החברה החרדית, יש שיאמרו כצפוי, תומכת ברובה ברפורמה במערכת המשפט. המגזר לא רק מגבה את מהלכיו של שר המשפטים, אלא גם מרשה לעצמו להפגין לא מעט שמחה לאיד לנוכח מצוקתו של המוסד שהוא אינו מסתיר את סלידתו ממנו. עם זאת, מותר היה אולי לצפות כי החברה החרדית המהווה מיעוט – כ-13 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל – תבקש להגן על מעמדו של הגוף שעשוי להיות המתרס האחרון מול פגיעה בזכויותיהם.
ד"ר חיים זיכרמן, מרצה בכיר בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, מחלק את היחסים בין המגזר החרדי לבג"ץ ולמדינה בכלל, לשלוש תקופות בנות 25 שנים כל אחת: מקום המדינה ועד שנת 1973 – יצירת הסטטוס-קוו, עד שנת 1998 – פריחה חרדית והתכנסות פנימית, ומאז ועד ימים אלו – התנגשות והבנה כי משהו חייב להשתנות.
4 צפייה בגלריה
"בג"ץ אמר: אתם לא מיעוט שזקוק להגנה שלי ואני לא מוכן להגן עליכם". ח"כ משה גפני
(צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
"החל מסוף שנות ה-70 ועד סוף שנות ה-90, פרחה החברה החרדית תחת מנהיגותו של הרב שך. היא נהנתה מגידול מונומנטלי במוסדות החינוך ושאפה לשמור על הקיים", הוא מתאר. "לא היו באותן שנים מאבקים משמעותיים של דת ומדינה. התפיסה החרדית נסוגה מהרצון להשפיע על הפרהסיה החילונית והתבצרה בהגנה על אורח החיים החרדי. באותן שנים גם נוסדו הערים החרדיות ההומוגניות, ובמקביל תל אביב התפרקה מכיסיה החרדים".
ומה קרה ב-1998?
"חוק הגיוס. אם בשנות ה-80 וה-90 נוצרה הבנה הדדית של 'אל תציקו לנו ואנחנו לא נפריע לכם', בראשית שנות ה-2000 מתגבשת ההכרה החילונית כי המצב הנוכחי אינו יכול להימשך. הנטל אינו יכול להתחלק באופן המסוים הזה. זו הסיבה לכך שבג"ץ ביטל לימים את חוק הגיוס שעוצב כזכור בידי שופט העליון צבי טל, זו הסיבה לכך שנתניהו כשר האוצר ב-2003 ביטל את חוק הלפרט (הגדלת הקצבאות למשפחות מרובות ילדים), וזו גם הסיבה לעלייתן של מפלגות שנתפסו כאנטי-חרדיות בשנים אלו ובשנים שלאחר מכן".
מיעוט מספרי, לא פוליטי
ספר חדש שערכו פרופ' גדעון ספיר וד"ר זיכרמן, "שומרי החומות: בג"ץ והחברה החרדית" (הוצאת נבו ואוניברסיטת בר-אילן), מבקש לעשות סדר במערכת היחסים המורכבת בין בג"ץ ובין החברה החרדית. "השאלה שהוציאה אותנו לדרך הייתה: האם בג"ץ אכן עוין את החרדים כפי שהם עוינים אותו?" מסביר זיכרמן. "שאלנו: האם צודק למשל חבר הכנסת גפני, החוזר ומצהיר כי בג"ץ מעולם לא נתן סעד לחרדים כקבוצה?"
המסקנה שלהם היא שהוא צודק, אבל באותה מידה גם בג"ץ. איך זה יכול להיות? כי בין שני הצדדים מתנהל שיח חירשים, ודוגמאות לכך לא חסרות. הספר, בהשתתפות משפטנים בכירים, כולל דיון בפרשות האקוטיות ביותר ביחסי חרדים-חילונים: סוגיית לימודי הליבה במוסדות החינוך החרדיים, דחיית גיוסם של בני הישיבות, ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי ובמוסדות אקדמיים, תקצובם הייחודי של האברכים, ההפרדה העדתית בבית הספר בעמנואל ועוד.
"עיינתי שוב ושוב בפסקי הדין על גיוס בני הישיבות, ולא מצאתי ולו הזדמנות אחת שבה נשמע קולם של נשואי הדיון – החרדים עצמם. מה הפלא אם כך שחרדים משוכנעים שבג"ץ מתנכל להם?"
ספיר וזיכרמן הגיעו למסקנה שבג"ץ אכן הפך בצמתים שונים לשחקן אקטיבי שפעל נגד האידיאולוגיה החרדית. הוא ביטל את החוק שעוצב על ידו מתוך הבנה כי החרדים אולי מהווים זיכרמן מיעוט מספרי במדינת ישראל, אך הם בהחלט לא מיעוט פוליטי. כוחם הרב והבלתי-פרופורציונלי בממשלה הוביל את שופטי העליון לפעולה בחסות הטענה כי הרוב, במקרה הזה, נפגע בידי המיעוט החרדי. "בג"ץ אמר: אתם לא מיעוט שזקוק להגנה שלי ועל כן אני לא מוכן להגן עליכם", מנתח זיכרמן.
יש בזה לכאורה היגיון.
"לכאורה, אלא שאז מתברר שבג"ץ מצידו אפילו לא מנסה להאזין לעמדה החרדית בסוגיות השונות. זו, בפשטות, כלל לא נשמעת".
4 צפייה בגלריה
דורית ביניש בימיה כנשיאת בית המשפט העליון. קבעה כי חוק טל "אינו חוקתי"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אחת הדוגמאות שהחוקר מצביע עליהן היא כאמור חוק הגיוס, סוגיה שלא פחות ממחצית שופטי בית המשפט העליון לדורותיו עסקו בה: "עיינתי שוב ושוב בפסקי הדין, ולא מצאתי ולו הזדמנות אחת שבה נשמע קולם של נשואי הדיון – החרדים עצמם. 40 שנים עוסק בג"ץ בסוגיה הזו והוא לא טורח כלל לשמוע את תפיסתם האידיאולוגית של האנשים שעשויים להיות מושפעים ממנו יותר מכולם, ברמת החיים היומיומיים שלהם? מה הפלא אם כך שחרדים משוכנעים שבג"ץ מתנכל להם?"
התהפוכות סביב חוק הגיוס מדגימות את שיח החרשים שעליו מדברים החוקרים: ניסיון של בית משפט ליברלי לאזן את העמדה הפוליטית הבלתי-ליברלית, באמצעות פסיקה ליברלית.
ערכים מול משאבים
"שיח החירשים" מקבל לדברי החוקרים רובד נוסף, עמוק יותר, בהתנגשויות חוזרות ונשנות של ערכים בין קבוצות שלא מכירות זו בתכניה של זולתה – כך למשל בתחום היחס לפרט מול הקולקטיב. ד"ר זיכרמן מזכיר כי בפרשת עמנואל בחר בג"ץ לתמוך בפרט – בתלמידות הספרדיות המופלות. זאת בזמן שהמגזר החרדי מקדש באופן שיטתי את הקולקטיב – החינוך הקולקטיבי, הטהור והבלתי-תלוי חשוב יותר בתפיסה החרדית.
4 צפייה בגלריה
ד"ר חיים זיכרמן. "השאלה שהוציאה אותנו לדרך הייתה: האם בג"ץ אכן עוין את החרדים כפי שהם עוינים אותו?"
(צילום: יח"צ)
אלא שהדיסוננס הערכי לא נעצר כאן. כשבית המשפט כבר בוחר להתערב, הוא עושה זאת במקרים רבים בתחום פחות חשוב: "עשרות שנים מתעסק ומסתבך בית המשפט עם דרישת השוויון בנטל, בלי להבין שגיוסו של בחור צעיר בן 18 שלא למד אזרחות ולא מכיר את ההיסטוריה הישראלית הוא כמעט בלתי אפשרי. תחת זאת, יכול היה בית המשפט להניח את כל הז'יטונים שלו דווקא על הדרישה לאלץ את מוסדות החינוך החרדיים לשלב לימודי ליבה בתוכניותיהם, אלא ששם הוא בחר לפתע לא להתערב. מה ההיגיון בכך?"
האם בית המשפט מנסה לשנות את החרדים? להפוך אותם לחילונים? בית המשפט יטען שהוא פועל רק במקום שבו יש חשש לחלוקת משאבים בלתי מאוזנת, כמו בחוק הגיוס. החרדים, לעומת זאת, משוכנעים שבית המשפט מנסה "לחנך" אותם. מי צודק? קשה לענות על כך.
"בית המשפט יכול היה להניח את כל הז'יטונים שלו דווקא על הדרישה לאלץ את מוסדות החינוך החרדיים לשלב לימודי ליבה בתוכניותיהם, אלא ששם הוא בחר לפתע לא להתערב. מה ההיגיון בכך?"
מצד אחד, בית המשפט יאשש את טיעוניו בכך שבשאלות ערכיות אחרות כמו לימודי הליבה הוא בחר שלא להתערב, ורק בסוגיות שבסיס מחלוקתן הוא חלוקת משאבים צודקת – כאמור, כמו חוק הגיוס – הוא התערב. מנגד, יתהו החרדים: מדוע בית המשפט אינו מאפשר לנו להשמיע את קולנו בסוגיה זו? מדוע מעולם לא נשמעה למשל עמדת "ועד הישיבות" באולם בית המשפט העליון? מדוע למשל מתעלמים מהמשפט העברי ואפילו כלל לא מכירים אותו?
כריכת הספר "שומרי החומות"צילום: הוצאת נבו ואוניברסיטת בר-אילןבספר עולות עשרות סוגיות נוספות המנותחות מפנים שונים: האם ההפרדה באקדמיה מוצדקת, שכן היא אינה שייכת להגמוניה, או שהיא פוגעת לא רק במרצות אלא גם במגזר החרדי גופו? ומה לגבי ההפרדה בדיור – במרחבי המחייה? כיצד יש להתייחס לרצון להפרדה מגדרית באירועי תרבות באתרים ציבוריים המיועדים לקהל החרדי.
חילוקי דעות בנוגע לשאלת התערבותו של בג"ץ בסוגיות המסעירות את סדר היום הציבורי-ישראלי הם יותר מלגיטימיים, מדגיש זיכרמן, אך לצד המחלוקות חשוב לבחון כל העת שלא מתנהל "שיח חירשים" שבו איש אינו מקשיב, אינו מכיר ואינו מודע כלל לקולו של האחר.
