בכל דור ודור חייבת אישה לראות עצמה כאילו היא המהפכה

נדמה כאילו נתח מהאחריות למהפכה והתשוקה לעשייתה נמצאות בקערת הבצק שבה האישה לשה את חלות השבת. כל חלה צריכה להיות שזורה משלוש קווצות בצק: אחת לחיי המסורת, אחת לחיי מהפכות העבר ואחת לחיי המהפכות שאנו אחראיות לעשותן.
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כשאנו קולעות את צמות החלה אנחנו יכולות ללחוש תפילה נשית עתיקה; מסורת, מהפכה שהייתה, מהפכה שעכשיו, מסורת, מהפכה שהייתה, מהפכה שעכשיו... כך, עד שנגיע לנשיקה המתוקה שבקצה החלה. מסורת ומהפכה ייכנסו לתנור (180 מעלות, 45 דקות) ויֵצאו שזופות ומתוקות, יילעסו בפי עוללות ויונקות וילמדו את הדורות הבאים: מסורת, מהפכה, מהפכה, מסורת.
אבל זה לא תמיד מתוק. מהפכה גובה מחירים. נשים שילמו בחייהן כדי שאנו ובנותינו נוכל להצביע בבחירות, לנהל חשבון בנק ולרכוש ידע. החריפות, הדמעות והכאב – גם הם חלק ממתכון החלות העובר מאם לבתה.
1 צפייה בגלריה
מסורת, מהפכה שהייתה, מהפכה שעכשיו. חלה קלועה מבצק בתהליך ההכנה
מסורת, מהפכה שהייתה, מהפכה שעכשיו. חלה קלועה מבצק בתהליך ההכנה
מסורת, מהפכה שהייתה, מהפכה שעכשיו. חלה קלועה מבצק בתהליך ההכנה
(צילום: shutterstock)

על שלוש עברות נשים מתות?

קשה לקלוע את חלות השבת כשברקע מתנגנים משפטים מסורתיים פוגעניים. כמעט בדרך אגב, כחלק מרשימת התרחשויות הקשורות להדלקת נרות בשבת, שזרו עורכי המשנה קביעה שפצעה את נשמתן של נשים רבות: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה ובחלה ובהדלקת הנר" (מתוך מסכת שבת).
באמת, מה אתם אומרים? ואני חשבתי שנשים מתות בשעת לידתן כיוון שלידה היא אירוע גופני דרמטי ולאף אחד לא היה מושג איך לחלץ בשלום תינוקות מרחם אימותיהן. הירידה באחוזי התמותה בלידה לא קשורה לשמירה על הלכות נידה או הפרשת חלה, וגם לא להדלקת נרות שבת – אלא להתפתחות מדע הרפואה. אבל הנזק כבר נעשה, ואשמה והאשמה נכרכו בחבל הטבור ובמוות שלידות הביאו עימן לעולם.
בטקס השבועי האהוב עליי יותר מכול – טקס הכנת חלות השבת – אני אומרת כן למסורת החלות: מסורת נשית של טעמים, מרקמים וצורות קליעה. באותה אבחה אני אומרת לא לתאולוגיה המאשימה נשים במוות של עצמן. אני שוזרת חלות וחושבת על דורות הנשים שבזכותן אני כאן. נשים שהעזו להביא חיים לעולם למרות סכנת המוות. אני מודה להן ולוחשת: אתן לא אשמות, אף אחת ואף אחד לא אשם. האנושות לא ידעה להציל אתכן, ועכשיו אנחנו יודעות יותר. ועדיין, עדיין מסוכן להביא חיים לעולם.
אני אומרת "למה לא" לטקסי הפרשת חלה, ואומרת "לא" נחרץ להלכות נידה. אני מוציאה אותן מהמטבח שלי, מחדר השינה, מארון הבגדים ומהמקלחת. מסורת, מהפכה ועוד מהפכה ושוב מסורת – כך נראה שולחן השבת שלי, כך נראה הלב שלי.

תבחרי את האש הזרה שלך

הכהנים הם הסמל המקראי למנהיגות של מסורת. ממשה לאהרֺן ומאהרֺן לבניו הכהנים נמסרה תורה קפדנית, עמוסת פרטים וחסרת פניות. הנביאים מסמלים את פריעת הסדר והעמדת המוסר מעל החוק, בוודאי מעל החוק הפולחני. לא פעם מציגים הנביאים את משנתם לעומת המשנה הכהנית (ישעיהו א'): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים... יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ".
בפתיחת נבואתו, ישעיהו שם ללעג את הבאת הקורבנות. אלוהים כבר שבע, הוא אומר, ומוסיף: "ידיכם דמים מלאו" – ולא נדע האם הדם על הידיים הוא דם קורבנות המקדש, או קורבנות האדם שהרגו נאמני המקדש בשרירות לבם.
אבל עוד ארוכה הדרך לישעיהו. פרשת השבוע ניצבת ברגעי חנוכת המשכן, הרגעים שבהם מבקש אלוהים להנחיל וגם לחגוג את המסורת השמרנית ביותר שלנו – מסורת העבודה הכהנית.
ייתכן שבני אהרן לא הפנימו את אופי המסדר שהם השתייכו אליו, ויכול להיות שהם החליטו למרוד במסורת המתהווה. ייתכן שהם לא הסכימו לשתף פעולה עם תרבות דתית שבליבה ציות ולא התלהבות. הם הקריבו אש זרה, ובהתאם לנוקשות הכהנית – הם נשרפו: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם".
מהפכות גובות מחירים כבדים, ומשום כך מפחיד להוביל אותן. אנחנו רואות את זה ברוסיה של ימינו. פרשת השבוע מלמדת אותנו כלל חשוב באקטיביזם – בחרי היטב את האש הזרה שלך, שהרי לא בטוח שתצאי ממנה בשלום.

תבחרי את החטאת שאת לא אוכלת

אבא אהרן, הלום כאב או צייתן, מקבל בשתיקה את מות בניו וגם את הצורה הקשה שבה הוצאו גופותיהם מהקודש. הוא מקבל בשתיקה את הלכות האבלות שמשה מורה לו ולבניו הנותרים, וגם את ההטפה, האיומה בהקשרה, נגד שתיית יין לפני הכניסה לאוהל מועד; הטפה שיש בה יותר מרמז של ביקורת על בניו המתים. מסורת זו מסורת – ואהרן לא פוצה את פיו.
בזמן האבל, הבנים הנותרים ממשיכים בעבודת הקורבנות, ובעודם עובדים, הם ננזפים בידי משה: "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ". מדברי משה אנחנו לומדות שגם אלעזר ואיתמר מרדו בחוקי המסדר הכהני. הם נדרשו להבליג על אבלם הפרטי, ולאכול בשר קורבנות ביום שבו מתו אחיהם. באחד הרגעים המבהילים והכואבים בחייהם, משה מבקש ללמדם שהחוק והסדר נמצאים מעל הכול. והם? בועטים בסדר "הנכון" של הדברים, ומתעקשים לבטא את אבלם.
אני אפילו לא יכולה לדמיין את הבהלה של אהרן. האם עכשיו ישרוף אלוהים גם את שני הבנים האלה? האם ביום אחד הוא יאבד את ארבעת בניו? בניגוד למוות הראשון שנעשה בחטף והותיר את אהרן הלום, הפעם הוא נמצא בלב ההתרחשות והבנים עדיין חיים. באופן מפתיע, אהרן לא מתחנן על נפש ילדיו, אלא מצטרף למרד שלהם ונוזף במשה: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". אהרן מיישר קו עם בניו, ומבהיר למשה שגם הוא לא אכל את הבשר. יתר על כן, אהרן טוען שהמרד הזה שלו ושל בניו הוא רצון האל. יש גבול לכל ציות, אפילו במורשת הכהנית.
מסורת, מרד ומסורת – גם אהרן ובניו ידעו שחלה יהודית, גם אם היא נאכלת במקדש, חייבת לשזור מסורת ומרד.
יש קורבנות חטאת שאסור לבלוע. אני חושבת על סופרג'יסטיות ששבתו רעב ונגזרה עליהן האכלה בכפייה. כל אחת נדרשת להכיר את המנה שהיא תסרב לבלוע.

מרד היא-סטורי

אחת המשימות החשובות שלנו, לומדות ולומדי תורה בעת הזו, היא לחפש את הסיפור הנשי המושתק. ארבעת בני אהרן הם גם ארבעת בני אלישבע. האחריות שלנו היא ללקט שברי פסוקים, לצרפם למדרשים שנכתבו על אודותיה ולהוסיף עליהם את המחשבות שלנו. עלינו להפוך את השוליים למרכז, ולהביא ללב השיחה את אלישבע – האם שביום אחד ראתה את ארבעת בניה עולים לגדולה, ושכלה שניים מהם.
בדרך אגב, מלמדת אותנו התורה שלאלישבע ואהרן היו גם בנות: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן... וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ". כן, יכול להיות שמשה מדבר על בנות עתידיות של כהנים עתידיים, אבל אין צורך לפרש כך את הפסוק. משה מדבר עם אהרן על בנותיו. אנחנו לומדות שלאלישבע ואהרן יש בנות, ולמרבה המזל, הן לא משרתות בקודש.
רוחמה וייסרוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
הערב, סביב שולחן השבת, נוכל לנסות לבנות את סיפורן של נשות המשפחה: האם הבנות קינאו בתפקידים של אחיהן? האם אלישבע שמחה על המינוי הכהני של בן זוגה ובניה? היכן היו נשות המשפחה כשהבנים נשרפו במשכן? מתי נודע להן? האם גם הן קשורות למרד אכילת הבשר?
לימוד ה"היא-סטוריה", ההיסטוריה הנשית, הוא הדרך שלנו לשזור מסורת ומרד בחלת השבת – ולהקים שם עולם לנשים שחיו, הרגישו, פעלו, הושתקו ושילמו מחירים.
שבת שלום!