בעיצומה של מגפת הקורונה פנינו לריבי, פיזיותרפיסטית מומחית, וביקשנו ממנה לעבוד באופן פרטי עם מיכאל, בננו הסובל משיתוק מוחין משמעותי. בתי הספר לא עבדו, וגם נשות המקצוע היו מובטלות, ואנו ציפינו לתשובה חיובית. אבל ריבי הפתיעה: "בשום אופן. האדמו"ר שלנו אוסר עלינו בחומרה לצאת מן הבית".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
האדמו"ר של ריבי ובעלה הוא הרבי מקרלין, המנהיג החרדי שנחשב לרדיקלי ביותר בכל הנוגע לשמירת חיי אדם. התחנונים לא הועילו. הרבי אמר, והפיזיוטרפיסטית סירבה לבוא גם עם הבטחה לחבישת מסכה על ידי על הנוכחים. "הקרלינר'ס" התפרסמו גם בהתנהגותם במקווה הטהרה, שם ניקו וחיטאו שוב ושוב את משטחי הרחצה כדי שהנגיף חלילה לא יופץ.
אחרי "אסון מירון" הורה האדמו"ר על תקן חדש בחסידות – אחראי אבטחה שיאוייש על ידי שני גברים בעלי ידע בתחום. הרב, נאמן לשיטתו, סירב לקחת כל סיכון. אלא שבערב החג האחרון, האסון פגע גם בקהילה זהירה זו.
ההתנהגות הזו לא מצאה חן בעיני גורמים חרדים שמרנים, שמיהרו אתמול (יום ג') להנכיח את טיעוניהם: "אלוקים אמר להם - אתם חושבים שאתם יכולים להינצל, להיזהר, יש בעל הבית, לא הכל בשליטה", אמר למשל ל-ynet הרב דב, המשתייך לקבוצה שפקפקה בהנחיות הקורונה והחיסונים. "הם תפסו את מערך החיים כלגמרי טבעי, ולכן נזהרו כל כך. בא הקב"ה והראה שהעולם לא טבעי, שצריך לדעת את הגבול, שנדרשת אמונה תמימה".
1 צפייה בגלריה
טריבונה קרסה בגבעת זאב בירושלים
טריבונה קרסה בגבעת זאב בירושלים
האסון בחסידות קרלין
(צילום: AP)
באופן אירוני, דווקא הרבי עצמו, שממשיך להצהיר באופן גלוי על שיתוף פעולה עם הרשויות - לא מתכחש לסיפא של הדברים. מיד אחרי אסון הפראנצ'עס אמר: "ברוך ה' עברנו את הקורונה ללא נפגעים. לאחר שנזהרנו ועברנו את האסון במירון למרות שהגזירה הייתה על כלל ישראל, אבל 'אנא מפניך אברח'. אי אפשר לברוח מהגזרה. הגזרה הייתה גם עלינו".

תכירו בחלק שלכם באסון

אסון קרלין נחקר כעת. אך ככלל ניתן לומר כי מה שצריך הרחוב החרדי הוא לא מציאת אשמים - אלא הכרה שכאלה אכן קיימים. לשון אחר, אחיי החרדים, אתם מוכרחים להכיר בכך שגם לכם יש חלק בהתנהלות הרשלנית, חסרת ההיגיון והרציונליות לטרגדיות שהתרחשו.
אסון הטריבונה בגבעת זאב כתבנו מדווחים מהשטח ובית חולים
(צילום: אלכס גמבורג, גיל יוחנן, ירון ברנר)

על אסון מירון, למשל, התריעו לא מעט גורמים. באתר החרדי "חרדים 10" הוקדשה לכך הכותרת הראשית כבר לפני שלוש שנים. על הטריבונות בחצרות החסידיות - פראנצ'עס, בעגה האידישאית - נכתב לא מעט. כל מי שביקר אי פעם בטיש חסידי וחש את האדמה - או ליתר דיוק, את משטח העץ - רועד תחת רגליו, הבין את פוטנציאל הסכנה.
בחסידויות מסויימות נדחסים אלפי חסידים, בעיקר נערים וילדים בחלונות, במרפסות, במדרגות, במבואות כשהם שואפים לקחת חלק בחוויה הרוחנית החשובה של התבוננות באורחותיו הקדושות של הרבי. גם לצופה מן הצד כמוני, שהוזמן כאיש תקשורת לאירועים מן הסוג הזה, נגעה בלב האקסטטיות והדבקות של אלפי החסידים, אך גם אז - המחשבה על קריסה של קונסטרוקציה אנושית או פיזית בליבו של האירוע לא חדלה מלנקר.

מדוע אין איש מדבר על כך?

מדוע לא הפך הנושא לחלק מסדר היום המרכזי בתקשורת הפנים-חרדית, למשל? כיצד ייתכן שבראשם של רבים צפים תסריטי אימים, אך אלה לא מקבלים ביטוי אופרטיבי עד להתרחושתה הפיזית של הקטסטרופה? מדוע לא העז איש לסגור את הכניסה להילולה בהר מירון, חרף ההבנה כי המקום מתנהל באופן מופקר, מסוכן ופושע? מפני מה לא העז איש לקום ולומר כי העלייה לקבר רשב"י היא חשובה ורוחנית מאין כמוה, אבל היא לא יכולה להופיע על חשבון הערך האחר הקרוי בפשטות "פיקוח נפש", ולכן בינתיים קראו את ה"אידרא רבא" בבית?
דקות של אימה: צלם ynet משחזר את הרגעים הדרמטיים בהר מירון
(צילום: משה מזרחי)

נדמה כי התפיסה שעלתה למודעות הציבורית במהלך הקורונה שוב ושוב, רלוונטית גם כאן: ערכה של הקהילתיות. הערכים הרוחניים המקבלים ביטוי מעשי בהתקהלות ההמונית במירון, בטיש, בחתונה של בן האדמו"ר או בקבר הצדיק בחו"ל - מתקשים להתמודד עם ערכים נגדיים של זהירות מופרזת של חיי אדם, כאשר הסכנה לא מוכחת באופן וודאי.
כך, אחד הרבנים שצוטט ב-ynet, אמר אז: "עולם הערכים של חסידות כזאת או אחרת, עומד למבחן מול כמה חולים; גלי חזרה בשאלה עומדים לאיים על מערכת החינוך שכל כך חשובה למגזר הזה; כשבכל מקרה הצפיפות היחסית בחברה החרדית מזמנת הדבקות... יש מי שמוכן למסור את הנפש. זו לא טפשות ולא חוסר אחריות. זו אחריות ענקית".
אלא שכעת השתנתה המציאות האובייקטיבית. התפיסה המעדיפה את ערכי הקהילתיות על ההסתברות הנמוכה לאסון פוטנציאלי, קרסה עם התמונות של עשרות הרוגי מירון, המוות והפציעות המחרידות באסון קרלין. כבר לא ניתן להתעלם מאכזריותו של מונח יהודי נוסף הגורס כי "עולם כמנהגו נוהג", ובעולם שכזה התעלמות מהנחיות זהירות בסיסיות, מקיימת קורלציה מובהקת עם אסונות ענק.

האסון הבא, חלילה, כבר לפתחנו

האם כעת יבינו החרדים כי עובדת קיומם של אשמים היא, לכל הפחות, איננה מוטלת בספק? דוגמה לפוטנציאל אסוני הוא הכבישים בריכוזים החרדיים, הנראים למבקר המזדמן כסוג של רולטה רוסית. ילדים קטנים וזאטוטים משוטטים על המדרכות הצמודות לכבישים, כשהוריהם לעתים כלל לא נמצאים באזור. אחרים מתפרצים לכביש הסואן ללא כל הודעה מוקדמת. כולם מודעים להתנהלות המפחידה הזו ברחוב החרדי, ואיש לא באמת מופתע כשהוא פוגש בשני ילדים הנוסעים על קורקינט זעיר ללא קסדה.
אליעזר היון
האם הערך המכיר בחשיבותן של משפחות מרובות ילדים מסוגל להתמודד עם הערך של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"? האם ההורים החרדים בקריית ספר ובביתר עילית מבינים כי בכל תאונה כזו ישנם אשמים?
השאלות הקשות הללו שמונחות ביום שאחרי על שולחנה של ההנהגה החרדית, אך גם על שולחנו של כל הורה לילדים ולנערים - אינן דורשות תשובות מפורטות המצביעות על זהותם המסויימת של האחראים. את זה נשאיר לרשויות. הן דורשות דבר אחד: הכרה כי יש אשמים באסון, ומה שחשוב יותר – האשמים עלולים להיות אנחנו בעצמנו.