כ-20 תלמידי תיכון מהעיר אופטוב שבפולין השתתפו לראשונה בטקס אזכרה מקוון לזכרם של היהודים תושבי העיר שנספו בשואה. מתוך 5,000 היהודים שהתגוררו באופטוב שבמרכז פולין נשארו בחיים אחרי השואה רק 300 – אחד מהם הוא אליהו זילברברג בן ה-97 מרמת אביב, שסיפר לנערים על החיים בעיירה ובסיום השיחה הראה להם את המספר שהנאצים קיעקעו על ידו באושוויץ: B-1111.
התלמידים נדהמו לראות את זרועו של זילברברג עם המספר המקועקע. "זה היה מספר האסיר שלי במחנה אושוויץ. הגרמנים כינו אולי 'עלף עלף' ובתרגום מגרמנית 'אחת עשרה, אחת עשרה'. באותן שנים עבור הגרמנים במחנות הייתי מספר".
המפגש המרגש שנערך דרך תוכנת זום היה הפעם הראשונה שבה התלמידים הפולנים פוגשים יהודי שהיה תושב העיר שלהם ושרד את השואה. גם זילברברג עצמו התרגש, כי אומנם במשך שנים הוא סיפר את סיפורה של העיירה בבתי ספר בישראל, אך זאת הפעם הראשונה שהוא מביא את סיפורה היהודי של העיירה שבה נולד לתלמידים פולנים אשר חיים בה כיום.
התלמידים מפולין הקשיבו בקשב רב, ושאלו את זילברברג שאלות רבות. חלק מהשיחה התקיים בפולנית. "הילדים הפולנים התלהבו מהעובדה שאני דובר את שפתם. זה היה מפגש מיוחד מאוד. סיפרתי להם היכן גרתי ועל חיי היהודים לפני המלחמה ובמהלכה", סיפר. "היום הם יודעים על הרחובות, הבתים וההווי של העיירה שלהם, אשר מחצית מתושביה, כ-5,000 איש, קיימו אורחות חיים יהודיים עד הכיבוש הנאצי. שיאו של המפגש היה כאשר הראיתי לתלמידים הנדהמים את אמת היד שלי עם הקעקוע".
במהלך האזכרה הווירטואלית אמרו הניצולים תפילת "יזכור" והועלתה מצגת שבה הובאו תמונות של העיירה היהודית שהצייר מאייר קירשנבלט צייר לאחר המלחמה לפי זיכרונו. כעת התלמידים הפולנים מבקשים להמשיך ולפגוש את זילברברג באמצעות זום ולשמוע אותו.
זילברברג עבר דרך ייסורים בשואה שכללה מחנות עבודה, מחנה ההשמדה אושוויץ וצעדת מוות במשך חודש למרכז גרמניה, עד שנשלח ברכבת משא למחנה הריכוז בוכנוואלד, לשם הגיע כשלד אדם ("מוזלמן"). אמו, אחיו הצעיר, סבתו ובת דודתו נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ, שם ניספו. אביו חזר אחרי השואה לאופטוב עם עוד מספר יהודים פליטי המלחמה, אך נורה ונרצח בדם קר בידי כנופיית פולנים. על כך זילברברג לא סולח לפולנים עד היום.
על החיים באושוויץ הוא סיפר: "זה היה חלום בלהות עלי אדמות. צריך כישרון מיוחד כדי לתאר את קבלת הפנים של האס-אס. מסביב גדרות תיל חשמליות והמון צריפים, גדרות תיל ושומרים. אחרי הורדת השיער מכל הגוף נכנסנו לאולם שבתקרתו מותקנים ברזים. המחשבה הראשונה: מה יבוא עכשיו, מים או גז? פתאום בא זרם מים רותחים לדקות ספורות, ומיד דוחקים בנו להתקדם לאולם השני, שבו קיבלנו בגדי מחנה עם פסים, ועל אמת היד הטביעו בכתובת קעקע את המספר הסידורי. אני קיבלתי את המספר B-1111. זקן הצריף הודיע לי שאני בין המועמדים להישלח לעבודה לגרמניה. לפני הכול רצתי להיפרד מאבי שהיה בצריף קרוב. דרך גדר התיל לחצנו ידיים, והיה זה המבט האחרון והמילים האחרונות שלו: 'אם תישאר בחיים אל תחזור לפולין. סע לפלשתינה'.
"הייתי שבר כלי, הרוס פיזית אבל שלם רוחנית. הרגשתי בן-אדם, הייתה בי דעת, חירות פנימית וערך אישי", ציין זילברברג, המתגורר היום בתל אביב. "בכל שנותיי במחנות היו לי מטרה וחלום לעתיד. המטרה הייתה לחיות כאדם חופשי ולחזור הביתה – לא לפולין, אלא לארץ ישראל"
"במחנה בוכנוואלד גרתי בבלוק 65, הנחשב לבלוק של נכים. המארש (צעדת המוות, א"א) הותיר אותי בחיים אבל נשארתי 'מוזלמן': שלד אדם. למזלי, אחרי חודשיים, ב-11 באפריל 1945, שוחרר מחנה בוכנוואלד על ידי צבא ארצות הברית, והטיפול המסור שלהם העמיד אותי על הרגליים. בכל 11 באפריל אני חוגג את השחרור ממחנה הריכוז בוכנוואלד. זו יציאת מצרים הפרטית שלי, לאחר שאיבדתי במלחמה את כל משפחתי הקרובה: הוריי, אחי, סבתי ועוד. עברו כ-76 שנה מאותו יום שבו הצבא האמריקאי שחרר אותי מהמחנה".
"הייתי שבר כלי, הרוס פיזית אבל שלם רוחנית. הרגשתי בן-אדם, הייתה בי דעת, חירות פנימית וערך אישי", ציין זילברברג, המתגורר כאמור היום בתל אביב. "בכל שנותיי במחנות היו לי מטרה וחלום לעתיד. המטרה הייתה לחיות כאדם חופשי ולחזור הביתה – לא לפולין, אלא לארץ ישראל. אמונה זו עליה חונכתי בצעירותי נתנה לי את הכוח להיאבק, לשרוד ולהגשים את החלום".
