד
"הבקרים כאן מלאים בערפל. ענן כבד יושב על ההר. 'בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה' (שמות י"ט, ט"ז). אנחנו נאנקים באי-רצון, לשמע השעון המעורר. התריס הגדול, הפונה אל ההר, שהיה פתוח תמיד, נותן לנוף לבוא אל תוך השינה שלנו פנימה, סגור כעת הרמטית כל הלילה מאימת הנ"ט. ההר הירוק המתנשא מעלינו הפך לארץ אויב, היה למפלצת. שנתנו חשוכה, מכונסת ואטומה, אוזן אחת פקוחה מחשש למתקפה. הדי הפיצוצים מרעידים את הבית. עם בוקר התריס נגלל מעלה לאט, חושף את שמלת הערפל העוטפת את ההר ומכסה על השדות שבינינו ובין העיירה הנטושה, המפונה, שאורותיה נוצצים בלילות, על אף שרחובותיה ריקים, וחנויותיה שוממות".
כך, במילים השוזרות תורה ומציאות, מתארת רינה לבנון את המתח הבלתי-נסבל בין החגיגיות של פרשת השבוע, פרשת מתן תורה, למציאות המפויחת של צפון מדינת ישראל. את הדברים היא כותבת בביתה בקיבוץ כפר בלום בגליל העליון.
4 צפייה בגלריה
חיילי צה"ל בסיור סמוך לכפר בלום וגבול לבנון. "החברות והחברים נפוצו על פני כל הארץ"
( צילום: Jalaa Marey / AFP)
"החברות והחברים נפוצו על פני כל הארץ, הפלנטה הצפונית שלנו התפרקה לפרודות קטנטנות", היא ממשיכה ומתארת, "איפה היא? לאן הוא נסע? אז איפה בעצם הן גרות עכשיו? השאלות נישאות תדיר בפינו. הפכנו להיות קו קדמי, אחרון, מול ההר. הפיצוצים הולמים בקרקעית הבטן, ביסודות הבית, בחלונות. ההר נכפה עלינו כגיגית, אוסר אותנו בתוכו, כופה עלינו איזה מין בשורה, ואוזנינו וגופנו, בתודעה מבולבלת, מבקשים לעשות סדר בקולות, בפיצוצים, באזעקות: מה אתה מבקש לומר לנו, הר? איזו מין תורה טמונה בתוך הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים (שמות כ', י"ח)?
"ובתוך כך יש לאפות עוגת יום הולדת, להסיע לאימון כדורסל, לחתוך תפוח לרבעים יפים, לארח חברה-למשחק חדשה. וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר, זה הבוקר המאה ותשעה עשר למלחמה".
המנוסה מהבית
רינה היא מחנכת ועורכת טקסי חיים יהודיים, והיא שותפה לדרך וגם תלמידתי בבית המדרש הישראלי לרבנות רפורמית. למרות הנסיבות העצובות, אני שמחה על הזכות להזמין אותה להתבונן על פרשת השבוע מתוך החיים, מתוך המציאות המופגזת והנטושה של יישובי הצפון: "רק עתה, לראשונה בחיי, אני מבינה, בגוף ממש, מה פירוש 'רואים את הקולות'. כיצד גלי קול יכולים להרעיד את הגוף, לטלטל את נבכי הנפש, לערפל את המבט, לחרוט עמוק בנשמה. עם פצצות הזרחן המתנפצות לאלף רסיסי אור על ההר בלילה אני מבינה מדוע נרתע העם מן ההר. בדיוק כמו שברגע אריזת התיק שנאסף אל המכונית לפני שלושה חודשים, בעת המנוסה שלנו מהבית, הבנתי לראשונה מה פירוש לצרור על השכם את כל אשר לי ולצאת אל המדבר, מיד, מבלי לדעת אם בכלל אפשר יהיה לשוב בחזרה".
4 צפייה בגלריה
עשן בדרום לבנון. "ההר המתנשא מעלינו הפך לארץ אויב, היה למפלצת"
(צילום: Jalaa Marey / AFP)
"אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה"
רינה היא פמיניסטית מודעת וחריפה (ולא תאמינו, יש לה חוש הומור חד ומיוחד), ובין אריזת התיק הבהולה לאפיית עוגת יום הולדת, אנחנו מתעקשות להתעכב ליד הבור הפמיניסטי של פרשת "יתרו". מורה חשובה לקריאות פמיניסטיות בתורה, החוקרת ג'ודית פלסקו, מזמינה אותנו להרחיק את עדותנו ובעזרתה אנחנו שואלות את אחת משתי השאלות הפמיניסטיות היסודיות ביחס לתורה: עבור מי היא נכתבה?
שני עניינים בפרשת יתרו מבהירים שהתורה, ככל הנראה, נכתבה רק לגברים. העניין הראשון הוא ההנחיות לקראת מעמד הר סיני, שבמסגרתן מצווים הגברים "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה" – בשלושת הימים שעד המעמד (כולל יום המעמד עצמו), הגברים מצווים להתרחק מהנשים.
רינה לבנון. מייחלת לתורה של חמלהאנחנו לא רוצות להיות קטנוניות, אבל אין לנו ברירה, שהרי אלוהים ממקם את עצמו בפרטים הקטנים. משה לא דורש להפריד בין נשים לגברים, כחלק מההכנות למעמד הדתי. משה דורש מהגברים, ומהם בלבד, להתרחק מהנשים. במילים אחרות, ההכנה למעמד הר סיני נאמרת רק לגברים, ומכאן קל להבין שהם קהל היעד של האירוע (גם אם הנשים יהיו נוכחות בו).
לא תחמדי?
חלק מחברות "בית המדרש של הטוקבקים" כועסות על בחירתי לכתוב את הטור (לרוב) בלשון אישה. "הסתמי של העברית הוא לשון זכר", אתן טוענות נגדי. ואני משיבה שהכול פוליטי ודבר אינו סתמי. הבחירה לפנות לכל הקהילה בלשון זכר פוגעת ביכולת לגלות מתי נשים כלולות בפנייה ומתי לא, ועשרת הדיברות הן עבורנו הוכחה מצערת לכך.
אנחנו יכולות להחליט ש"לא תרצח" מכוון לשני המינים. אבל מה נעשה עם הציווי "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ"? ציווי קצר שמכיל אלף חטאים מגדריים. ברור שהוא מכוון רק לגברים, שהרי רק הם, על פי התפיסה המקראית, עלולים לחמוד את "אשת הרֵע". יתר על כן, אי אפשר "לתרגם" את הפסוק הזה ללשון אישה. האם יש מקום, בתרבות המקראית, לציווי: "לא תחמדי את איש רעותך?" ומה ביחס לעבד, לאמה, לשור ולחמור? רק מי שיש לו רשות לבעלות על האובייקטים האלה, נכלל במצווה.
כן, אפליה מגדרית מתחילה בנשים אבל לא מסתיימת שם. בקהילה יש גם עבדים ושפחות, יש ילדים וילדות ויש חיות. לכל אחת ואחד יש מקום מסודר שאסור לחרוג ממנו. האיסור האמיתי של הנשים הוא לחמוד את המעמד שנעשק מהן, את שוויון הזכויות.
גם אם נטען שנשים קיבלו את הדיברות, הן קיבלו תשע ולא עשר. אם נוריד מהרשימה, ובצדק, גם את "לֹא תִנְאָף", נישאר עם שמונה דיברות. אם נזכור שנשים פסולות לעדות, ניאלץ למחוק גם את "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" ונישאר עם שבע. נשלים את הרשימה העצובה במצוות השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". איפה "לא תעשי כל מלאכה"? או אפילו "לא תעשה כל מלאכה אתה ואשתך"? הגבר מוזכר כמבוגר וכילד, והאישה רק כילדה. שהרי מרגע שהילדה הופכת לאישה ונישאת, חובת השבת לא חלה עליה. מישהו צריך לדאוג למנוחת המשפחה, והמישהו הזה הוא "את". שש דיברות אולי נכתבו גם למען נשים. אז למי באמת ניתנה התורה?
4 צפייה בגלריה
מבט מישראל על עשן שמיתמר מעל כפר כילא בדרום לבנון, בעקבות תקיפה של צה"ל
(צילום: Rabih Daher / AFP)
"למלך אין כתר"
לאחר שהבנו, שוב, שנשים הן לא קהל היעד (הראשי לפחות) של התורה, הגיעה זמנה של השאלה השנייה: מי כתב/ה את התורה? ברגע זה, האגרוף שהונחת בבטן הנשית הופך לכוח. אם אנחנו לא קהל היעד של התורה, אלוהי התורה הוא לא לגמרי האל שלנו.
אנחנו יכולות וצריכות להעביר גם את האמונה דרך עדשות הביקורת הפמיניסטית. כל התורה וכל התפיסה הדתית יימדדו מנקודת המבט של הפצעים שהם פצעו אותנו. כשפצעי התורה מתחברים לפצעי המציאות הנוכחית נוצרת מתנה. זו אומנם מתנה עצובה, אך היא אמיתית ומרגשת, מתנה שאותה מנסחת עבורנו רינה: "אם המלך ההוא, שכרת איתנו חוזה מטושטש, חלקי אך אלים, יסכים לרדת מכיסאו ולמרר יחד איתנו בבכי, על המתות והמתים, החטופות והחטופים, הילדות והילדים שלנו, ששנתם נחטפה ושובשה, ונגזר עליהם לחיות תחת להט החרב המתהפכת – אז נוכל אנו אולי לקבל אותו, לאמץ אותו אלינו, לייבש את דמעותיו, לאחד ולייחד אותו עם שכינתו, בכוח התפילה. לאחר שיבכה איתנו נאמר לו: לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה (הקדוש ברוך הוא ושכינתו), אנו מוכנות להעלות אותך במעלה ספירות האור, ממלכות ועד חוכמה, מרקב העלים באדמה אל האוויר ההולך ומתבהר, אל ראש ההר, אל הערפל, אל הבשורה. שהרי עבורנו אתה לא מלך, לנו אין אב כול-יכול, ואנו כבר לא כורעות, משתחוות ומודות.
"אם נבחר בך, אלוהות, אם נרצה בך, תורה, יהא זה רק בקידוש החיים העולים לצמוח, בצהבות האפרוח, בשקדייה העומדת בכל זאת לפרוח מול ההר המעשן, ממש כאן בחצר. עלינו לברוא אוֹתָךְ, אלוהות, מחדש, להיות לָךְ, לְךָ, לכם, לנו פנימה, לעם, לכתוב ולקבל איתכן תורה. תורה של אהבת כל הברואות והברואים, מהים של עזה ועד להר העשן. תורה של חמלה".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
א. הבטחתי שלא אירתע ואגנה אנשים שעולים נגדם תלונות על הטרדה מינית גם כשהם במחנה האידאולוגי-דתי שלי. לצערי המציאות דורשת ממני לפרוע חובות. אני מאמינה למתלוננים נגד הרב פרופ' ארתור (ארט) גרין. אני מודה לאמיצים ולאמיצות שחשפו את המעשים ונתונים כרגע למתקפה לא פשוטה. הקהילה שלנו, ככל הקהילות, זקוקה לאור השמש המחטא.
ב. בשבוע שעבר כתבתי על הצורך בשוויון מגדרי בכנסת ובממשלה, למרות הנשים המביכות שנמצאות בממשלה הנוכחית. בתגובה כתב/ה לי חברה המכנה את עצמה אחד/ת: "העדפת נשים או גברים – טיפשות מוחלטת. לתת לטובים/ות להיבחר, וממש לא משנה אם גבר או אישה".
יקרה, את ממש צודקת וממש טועה. בוודאי שאנחנו זקוקות לטוב ביותר. אלא שההגדרה של "הטוב" מוטה תרבותית. היא מוגדרת לפי מה שאנו כבר מכירות. אם נפעל לפי המלצתך, ההנהגה הקהילתית לא תתגוון, שהרי היא מגדירה לנו מהי איכות, כלומר משכפלת את עצמה. ראינו מה המחירים המשולמים על קונספציות. ריענון הוא שם המשחק, והמאבק לשוויון הוא ממילא מאבק לשמיעת קולות חדשים.
שבת שלום!
