איך יודעים שהגעתם לכנס שלום בין-דתי בארצות הברית? כבר בצ'ק-אין מקבל את פניכם שלט שמבקש להשאיר את כלי הנשק האישי בחוץ. בפנים, לעומת זאת, אפשר להביא כמעט הכול: כיפה, כאפייה, צלב, טורבן, שרשרת תפילה וכמובן מחלוקות עתיקות יומין. רק עם הקפה – המשקה האסור על המורמונים ביוטה – כדאי להיזהר.
ברוכים הבאים לסולט לייק סיטי, בירת המורמונים, שהפכה למספר ימים לבירת הדתות של העולם. במסדרונות מתפללים זה לצד זה יהודים, מוסלמים, נוצרים, הינדים ובודהיסטים. על שולחן המזנון מתקיים מפגן סובלנות עם אוכל כשר, חלאל, צמחוני וטבעוני, ובאולמות השיחה נעה בחופשיות בין בינה מלאכותית, רעב עולמי, המלחמה בעזה ועתיד האנושות.
קולות מהכנס של הפורום הבין-דתי IF20 ביוטה
( צילום: דניאל אדלסון)
כולם הגיעו לאחרונה לסולט לייק סיטי לכבוד כנס IF20, הפורום הבין-דתי שמגבש המלצות לקראת פסגת מנהיגי ה-G20 שתיערך בדצמבר בפלורידה, ולכן מתקיים השנה לראשונה בארצות הברית. מאז 2014 הוא מפגיש מדי שנה מנהיגי דת, חוקרים, פוליטיקאים ונציגי ארגונים אזרחיים במדינה המכהנת כנשיאת פורום הכלכלות הגדולות. המטרה היא להכניס את קולם של אנשי הדת לחדרים שבהם מתקבלות ההחלטות החשובות בעולם. הבעיה היא שהדתות מתקשות לעיתים להגיע להסכמה גם בינן ובין עצמן.
מחוץ לחלונות הקמפוס של אוניברסיטת יוטה נראים הרי הוואסאץ' העצומים, שבפסגותיהם כבר מבצבץ השלג הראשון של החורף. המקומיים עדיין מסרבים לקבל את הבשורה, מסתובבים בגופיות ובמכנסיים קצרים, כאילו עשר מעלות הן הזמנה לפתוח את עונת הרחצה.
צ'ק-אין הרשמה לכנס – ללא אקדחים. ברוכים הבאים ליוטה
(צילום: דניאל אדלסון)
נוף הררי ביוטה
(צילום: דניאל אדלסון)
השיא מגיע בערב הפתיחה. 360 חברי מקהלת הטברנקל המורמונית האיקונית, חנוטים בחליפות ובשמלות חגיגיות, ממלאים את האולם ההיסטורי בצלילים הבוקעים גם מעוגב עצום בעל 11,623 קנים. בזה אחר זה עולים לבמה מנהיגים מוסלמים, נוצרים ויהודים. הבמה הזאת, בלב המרכז הרוחני של הכנסייה המורמונית, היא כנראה אחד המקומות האחרונים שבהם הייתם מצפים למצוא רב ואימאם מדברים על אחווה בעיצומה של מלחמה.
הסכם שלא מסיים שום מלחמה
במשך שלושה ימים התכנסו בסולט לייק סיטי קרוב ל-700 מנהיגי דת, חוקרים, פוליטיקאים ונציגי ארגונים אזרחיים מ-50 מדינות, המייצגים יותר מ-35 מסורות דתיות. את האירוע הוביל פרופ' וויליאם קול דורהאם, משפטן מורמוני ומייסד הארגון. הכנסייה המורמונית היא התורמת הגדולה ביותר של IF20, אבל הפעם ראשיה הפגינו גם את יכולתה להפיק אירוע בינלאומי מרשים.
מקהלת המורמונים בערב הפתיחה. עוגב עצום
(צילום: דניאל אדלסון)
עם מגן דוד. מבנה הכנסייה המורמונית
(צילום: דניאל אדלסון)
בין המשתתפים היו מזכ"ל הליגה המוסלמית העולמית מוחמד אל-עיסא, נציג הוותיקן הארכיבישוף גבריאלה קאצ'ה, מנהיגים נוצרים אורתודוקסים, נציגים הינדים ובודהיסטים, וגם מרטין לותר קינג השלישי, בנו של מנהיג המאבק לזכויות האזרח. לא כולם הצליחו להגיע. נציג מקטאר, למשל, נאלץ להיעדר בשל בעיות בהסדרת אשרת הכניסה לארצות הברית – תזכורת לכך שגם בכנס שמבקש לגשר על גבולות דתיים ולאומיים, הגבולות האמיתיים עדיין יכולים לעמוד בדרך.
אחד הרגעים המשמעותיים היה החתימה על "הצהרת האחווה היהודית-מוסלמית", פרי עבודה ממושכת של רבנים ואימאמים שנמשכה גם לאורך המלחמה ברצועת עזה. ההצהרה מציעה לעבור מסובלנות פשוטה לרעיון שאותו מכנים מחבריה "התרוממות הדדית", תפיסה שלפיה נאמנות עמוקה למסורת הדתית של כל צד יכולה דווקא לחזק את האחר.
איילים בקמפוס אוניברסיטת יוטה
(צילום: דניאל אדלסון)
הרב ד"ר יעקב נגן והרב ד"ר אהרון אריאל לביא מהמרכז הבין-דתי בירושלים היו בין השותפים הישראלים, לצד רבנים ואנשי רוח נוספים. מולם עמדו אנשי דת מוסלמים, ובראשם האימאם טאליב שריף מוושינגטון הבירה.
"זה הזמן המתאים ביותר", אומר שריף בשיחה עם ynet. "התחלנו לעבוד על זה אחרי תחילת המלחמה בעזה. לקח לנו שנים להסכים על השפה, וזה היה אתגר, אבל המסמך הוא התחלה. אנחנו צריכים לקחת אחריות ולשנות דברים".
טקס הסיום בקתדלה הקתולית
(צילום: דניאל אדלסון)
בטקס החתימה ניסח שריף את השאיפה במילים פשוטות: המטרה אינה רק להתקיים זה לצד זה, אלא להרים זה את זה. אלא שלא כולם קונים את החזון.
"יש פה נאומים. אין שיחה"
הרב ד"ר פישל שלחן, רב וחוקר ביואתיקה מבואנוס איירס, אינו מסתיר את אכזבתו. זו הפעם הרביעית שהוא משתתף בכנס, והוא מודה שהשנה הדיונים ממוקדים יותר, בייחוד בתחומי הבינה המלאכותית. עם זאת, כשהשיחה מגיעה להצהרות האחווה, הוא מאבד סבלנות. "המסמך הזה לא שווה פרוטה", הוא אומר. "הכוונה בסדר גמור, אבל מה התוצאה בפועל? את מי אתה מייצג? איך זה מגיע לידי מדיניות? התעייפתי מלשמוע אנשים שאומרים שאנחנו אחים ומדברים על יצחק וישמעאל. זה לא פותר את הבעיה".
הרב ד"ר פישל שלחן. "זה לא פותר את הבעיה"
(צילום: דניאל אדלסון)
לדבריו, הכנס מעדיף תמונות קבוצתיות וקריאות כלליות לשלום על פני עימות עם השאלות הקשות באמת, מהיחסים בין יהודים למוסלמים ועד למעמדן של דתות מיעוט במדינות מוסלמיות: "יש פה נאומים, יש פה מונולוגים, לא שיחה. הכול נראה כאילו המשיח כבר הגיע ואין שום סכסוך. אבל זה נביא שקר".
שלחן מספר שגם בכנס עצמו נחשפים פערי ההבנה. הוא שובץ לדבר בשבת ונדרש להסביר מדוע אינו יכול להגיע. הוא אומר שחלק מהמארגנים כלל לא הבינו את מגבלות השבת מבחינתו. "זה ארגון מאוד מורמוני. הדברים האלה לא תמיד נמצאים ברדאר שלהם", לדבריו, "אבל אלה אנשים טובים, הם יודעים מה זה להיות נרדף".
ביקור בכנסייה המורמונית
(צילום: דניאל אדלסון)
הביקורת שלו אינה נובעת רק מהכנס. הוא מספר שבאוניברסיטה בארגנטינה הוצע לו להופיע ללא כיפה, מחשש לביטחונו על רקע "מה שאתם עשיתם בעזה", כלשונם. "עניתי להם, מה זה 'אתם'? אני אזרח ארגנטינה. אתם רוצים שאבוא עם כאפייה?"
ובכל זאת, שלחן אינו מתכוון לפרוש מהשיח הבין-דתי. להפך. "אני רוצה להיות חלק מהפתרון", הוא מדגיש, "אבל כדי לשנות משהו צריך להפסיק את המשחק. אם מישהו חושב שאני 'ג'נוסיידר', שאני מבצע רצח עם, שיגיד לי את זה בפנים".
מזון כשר שנותר מיותם כי המשתתפים שומרים שבת. לא תמיד הכול מותאם לכולם
(צילום: דניאל אדלסון)
גם ד"ר שרי שטיינר, המשמשת כהיסטוריונית הרשמית של הפורום, יוצאת מטקס הפתיחה עם רגשות מעורבים. "הצד הביקורתי שלי אומר שזאת הייתה תצוגת תכלית של המורמונים", היא אומרת. "מצד שני, זה היה אחד הטקסים המרגשים ביותר מבחינה רוחנית שראיתי בחיי".
המתח הזה מלווה את האירוע כולו. הכנסייה המורמונית, שמחזיקה במשאבים כלכליים עצומים וברשת בינלאומית של מאמינים ומתנדבים, ושחבריה מצווים להפריש לה מדי שנה מעשר של 10% מהכנסותיהם, זוכה כאן להזדמנות לבסס את מעמדה לצד הדתות הגדולות בעולם. יש בכך גם היפוך היסטורי: קהילה שנרדפה במאה ה-19 ונאלצה לנדוד עד למדבריות יוטה, מארחת כיום מנהיגי דת מכל העולם, כשווה בין שוות. המארגנים, מצידם, נדרשים לאזן בין הכנסת אורחים מרשימה ובין הרצון לא להפוך את הכנס לחלון ראווה של הדת המארחת.
כשעזה נכנסת לחדר
המלחמה ברצועת עזה נוכחת כאן גם כשאינה מופיעה בכותרות המושבים. לפי עדויות שנמסרו במהלך הכנס, נציג פלסטיני פרש בעבר מהוועדה המייעצת של הארגון, אחרי 7 באוקטובר, בעקבות מחלוקת על פרסום הודעת גינוי בנוגע למלחמה. המארגנים ראו ולמדו ממה שקרה במוסדות וארגונים שונים שיצאו בהצהרות, והחליטו להימנע מנקיטת עמדה פומבית, כדי לא לפרק את שיתוף הפעולה בין הצדדים.
המשפטן פרופ' אשר מעוז, הדיקן המייסד של בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר במועצה המייעצת של IF20, אומר בשיחה עם ynet כי למרות המתחים, הפורום עושה עבודה חשובה. הוא מצביע בין השאר על רשת הקשרים הבינלאומית של נשיא הארגון דורהאם, שמאפשרת לו להגיע לאישים ולמוסדות בעלי השפעה ברחבי העולם. המחלוקות אינן נעלמות, אבל בעיני פרופ' מעוז, יש ערך בעצם קיומה של המסגרת שמפגישה בין הצדדים.
ההיסטוריונית ד"ר שרי שטיינר לצד יושינובו מיאקה
(צילום: דניאל אדלסון)
יושינובו מיאקה, נציג מסורת השינטו היפנית ומשתתף ותיק במפגשי הפורום, סבור שהכנס השנה חשוב במיוחד בגלל המלחמות בעזה ובאוקראינה. הוא מותח ביקורת על היקף השימוש בכוח של ישראל ברצועת עזה ועל כהונתו הממושכת של בנימין נתניהו בראשות הממשלה. אבל כשאני שואל אותו למי בדיוק הוא מקווה להעביר את המסר, בהיעדר נציגים רשמיים של הרבנות או ממשלת ישראל, תשובתו פשוטה: "אני מדבר עם מי שאני יכול. עם הקולגות שלי. משהו צריך לעשות".
הרב מארק דראטש, מבכירי הדיאלוג היהודי עם הדתות בעולם ומי שעומד בראש הוועדה היהודית הבינלאומית ליחסים בין-דתיים (IJCIC), בוחר לדבר על תקווה. בנאום מרשים באולם הטברנקל הוא חוזר לחזון העצמות היבשות של יחזקאל ולמילות הנביא זכריה על "אסירי התקווה". הוא מזכיר את הפוגרומים, השואה ו-7 באוקטובר, ומתאר את יכולתו של העם היהודי לבנות מחדש גם אחרי אסונות: "כשהעולם אומר שאבדה תקוותנו, אנחנו, אנשי האמונה, צריכים להשיב יחד שאנחנו לא חסרי תקווה. אנחנו אסירי התקווה".
פרופ' אשר מעוז. רואה ערך במסגרת
(צילום: דניאל אדלסון)
הרב מארק דראטש לצד המטרופוליט עמנואל מכלקדון. חזר לנביא זכריה
(צילום: דניאל אדלסון)
אבל הדתות אינן באות לכאן רק כדי לדון בישראל. הנה למשל אזרבייג'ן, שהנציג שלה בכנס, ראמין ממדוב, יו"ר הוועדה הממלכתית לענייני דת, מתגאה בסובלנות הדתית בארצו. באותו זמן ממש מתחוללת במדינה סערה בעקבות תקנות חדשות שבפועל מונעות מתלמידות ומורות העוטות חיג'אב להיכנס לבתי הספר. ההגבלות הציתו מחאות, מעצרים וגם קמפיין אנטישמי נגד הנשיא אילהם אלייב, שמוצג ברשתות כעושה דברו של נתניהו וכבוגד באיסלאם בגלל יחסיו הקרובים עם ישראל. באחת הקריקטורות הוא נראה עם אף ארוך, כורע על ברכיו, קשור ברצועה שמחזיק ראש הממשלה הישראלי.
ציון, הירדן ובית המקדש
יש משהו כמעט מתבקש בבחירה ביוטה לאירוח כנס שעוסק באמונה. זו מדינה שנולדה מתוך חלום דתי, ניסיון להקים מקלט לקהילה נרדפת הרחק מהעולם שרדף אותה. המורמונים הגיעו אליה ב-1847 בהנהגת בריגהאם יאנג, אחרי שנים של עימותים אלימים במזרח ארצות הברית. הם מצאו עמק מבודד בין הרים ומדבר, לצד אגם מלח עצום, והחליטו שכאן יבנו את ביתם.
נוף ביוטה
(צילום: דניאל אדלסון)
שלט בימת המלח הגדולה, עם השוואה לים המלח הישראלי
(צילום: דניאל אדלסון)
הקשר לתנ"ך עמד מאחורי הבחירה. הם ביקשו להקים מעין "ציון" חדשה, קראו לנהר המקומי "ירדן" והעמידו את המקדש במרכז העיר. עד היום מִספּור הרחובות של סולט לייק סיטי נקבע ביחס למתחם המקדש, וכל בלוק שמתרחקים ממנו מוסיף מאה למספר. הרחובות רחבים באופן כמעט מגוחך. המקומיים, שמורגלים במכוניות, עשויים להבטיח שמשהו נמצא במרחק הליכה קצר, רק כדי שתגלו כעבור חצי שעה שאתם עדיין בדרך. אבל קשה לכעוס בעיר שההרים שלה משתקפים כמעט מכל רחוב, הבתים מטופחים ותושביה נוהגים לברך זרים לשלום כאילו מדובר בכפר קטן.
יוטה היא מדינה רפובליקנית מובהקת, אבל סולט לייק סיטי עצמה ליברלית בהרבה מסביבתה. גם בקרב המורמונים הרפובליקנים שפגשתי נשמעת ביקורת נוקבת על טראמפ, בייחוד על מדיניות ההגירה שלו. פרופסור אחד הגדיר את טראמפ כאויב גדול של ארצו, דווקא משום שהמורמונים עצמם נרדפו בעבר.
המורמונים כבר אינם רוב בעיר, אף שהכנסייה שומרת על כוח כלכלי ותרבותי עצום. העשור האחרון הביא אליה אנשי הייטק מעמק הסיליקון וחברות טכנולוגיה, ומחירי הנדל"ן מטפסים. האזור קיבל את הכינוי Silicon Slopes, מורדות הסיליקון. העיר שאירחה את אולימפיאדת החורף ב-2002 כבר מתכוננת לארח אותה שוב ב-2034. יוטה דורגה ב-2022 כמדינה הצומחת ביותר בארצות הברית, וממשיכה מאז להתברג בחמישייה המובילה.
(צילום: דניאל אדלסון)
ועדיין, הדת נמצאת בכל מקום, גם בכוס השתייה. מורמונים אדוקים נמנעים מאלכוהול, קפה ותה, בהתאם לכללים דתיים שמקורם באיסור על "משקאות חמים", ולא באיסור גורף על קפאין. שתיית קוקה קולה דווקא מותרת, וקרן ההשקעות של הכנסייה אף מחזיקה במניות של החברה. על הרקע הזה, אגב, פרחה כאן רשת Swig, שהפכה משקאות מוגזים עם סירופים, וניל וקרם קוקוס לתחליף מקומי לבילוי בסטארבקס, והפכה כה פופולרית עד שלאחרונה החלה לייצא את השיגעון גם לשאר אמריקה.
הקשר ליהדות מורכב עוד יותר. באולמות הטבילה המורמוניים ניצבים פסלי 12 שוורים המסמלים את שבטי ישראל ומגן דוד ענק ניצב בחזית הוויטראז' במתחם הכנסייה. המורמונים מאמינים גם בטבילה בשם אנשים שכבר מתו, כדי לאפשר לנשמותיהם "לבחור" אם לקבל עליהן את האמונה. בעבר נערכו כך טבילות בשם אנה פרנק והעיתונאי היהודי שנרצח בפקיסטן, דניאל פרל. בעקבות מחאות יהודיות אסרה הכנסייה לבצע טבילות בשם קורבנות השואה ואנשים שאינם קרובי משפחה של המבקשים, אבל הפרשה הותירה משקעים.
(צילום: דניאל אדלסון)
כשהמדריך המורמוני מבקש ממני פרטים אישיים, אני תוהה אם אני עומד להירשם לטבילה הבאה. הוא מבטיח שלא, ומרגיע שבכל מקרה לנשמה שלי שמורה הזכות לסרב.
מי מקשיב בוושינגטון?
מאחורי ההצהרות והטקסים מסתתרת השאלה הגדולה ביותר של הכנס: האם מישהו בדרג מקבלי ההחלטות באמת מקשיב? IF20 הוא ארגון עצמאי ללא מעמד רשמי בתוך ה-G20. המלצותיו אינן מחייבות אף ממשלה, בוודאי לא את ממשל טראמפ, שהחרים בשנה שעברה את פסגת ה-G20 בדרום אפריקה על רקע העימות עם מארחיה והתנגדותו לסדר היום שעסק בשוויון, קיימוּת ומשבר האקלים. השנה, כשארצות הברית מארחת את הפסגה, הממשל כבר צמצם את סדר היום לנושאים כלכליים, אנרגיה וחדשנות, והותיר בחוץ רבים מהנושאים שהפורום הבין-דתי מבקש לקדם.
ביקור המשתתפים בבניין הקפיטול
(צילום: דניאל אדלסון)
עם זאת, הארגון הצליח להביא לסולט לייק סיטי את ג'יימיסון גריר, נציב הסחר של ארצות הברית בממשל טראמפ, שגם הוא מורמוני. בנאומו קרא גריר למדיניות כלכלית שתשרת את המשפחות והקהילות, והזמין את אנשי הדת לפנות לממשל עם הצעות מעשיות. "אם תבואו אלינו עם רעיונות קונקרטיים, אנחנו ממשל שמכוון לפעולה", הבטיח.
ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר, סקוט מוריסון, דיבר על הצורך של מדיניות ציבורית במצפן מוסרי. נציג ממשרד החקלאות האמריקני הציג דוגמאות לשיתופי פעולה עם קהילות דתיות, ובדיונים השתתפו גם מומחים מהבנק העולמי, מארגוני סיוע וממוסדות בינלאומיים.
מושב בכנס. גם הבינה המלאכותית הוזכרה
(צילום: דניאל אדלסון)
כיאה לצו השעה, ההמלצות שהכין הפורום השנה נגעו רבות בתחום הבינה המלאכותית. הוא מציע להגביר אחריות של חברות הטכנולוגיה, להגן על ילדים ולמנוע אפליה דתית באלגוריתמים. בכיר הכנסייה המורמונית גריט גונג אף הזהיר בנאומו מפני הפיכת הבינה המלאכותית לתחליף לקשרים אנושיים ולאמונה. "האדם יכול ליצור בינה מלאכותית, אבל הבינה המלאכותית אינה יכולה ליצור את אלוהים", הכריז.
בנושאי אסונות טבע ממליץ הפורום לשלב קהילות דתיות במערכות התרעה, בפינוי ובחלוקת סיוע. הרעיון הוא שכאשר מתרחש אסון, בית התפילה המקומי עשוי להכיר את התושבים ולהגיע אליהם לפני כל גורם ממשלתי.
טקס הסיום בקתדלה הקתולית
(צילום: דניאל אדלסון)
נמל התעופה החדש בהשראת קניון ונקיקים האופיינים ליוטה
(צילום: דניאל אדלסון)
בפועל, בין גישה לבכירים ובין השפעה על מדיניות יש מרחק ניכר. קשה למצוא החלטת ממשלה שאפשר לייחס בביטחון לפעילותו של הפורום. גם במסמכי העבודה של הארגון מכירים בצורך לשפר את הדרך שבה מתרגמים את הדיונים להשפעה ממשית. הפער הזה אינו אומר שהפעילות חסרת ערך. אחת היוזמות המעשיות בכנס הייתה הכנת ציוד חימום לדרי רחוב ביוטה. כאן, לפחות, אפשר היה למדוד תוצאה בלי להמתין לפסגת המנהיגים במיאמי בדצמבר.
מלחמת קודש, עם פיצה וקולה
בשבת מסתיים הכנס דווקא בקתדרלה הקתולית מדלן, מבנה מרשים מתחילת המאה ה-20, בלב עיר שנוסדה בידי המורמונים. גם זו סמליות שקשה להתעלם ממנה. המקהלה הקתולית כמעט מצליחה להתחרות במפגן המוזיקלי המורמוני של ערב הפתיחה. חלק מהמשתתפים היהודים אינם מגיעים בגלל השבת, עוד תזכורת לכך שגם דיאלוג שמכבד את כל הדתות מתקשה לעיתים להתאים את עצמו לכולן.
צפייה במשחק הפוטבול בין אוניברסיטת בריגהאם יאנג (BYU) לאוניברסיטת נוטרדאם
(צילום: דניאל אדלסון)
באותו ערב מתכנסים משתתפי הכנס וסטודנטים למסיבת צפייה במשחק פוטבול בין אוניברסיטת בריגהאם יאנג המורמונית (BYU) לאוניברסיטת נוטרדאם הקתולית. המארחים מגישים פיצות, עוגיות וקולה, כמובן בלי בירה.
המשחק, שזכה כאן לכינוי "מלחמת הקודש", מסתיים בניצחון מפתיע של BYU על אחת הקבוצות החזקות במדינה. האירוניה המתבקשת היא שמי שמוביל את האוניברסיטה המורמונית לניצחון על יריבתה הקתולית הוא דווקא קוורטרבק קתולי, בר באקמאייר.
באמצע החגיגה אני פוגש מתנדב מורמוני בן 20, אחד מעשרות הצעירים שסייעו בהפקת הכנס. הוא לומד יפנית, חולם להיות דיפלומט ורוצה ללמוד יום אחד בקמפוס של BYU בירושלים. כשהוא מגלה שאני יהודי, הוא שואל בהתעניינות אמיתית איך זה לקרוא את התנ"ך מדי יום בלי להשתעמם. אני לא ממהר לנפץ לו את האשליה.
מתפללים בארוחת הערב בכנס
(צילום: דניאל אדלסון)
הרב שלחן אמר לי קודם שהמבחן האמיתי של הכנס אינו הנאומים על הבמה או ההצהרות שנחתמות מול המצלמות. הוא נמצא בלובי של המלון, כשאיש אינו מצלם: מי ניגש למי, מי אומר "בוקר טוב" ומי טורח לשאול לשלומו של האחר.
הצעיר המורמוני לא הציע לי שום הסכם שלום ולא ביקש שאחתום על הצהרה. הוא פשוט רצה לדעת משהו על היהדות שלי, ושאל. בהשוואה לשאיפות הגדולות של הכנס, זה נשמע כמו הישג זעום. אבל דווקא לפי המבחן שהציב המבקר הגדול ביותר שפגשתי כאן, השיחה הקטנה הזאת הצליחה במקום שבו לא מעט מהנאומים נכשלו.
