כשהייתי קטן, הוריי היו שרים לי לפני השינה את "פזמון ליקינתון". שיר הערש הקלאסי של לאה גולדברג, על חגיגת צמיחתו ועלייתו של הפרח הקטן בגן. מכורבל בין השמיכות, הייתי מדמיין את הפרחים הלבנים הקטנים צומחים אט-אט, את הלבנה המביטה ממעל ואת השמחה הגדולה מאוד בגן.
לימים, בחרתי את פרח היקינתון כאחד הסמלים שיופיעו על כנפות הטלית שליוותה אותי ביום שישי, בטקס ההסמכה שלי לרבנות בהיברו יוניון קולג' בירושלים. בחרתי ביקינתון משלוש סיבות: ראשית, המורשת המשפחתית של הפרח שליווה אותי עוד מאותם הימים; מעבר לכך, סיפורו של היקינתון כפרח "ציוני" – כזה שגדל במזרח התיכון, הובא לאירופה ולעולם ברבות השנים וכעת צומח שוב גם במחוזותינו; ולבסוף – סיפורו הלהט"בי, כפרח הקרוי על שם אהובו של אפולו במיתולוגיה היוונית. פרח של מורשת, פרח של לאום, פרח של אהבה. זהו במידה רבה גם סיפורה של הרבנות שלי.
גדלתי בבית חילוני-מסורתי – חציו מזרח וחציו אשכנז. בית שחוגגים בו חגים והיהדות נוכחת בו, אבל בגוונים מסוימים. בית שבו היה הרבה מקום למסורת, אבל פחות להלכות. בפסח היינו שומרים – אבל לא באדיקות. את החמץ שמים בגיגית שנמצאת בצד החדר, מכוסה בבד, מחכה לאחרי הפסח. ביום כיפור משתדלים כן לצום – אבל אולי עם מים, אולי לא עד הסוף. לא היינו הולכים לבית הכנסת בכיפור: גם אם היו מציעים לי, תמיד הייתה אצלי התחושה שזה זר – אם אינני הולך במהלך השנה, מה יש לי לחפש שם דווקא ביום כיפור?
ובכל זאת, תמיד הייתה בי אמונה. לא בהכרח כזו שאפשר לתת לה שם, לא בהכרח ידעתי מי האלוהים שלי – אבל ידעתי שהוא שם.
אלא שתמיד היה שם קונפליקט. לעומת האמונה שגדלתי איתה, לצד הציונות העמוקה שהונחלה לי מילדות (ככה זה כשבצד אחד סבא הוא לוחם אצ"ל ובצד השני סבא וסבתא נפגשו על אוניית מעפילים), המפגשים שלי עם היהדות היו מפגשים עם דת שאין בה "ואהבת". היהדות שהכרתי אז הייתה בעיקר דת של איסורים והסתגרות: דת שבשמה אסורה תחבורה ציבורית בשבת – וכתוצאה מכך, חברה קרובה לא הייתה יכולה לבקר את סבתה החולה בסרטן בבית החולים, ביום הפנוי היחיד בשבוע. דת שבה נאמר לי רק מה לאכול ומה לא, איך לנהוג ואיך לא. דת שיש בה אפליה ממוסדת נגדי אם לא זכיתי להיוולד בבית חרדי. היהדות שפגשתי כנער הייתה יהדות שאין בה עולם ערכי, שעיקרה איסור ומניעה, ולא קירוב לבבות ואהבה לאחר.
טקס הסמכת רבנים ורבות רפורמיים בהיברו יוניון קולג'. בית יהודי למי שלא יכול היה למצוא בית אחר
(צילום: יונית שילר)
הדוגמה המכרעת הייתה לאחר בר המצווה שלי. במשך כמה שבועות אחרי הטקס המשכתי ללכת לבית הכנסת, לשיעורים שקיימו שם לנערים. היה לי מעניין, נחשפתי לעולם יהודי שלא הכרתי קודם לכן – וכמובן העובדה שחילקו צעצועים וממתקים לילדים לא הפריעה. אבל יום אחד קרה משהו ששינה את הכול. הרב לימד בשיעור ש"נשים הן יצר הרע". הוא סיפר שנשים מבקשות להרע לנו, ואנחנו צריכים להתרחק מהן.
במצב הנוכחי, היהדות הופכת לדבר שעוברים דרכו ברגעי חיים משמעותיים (בבר מצווה כי "כולם עושים"; בחתונה כי "אין ברירה" – צריך רב אורתודוקסי כדי שהמדינה תכיר בנישואים; ובהלוויה, כי חייבים לעבור בחברה קדישא), אבל עם אפס מעורבות. אפס ידע. אפס עניין
מאותו יום, לא דרכתי בבית כנסת במשך כ-12 שנה. בחלוף השנים הבנתי שזה היה ממש רגע מכונן: הרב ההוא הצליח לזקק את כל מה שרע בסוג היהדות שהוא ייצג, אם אפשר בכלל לקרוא למה שהוא מאמין בו יהדות. הוא הצליח לקחת את הדת היפה והחשובה שלנו, דת שהביאה לעולם את בשורת המונותאיזם לצד חוקי מוסר חדשניים ומתקדמים – ורידד אותה לכדי שנאה, הדרה וריחוק.
וזה בדיוק מה שאנשים כמו הרב ההוא היו רוצים. מבחינת הממסד האורתודוקסי-רבני, המצב הנוכחי מושלם: הבחירה של חילונים להתרחק מהיהדות מפקירה את הזירה הזו, ומאפשרת לקיצוניות לחדור – גם אם אין לה באמת אח ורע הלכתי. בדרך הזו, הופכת היהדות לדבר שעוברים דרכו ברגעי חיים משמעותיים (בבר מצווה כי "כולם עושים"; בחתונה כי "אין ברירה" – צריך רב אורתודוקסי כדי שהמדינה תכיר בנישואים; ובהלוויה, כי חייבים לעבור בחברה קדישא), אבל עם אפס מעורבות. אפס ידע. אפס עניין.
בכך, היהדות הופכת למעין מוצר מדף, שאנו נותנים לאורתודוקסים שמרנים לשלוט בו עבורנו. כך נוצר המצב שבו רב אוסר על אישה לומר קדיש בהלוויה, ונשים נאלצות לעבור טקס משפיל בגירושים, ורב מעקם את האף על התפילין בבר מצווה כי חשב שהן לא מהעדה הנכונה (כמו שקרה לי). כך גם נוצר מצב של נערים שמתחילים להניח תפילין וללכת עם ציציות גם אם זה לא משהו שהם מכירים מהבית – כי זו היהדות היחידה שיש לידם, והם מחפשים שייכות.
עופר צ'יזיק מוסמך לרבנות בהיברו יוניון קולג'
(צילום: יונית שילר)
יש דברים רבים שאני יכול לספר על התנועה הרפורמית כדי להסביר אותה – למשל ההיסטוריה הארוכה שלה, או העובדה שבמשך 2,000 שנה היו היהודים עם שתמיד מתפלג ומציע פרשנויות שונות, שהרפורמה היא רק אחת מהן. אבל אולי הדבר החשוב ביותר הוא שהתנועה הרפורמית היא מקום שנותן בית יהודי למי שלא יכול היה למצוא בית אחר. התנועה הרפורמית מאפשרת לאנשים, בהם אני, למצוא את זהותם היהודית, לתבוע אותה מחדש לעצמם ולהכיר את היהדות האוהבת, המאחדת, המתקדמת.
לימים, מצאתי את היהדות שלי. מצאתי את בית הכנסת שלי – "קהילת הלב" של מרכזי דניאל בתל אביב, שאני עומד בראשה. אותו נער שהתרחק מבית הכנסת בגלל דברי בלע מצא מחדש את ביתו היהודי.
כשאני נשאל מדוע הפכתי לרב רפורמי, זו התשובה שלי: אני רוצה שהמהפכה הזו תגיע לעוד אנשים. אני רוצה שרבבות ייחשפו ליהדות אחרת, מקרבת, פתוחה ומכילה – ויידעו שזה אפשרי. שיידעו שאפשר להיות גם יהודי וגם ליברלי. גם יהודי וגם להט"ב. שאין סתירה, ושמגיע לנו מקום בתוך הזירה היהודית. הפכתי לרב רפורמי כדי שיהודים ירצו להישאר בתוך היהדות, במקום להיות מנוכרים אליה. כדי שבן ה-13 הבא יידע שיש לו מקום שבו הוא יכול להיות מי שהוא.
עופר צ'יזיק הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות", והוסמך בסוף השבוע לרבנות רפורמית בהיברו יוניון קולג'
