סטמטיס, האיש שלנו באיקריה
מרגע שכפות רגלינו דרכו על האדמה הסלעית של איקריה התברר שסטמטיס, נהג המונית, הוא האיש שלנו באי. אמא ובת נטולות רישיון נהיגה באי נטול תחבורה ציבורית, שכולו סלעים והר, זה שילוב שלא מבשר טובות. לולא נחמדות האוכלוסייה וסטמטיס, האיש השקט והנעים עם החיוך הקבוע, אני לא יודעת איך היינו צולחות את חיי האי.
בשבוע הראשון לשהותנו באי היווני, סטמטיס הודיע בחגיגיות הראויה לאירוע (במושגים שלו מדובר בחיוך קל ובמושגים שלנו בצרחות: יש!!!) שהשבוע יהיה פניגירי בכמה מקומות באי. הפניגירי, מעין פסטיבל קהילתי מסורתי, נחגג בימים המוקדשים לכל קדוש וקדושה שיש להם כנסייה באי, אבל לחגיגות כבר יש חיים קהילתיים עצמאיים.
סרטון שערכה שני מחגיגת הפניגירי באיקריה
(צילום ועריכה: שני וייס גולדמן)
הפניגירי הקרוב יתקיים בכמה מקומות במקביל, ואנחנו בחרנו ללכת לחגיגה קטנה וקרובה כדי להתיידד עם האירוע. כמה מאות אנשים התכנסו בפאתי כפר. תזמורת ניגנה מוזיקה מסורתית, זמרים וזמרות שרו, וריקודי מעגל קצביים מלאו את מרכז הרחבה. "אין תשלום בכניסה", הנחה אותנו סטמטיס, "ובקצה העליון, ליד הכנסייה, יש חדר עם דלפק, שם תקנו אוכל".
האם נוכל להפסיק להיות אימהות קדושות?
הפניגירי התקיים ב-8 בספטמבר, יום הולדתה של מרִיה, אימו של ישו. פתחתי את החגיגה בשיחה עם האישה ששילמה את המחיר היקר מכול והפכה, בעל כורחה, לקדושה. נכנסתי לכנסייה הקטנה, הטלתי כמה מטבעות בקופסה והדלקתי נר. "אני לא יודעת איך עמדת במבחנים שלך", לחשתי לתמונתה, "אני לא עומדת בהרבה פחות מזה; כאב של אימהות שכולות, ואלימות קהילתית. אני מגלה שאלה הדברים ששוברים אותי, אני עומדת מולם חסרת אונים".
התבוננתי בנר וביקשתי שאמצא כוח להיות בְּמה שמתרחש ואצליח לעשות טוב גם בתוך הרע. ואם אפשר, הוספתי להתפלל, שהמציאות לא תעמיד אותנו עוד באתגרים כאלה. "את יודעת", אמרתי למריה, "לא האמנתי שאחווה שואה ולא האמנתי שאראה את הקהילה שלי (בעצם שלנו, הרי את אחת משלנו) אכולת שנאה ומפקירה את בניה ובנותיה, והלוואי שנדע לתקן. למדי אותי להיות רכה וחזקה ושחררי אותנו, אימהות העולם, מהצורך להיות קדושות". ניגבתי דמעות ויצאתי.
קהילתיות היא התרופה
עמדנו בתור ארוך וסבלני. חבורה מקרב הכפר המארח בישלה ומכרה אוכל פשוט ומשביע, ולצידו יין בבקבוקי פלסטיק גדולים. על מגשי עץ עצומים הונחו צלחות וסכו"ם (אמיתיים, לא חד"פ. ולא, במסיבות האלה אין ריקודים על השולחנות או שבירת צלחות). בדרכנו חזרה לרחבה המרכזית ניסינו לא למעוד על הסלעים. השולחנות הרבים היו מלאים, ואב ובתו הצטופפו למעננו ופינו לנו מקום. מיד התברר שהאוכל שאת קונה הוא לא האוכל שאת אוכלת. הנחנו את הצלחות והיין על השולחן, ומזלגות מכל הכיוונים נשלחו לעברו. יותר שיתופי מחדר אוכל בקיבוץ.
הריקודים היו עונג צרוף. אני מתביישת לרקוד ובימים כתיקונם אני לא עושה זאת, אבל כאן כולם רקדו. את המעגל הובילו צוות מושלם של אישה בת שבעים בערך וגבר שנראה בסוף שנות השלושים לחייו. הצעדים פשוטים ולאף אחת לא אכפת אם את טועה. לא הפסקתי לרקוד.
בזווית העין ראיתי את בתי ממציאה צעדים משלה, ואת הבחורות הצעירות שנותנות לה ידיים מצטרפות לצעדים המפתיעים בצחוק ובנדיבות. בסיום הערב שני אמרה בהתרגשות: "אמא, יש לי חברה מחו"ל, פעם ראשונה בחיים שיש לי חברה מחו"ל". ידעתי שאנחנו במקום הנכון.
הכסף שנאסף ממכירת המזון מוקדש לשיפור תשתיות בכפר המארח. איקריה הוא אי גדול ביחס לכמות התושבים שלו, והוא מורכב מהרבה כפרים קטנים. אני מגלה כמה שהקהילתיות היא סוד ההישרדות והשגשוג של האי, ואולי היא מסבירה את עובדת היותו "אזור כחול" – אזור שבו תוחלת החיים גבוהה במיוחד.
זה היה סטארט-אפ תלמודי
תוך כדי ריקודים חשבתי על הדמיון בין הקהילתיות היהודית לקהילתיות באיקריה. טלו מהיהדות את האשמה והחרדתיות, ותקבלו את הפניגירי של איקריה. אנחנו והם התמודדנו עם תנאי חיים קשים, ואנחנו והם הבנו שהמענה לקושי הוא חיי קהילה עֵרים, מחויבים ורצופי אינטראקציות יומיומיות.
את הקרדיט על המצאת הקהילתיות בעולם היהודי יש להעניק לחכמי המשנה והתלמוד, שהעריכו שנדונו להיות עם של תפוצות, והבינו שכדי לתחזק פזורות יש לבנות קהילות הדוקות ומחייבות.
בזכות ההלכה
אני לא שומרת הלכה, ודווקא משום כך קל לי להיות לרגע מליצת יושר של התרבות ההלכתית. בניגוד למחשבה המקובלת שההלכה נועדה להעמיס על היהודים ערמות של חוקים שיגדילו את שליטת הרבנים בקהילה (מחשבה לא מופרכת), יש אפשרות לטעון שההלכה הייתה דרכם של החכמים להפוך את הדת הפולחנית-כהנית לדת שבמוקד שלה נמצאת קהילה פעילה. ההלכה רבת הפרטים חיזקה את המחויבות ואת הקשרים הקהילתיים.
רוצות דוגמה?
חז"ל אחראים להפיכתו של יום כיפור מיום טקסי שמנוהל בידי חבורת כהנים לאירוע מתגלגל (לפחות מראש השנה ועד יום כיפור), רב משתתפים ופעילויות. כדי להמחיש את ההתרוצצות הקהילתית שבה המירו חז"ל את יום כיפור הכהני שכולו הוד וריחוק, נקרא אגדה קצרה על חכם קצר (רבי זירא, שזכה לכינוי "הקטן חרוך השוקיים") ונוירוטי (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פז עמוד א. מתורגם מארמית):
רבי זירא, כאשר היה לו עניין (סכסוך) עם אדם, היה חולף ועובר לפנינו ומראה את עצמו לפניו, כדי שיבוא אותו אדם ויוציא את הסכסוך מדעתו (יפייס אותו).
אישה מתפללת לקראת יום כיפור, ארכיון
(צילום: אלכס קולומויסקי)
בתרגום לעברית בת ימינו: בערב יום כיפור היה רבי זירא עורך "סיורי סליחות" ליד בתי מכריו. הוא היה מוטרד מקביעת החכמים שלפיה "עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ". ולא שחלילה חשב שפגע בחבריו ולא ביקש סליחה, אלא שהיה מוטרד מחברים שפגעו בו ולא ביקשו סליחה. מה יהא עליהם בהגיע יום הדין?! מתוך דאגה לחבריו הפוגעים הרבה רבי זירא להסתובב ליד בתיהם, מקווה שיפגשו בו "במקרה", ייזכרו בפגיעות שפגעו בו, יבקשו את סליחתו וייכנסו ליום כיפור צחים כשלג.
מה נלמד מחכם נטול הומור?
מההיכרות עם הדרך שבה עוצבה דמותו של רבי זירא בתלמוד הבבלי (כמה אגדות על אודותיו כבר קראנו יחד במדור זה בעבר), יש לחשוד שגם הפעם המספר התלמודי מציג אותו כדמות קיצונית, נטולת הומור או פרופורציות. אלא שדמותו המוגחכת של רבי זירא מאירה את ההתנהגות הרצויה בערב יום כיפור.
ההחלטה של החכמים לחלק את החטאים הדתיים ל"בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו" היא בחירה להעניק משקל מרכזי לקהילה ולאינטראקציות הקהילתיות, והיא שהבטיחה את הישרדותנו ארוכת השנים בתפוצות קטנות ורחוקות.
טליק גואילי בסרטון של הליכוד. שנשכח את בנך?! אין מצב
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןדרוש תיקון קהילתי
ראש הממשלה וכל החבורה המקיפה אותו, כל מי שהובילו את המדינה בטבח 7 באוקטובר ואחר כך בהפקרת החטופות והחטופים, ריסקו את המהות של העם שלנו. דוגמה כואבת במיוחד לתוצאות של ריסוק הקהילתיות הם דבריה של טליק גואילי: "אם המחנה השני ינצח... הזיכרון של כל גיבורי המלכות שנלחמו בשבילנו ייעלם". אנחנו?! את באמת מאמינה שאנחנו נשכח את בנך ואת שאר קורבנות שבעה באוקטובר?! אין מצב.
האחראים לטבח והמשסים חייבים לקחת אחריות וללכת, וכיוון שהם לא עושים זאת, ואף ממשיכים לפרק אותנו, אנחנו נוליך אותם. ב-27 באוקטובר אני ובתי נחזור לישראל כדי להצביע.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
