עדנה עצובה יש לשורש "קשש". בימים האחרונים כולם מקוששים קולות וכולם מאשימים את כולם ב"קישוש קולות". המקוששים רוכבים על כתפיו העמוסות והעצובות של איש אחד שזכה להופעה עצובה ולא מפוענחת בפרשת השבוע (במדבר' ט"ו): "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".
"האיש המקושש" מכרסם בתרבות היהודית כחידה אפלה: מעורר שאלות ומנסה בלי הצלחה לקושש תשומת לב ואהבה. מותו ובוודאי חייו לא הותירו רושם בתרבות היהודית. היום אני מבקשת לעשות כבוד לחלקים הפצועים של הנשמות שלנו, לחלקים שמקוששים נראות ואהבה. היום נחבק את מקושש העצים.
ממצאי החקירה
לו היינו חוקרות משטרה היינו ממלאות את "תיק המקושש" בשאלות רבות ובנתונים מעטים והוא לא היה זוכה לפיענוח; לפנינו אדם נטול שם המכונה על שם חטאו "איש מקושש". הרבה צלילים שורקים של ש' יש בשמו. זה סיפור קטן שרוחש נחשים. אש לוחכת את הדמות הפלאית ששמה "איש מקושש".
מדוע הוא מקושש עצים בלב המדבר ביום השבת? אולי קר לו, אולי נמאס לו מטעם המן והוא רוצה לבשל לעצמו ולמשפחתו אוכל מנחם? קשה לחשוב שאדם שחי בקהילה שמסגירה מקוששי עצים בשבת, יעז להבעיר אש ביום הקדוש. אז למה הוא מקושש עצים דווקא ביום שבו הוא לא יוכל להשתמש בהם? מה בער לו ומדוע הוא לא המתין למוצ"ש?
אולי הוא מצא אוצר?
עצים הם מצרך נדיר במדבר והקור דווקא לא. אולי המקושש מצא אוצר של ממש - עץ יבש בלב המדבר - והוא פחד שאם ימתין למוצאי שבת, מישהי תיקח את העצים. החוויה שאין מספיק מאגרי חום בעולם ואם לא נמהר לקושש נמצא את עצמנו מיותמות בשולי המחנה, מובילה לבחירות רעות. נשים מוכות מעידות לפעמים שהן נקלעו לזוגיות מתעללת בגלל הפחד להישאר בודדות, מנודות וללא מקור חום. אולי האיש המקושש שמע יותר מדי פעמים ש"קר שם בחוץ" והוא חרד מהבדידות.
אולי הפוכה?
האם ייתכן ש"האיש המקושש" הוא "סמולן", "מצביע מרצ", "עוכר ישראל"? האם לפנינו הפגנה של מקושש בודד ואמיץ שבא לו לאגור עצים וקצת פחות בא לו על כפייה דתית?
נעים להכיר - מר צלפחד
האפשרות האידיאולוגית מקבלת חיזוק במדרש קדום של רבי יהודה בן בתירא (ספרי במדבר, בהעלותך, ק"ה): "עתיד ליתן את החשבון כל מי שאומר 'צלפחד מקושש היה'. אם מי שאמר והיה העולם כיסה עליו ואתה מגלה עליו?"
זו כמוסה של הומור יהודי מר. אם צודק יהודה בן בתירא ומי שמגלה את הסוד ולפיו מקושש העצים היה צלפחד (המוכר יותר בכינויו: אביהן של בנות צלפחד), הרי שרבי יהודה בן בתירא עצמו חוטא. ניסיונו לגונן על צלפחד מעלה חיוך מר ויכול לשמש מודל לעקיפת צו איסור פרסום.
כך או אחרת, למדנו שיש מי שחושב שהמקושש היה אביהן של הפמיניסטיות הראשונות, הנשים שדרשו לרשת אדמה. אב שהוא מפר חוקים אידיאולוגי יכול להסביר את הנועזות של בנות צלפחד.
יום השנה להירצחו של איאד אל-חלאק ז"ל
השבוע חל יום השנה לרצח איאד אל-חלאק, בחור אוטיסט וערבי שנורה על ידי שוטר בדרכו לבית הספר. השבוע נפגשתי עם ראנה וג'ומאנה, אמו ואחותו של איאד ז"ל, על מנת לתכנן אירוע של אהבה, תפילה בין-דתית ודרישה לצדק שיעשה ויראה.
ראיתי את הסרטון שבו מונצחים רגעי החיים האחרונים של איאד ז"ל, והדעת לא יכולה לסבול זאת. המחשבה שמקושש העצים היה בחור כמו איאד לא מרפה ממני. הרי אף אחד לא דיבר עם המקושש, אף אחד לא שאל אותו למה הוא עשה את זה, אף אחד לא ניסה להבין. האם המקושש היה איש עם קשיי הבנה של הקודים החברתיים המקובלים? האם היו לו דפוסי התנהגות "משונים" שלא היה יכול לחרוג מהם? אולי הוא לא היה מסוגל לראות עץ בלי לקושש את ענפיו? למה היד כל כך קלה על ההדק?
קהילה מבאסת גרסה א'
חז"ל קבעו את הכלל לפיו אדם חוטא יוצא להורג רק אם הוזהר שלא לחטוא, ובכל זאת חטא. החכמים מציעים גרסה מתוקנת של הסיפור המקראי, ולפיה המקושש הוזהר ובכל זאת התעקש לחטוא. מצד אחד, אני אוהבת את הבחירה החז"לית להוסיף את חובת האזהרה לעונשי מוות. חובה זו מצמצמת כמעט לאפס את עונשי המוות, שהרי מי תהיה מספיק טיפשה בשביל לחטוא, לקבל אזהרה מפורשת ולהמשיך לחטוא בפומבי?
מצד שני, אם אני הולכת עם הפירוש החז"לי, אני שואלת את עצמי למה הקהילה המבאסת הזו החליטה להתרות במקושש? אם את יודעת שעונש מוות אפשרי רק לאחר התראה, עדיף לך (בוודאי בחטאים שבין אדם למקום) פשוט לא להתרות. תשתקי, תתעלמי מהחטא ותצילי את החוטא. אני מנסה לחשוב על המנוול שבחר להזהיר את המקושש על מנת לשלוח אותו אל מותו.
קהילה מבאסת גרסה ב'
המחשבה שעל מנת להציל אדם יש לבנות קהילה שותקת ומשתיקה, מטרידה. דוגמה מצערת לחוק ההשתקה נמצאת בדין הנשים השבויות. אישה שנשבתה אסורה לנישואים עם כהן בגלל האפשרות שהיא נאנסה בשבי. על מנת לפתור בעיה זו, לימדו נשים שבויות להעיד על עצמן, "נשביתי וטהורה אני". שכן אם אישה מעידה על הבעיה ההלכתית שלה (נשביתי ולכן יש ספק אם אוכל להינשא לכהן), נאמנה גם המשך עדותה - "טהורה אני".
אוף, הלב נשבר. זה חוק שמחנך נשים להתבייש שאנסו אותן, להאשים את עצמן בחטאים שעשו להן ולהשתיק את סבלן. המשפט: "נשביתי וטהורה אני", מאפשר לאישה להינשא, אבל מפרק לה את הנפש. הוא מלמד אותה לשתוק או לשקר ביחס לפגיעות שנפגעה והוא מעודד את הקהילה לא להקשיב לזעקת העשוקות.
בחזרה למקושש
על פי הסיפור המקראי אף אחד לא דיבר אתו, לא התעניין בו ולא שאל אותו למה לעזאזל הוא מקושש עצים בכלל ובשבת בפרט. בסיכום תיק החקירה שלי אכתוב: מדובר ככל הנראה באדם עצוב ובודד, שבמקום לקבל חום קושש עצים. הקהילה לא התעניינה בו, ואם כבר מישהו שוחח אתו - הרי זה היה רק על מנת להעמיק את הבור שלתוכו הוא נפל ולהוציא אותו להורג.
היה אפשר לעזור לו לחיות. המקושש ראוי לאהבה והקשבה ובוודאי לא לעונש מוות. המעט שאנו יכולות לעשות הוא ללמוד את הסיפור הזה, לנסות להבין את המקוששות והמקוששים בקהילה שלנו ולהקשיב להן בלב פתוח.
המקושש והתנועה הרפורמית בישראל
התנועה הרפורמית בישראל יכולה להזדהות עם מקושש העצים בשני היבטים: האחד הוא שאנו התנועה שמאתגרת את החוק הדתי ואת בעלי הסמכות הדתית. מתוך אידיאולוגיה אנו מקוששות עצים, ומתוך ערבות הדדית אנחנו מציעות הגנה חברתית ומשפטית למי שנתפסות כמקוששות.
הסיבה השנייה להזדהות היא שמבחינה חברתית-פוליטית אנחנו העניות, "מקוששות" לגיטימציה ואפשרות להתקיים במדינה שממסד דתי נוקשה, ופעמים גם אכזרי, מנהל אותה.
נפל דבר בישראל ולראשונה הושבע בבית המחוקקים חבר כנסת שהוא רב רפורמי, הרב עו"ד גלעד קריב. ההתרגשות גדולה סביב השבעתו (וסביב האפשרות הנפלאה והראויה שיהיה לשר לענייני יהדות התפוצות). הלב מלא ציפייה ותקווה לעבודתו הפרלמנטרית.
עם זאת, הלב שלי גם דואג. אני פוחדת מהיום שבו נהפוך לתנועה עם כוח וכסף פוליטי, אני פוחדת מהיום שבו נפסיק להיות בשוליים המקוששים של החברה. הרב קריב הוא איש של צדק וחסד (הוא גומל חסדים בסתר אבל התמזל מזלי ואני יודעת על מה אני מדברת). אני מתפללת לאלוהים שתשמור עליו מכל משמר, תשמור עליו ועלינו מסכנות הכוח - ותשאיר את התנועה שלנו בעמדה המוסרית של המקוששות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר סיפרתי לכן על החלטתי לעבור לבנק דיסקונט בסניף מזרח ירושלים בעקבות בחירתו של הבנק לפרסם בשלטי חוצות בעיר גם נשים ערביות. התרגשתי ובחרתי לפרגן. חלק הגיבו ב"אולי תעברי לגור בעזה" ומישהו שמכנה את עצמו "אחד העם" הציע לי: "פתחת חשבון בבנק דיסקונט. הוא בנק בבעלות יהודית ישראלית. רק הסניף נמצא במזרח ירושלים. אם כבר, מדוע לא פתחת חשבון בבנק בבעלות ערבית?"
יקיריי הנדיבים, לא בא לי לגור בעזה, וגם לא בגדה. לא בא לי להפסיק ליהנות מהמתנות שמציעים לי החיים במדינת ישראל. עם כל הביקורת, מדינת ישראל (לטעמי) היא המדינה הטובה ביותר במזרח התיכון. זכיתי להיוולד בה ואני לא מספיק טיפשה או מזוכיסטית לוותר על החיים בישראל. אבל הכרת הטוב לא תגרום לי להפסיק להיאבק על חיים שיש בהם שוויון וצדק גם למי שאיננו אני.
הטור מוקדש לזכרו הברוך של גבריאל בראון. אוהב ישראל ושוחר צדק שהלך השבוע לעולמו.
שבת שלום!
