אישורו אתמול (יום ד') של "חוק דרעי 2" בקריאה טרומית, סימן עוד אבן דרך בקונפליקט המתמיד בין המחנות – שמאל-ימין, כן ביבי-לא ביבי. אבל מתחת לפני השטח הרוחש והכותרות המוכרות, מסתתר הסיפור הגדול של החרדיות הספרדית, או אם תרצו, בפרפרזה על המונח המוכר יותר – "החרדיות השנייה".
בין אם דרעי יהיה שר ובין אם לאו, "החרדיות השנייה" – החלשה, הבזויה, העלובה והזקוקה לסעד – הרימה לראשונה ראש בהופעתם של "'גדולי הדור" הליטאיים בביתו של יו"ר ש"ס, בימים שלאחר פסילתו בידי בג"ץ, והחיבוק הקוסמו-חרדי הנמשך עד ימים אלה.
אריה דרעי נתפס, אפשר שבצדק, כאחד האנשים החזקים במדינה. אבל אחרי הכול, הוא מכלוף – בחור הישיבה הספרדי מהישיבה הליטאית המובילה. דרעי הוא אולי איש חשוב, הדמות המתונה והמכריעה בקבינט הבטחוני, אבל בסופו של דבר, בבני ברק, בירושלים ובמודיעין עילית הוא ה"פרענק" מחברון. וככזה, הוא נמצא באחד מרגעיו הגדולים.
חזון אחרית הימים
הפרשנים הפוליטיים הגדולים, יודעי-כול, הסבירו כי דרעי שהיה בפיק של חייו – שר בכיר, בעל קונצנזוס כמעט כלל-ישראלי כפוליטיקאי בוגר – איבד באבחת גרזן הבג"ץ הכול, אלא שהם לא לקחו בחשבון דבר אחד: את התמונה שאין חרדי שפספס – מצד אחד, חבר מועצת גדולי התורה הרב ברוך מרדכי אזרחי, מצד שני, חבר מועצת גדולי התורה רבי בערל פוברסקי, ובתווך – בין שני ענקי התורה האשכנזים-ליטאים שגילם המשותף נושק ל-200 – אריה דרעי אחד.
עם כל הכבוד לראש הממשלה נתניהו שעלה אף הוא לרגל לדירה בשכונת הר נוף, את ההתרגשות המגזרית סיפקו גדולי הדור. אריה דרעי, המרוקאי שעלה ממקנס וספג מן האליטה הליטאית אין-ספור התקפות חריפות, קריקטורות משפילות והסתייגויות ארסיות מחרדיותו, הסב בראש השולחן בביתו, כשראש ישיבת פוניבז' מסביר לנוכחים כי "אין לרבי אריה תחליף", ראש ישיבת חברון מצהיר כי "הציבור כולו נותן לו את הכוחות", וראש ישיבת "עטרת שלמה" – אולי הגדולה במגזר הליטאי – מסביר בחריפות כי "ביטול התורה של הרב דרעי הוא לימוד התורה של הרבים".
זהו חזון אחרית הימים, וזר לא יבין זאת. האיש הגיע לשיאו והוא רשאי כעת לפרוש ולעשות לביתו. ייתכן שהוא כבר לא זקוק אפילו ל"חוק דרעי 2". כאן גם מצוי הפער המהותי בין דרעי לקודמו בהנהגת המפלגה, אלי ישי.
לא "בשלים" להנהגה
דרעי, כמו עוד רבנים בכירים במגזר הספרדי שצמחו בישיבות ובסוציאליזציה החרדית-ליטאית, רואים בגדולי הדור ובעולם התורה הליטאי את החרדיות האמיתית, האותנטית, האיכותית. הדי-אן-איי האישי והחברתי שלהם מורכב לא רק מהערצת הדמויות המיתיות – ראשי הישיבות הליטאים החריפים או המשגיחים הגדולים מאסכולת סלבודקא – אלא גם מההכרה העצמית כי חרף רצונם להיות "חלק מהסיפור הגדול הזה", הם עדיין לא "בשלים" להנהגה.
אליעזר היוןצילום: אלי קוביןהם בפשטות "החרדיות השנייה", והם מבינים זאת. נכון, הם חרדים, הם אפילו חלק אינהרנטי מהגוש, אבל לתפיסתם הם לנצח יהיו בשורה השנייה. אך אז ראשי הישיבות הליטאיים לא רק ביקרו בביתו של דרעי, לא רק ישבו לשולחן סביבו, הם גם העניקו הצצה ליכולת של האיש לנהל איתם סמול-טוק מבדח; עם אותם רבנים שעצם איזכור שמם מרעיד את ליבו של כל צעיר חרדי, ללא הפרזה.
אסתר חיות אולי יכולה לפטר את דרעי מתפקידיו המינסטריאליים, אבל מה שנשיאת בית המשפט העליון לא ידעה הוא כי הצעד שלה חיזק את מעמדו עשרת מונים במיינסטרים החרדי. החרדיות השנייה, מותר להכריז, מעולם לא הייתה כה קרובה לקדמת הבמה, ו"חוק דרעי 2" מחוויר לעומת הישג זה.
