מזיזה את השיפוטיות

אני אוהבת להאזין לזמר אברהם פריד שר את השיר "תניא". מדובר במוזיקת פופ-חסידי שהוצמדה לטקסט תלמודי שנקרא בהגייה אשכנזית ובתרגום חלקי ליידיש. הלחן הקצבי והמעורר עומד בסתירה חריפה למילים ששוברות את הלב. ולמרות כל אלה, אני אוהבת וממליצה להאזין.

למי אלוהים מתפלל?

החכמים קובעים שאלוהים, ממש כמונו, מתפלל. אלא שתפילתנו לא יכולה להיות תפילתו, שהרי אנו מתפללות אליו, דמות האב הסמכותי שלנו, ולו אין דמות סמכותית להתפלל אליה. בהיעדר ברירה, אלוהים מתפלל אל עצמו. ומה הוא אומר בתפילתו? "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי, וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי, וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת רַחֲמִים, וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ז עמוד א).
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
החכמים שמנסחים את נוסח התפילה האלוהי מבססים את קביעתם על אגדה קדומה: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפנַי ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונִשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני. אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויִגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותִכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו". לפנינו אגדה חידתית ועצובה שבעזרתה ננסה להכיר את אלוהי החכמים.

קבוצת התמיכה של אלוהים

נוסח התפילה של אלוהים נראה כלקוח מקבוצת תמיכה למכורים או מסדנה לשליטה בכעסים. אלוהים מפציר מעצמו לשלוט בעצמו: "שיכבשו רחמיי את כעסי". התפילה האלוהית מלמדת שאיפוק ובוודאי גילויי רחמים דורשים ממנו תעצומות נפש. באופן אינטואיטיבי אלוהינו הוא אל כועס, ומשום כך הוא בונה לעצמו פרקטיקה קבועה, תפילה לאל אלים, שתסייע לו להתגבר על מידותיו הכועסות ולרחם על העולם שהוא ברא ומנהיג. האם אלוהים יכול לברוא עולם שהוא לא מצליח לאהוב? התשובה היא כן. בכל יום אלוהים משתוקק להרע לנו, ובכל יום הוא מנסה להתאפק.
1 צפייה בגלריה
התפרצות וולקנית
התפרצות וולקנית
התפרצות הר געש. החכמים קובעים שהאל שהם מאמינים בו עושה דברים רעים לאנשים טובים
(צילום: Shutterstock)

המידות של אלוהים

המידות, התכונות של אלוהים, מצוינות בתורה בפעם השנייה שבה עולה משה לקבל את לוחות הברית. לקראת הביקור משה פונה לאלוהים בבקשה יומרנית: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". משה נענה באופן חלקי: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (כלומר, לאלוהים יש פנים, אבל אם הוא יראה אותם למשה הוא יצטרך להרוג אותו). ומה יוכל משה לראות? "וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה'". אלוהים מבטיח ומקיים: "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים...". הרשימה של שמות-תכונות האל מוגשת לדורות הבאים ומציגה אל מאוזן, בעל חסד ואמת, השומר טובה לאוהביו ונוקם בבוגדיו.
לעומת זאת, האל התלמודי שמתפלל "שיכבשו רחמיי את כעסי" לא מאוזן. מידותיו הן דין ונקמה, והוא נדרש לכוחות מיוחדים כדי לפעול ברחמים. נדמה שרחמים הם כמעט תכונה חיצונית של אלוהי הדין והכעס, והוא צריך ללמוד להפעיל אותה.

יונה חשב אחרת

גם יונה, הנביא שסירב לסייע בהצלת ממלכת נינווה, סבור שאלוהים לא מאוזן, אלא שלדבריו בעיית האיזון הפוכה. יונה קובל שמידת הרחמים השתלטה על אלוהים: "וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּה ה'... יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". בתיאור המידות האלוהיות, יונה מוחק מידת האמת ומציב במקומה מידת רחמים נוספת: "ניחם על הרעה".

מי אתה, אכתריאל?

אכתריאל, שמבקש מרבי ישמעאל את הברכה, משגע את הפרשנים שמנסים לזהותו. יש הטוענים שזה אחד משמותיו של האל, שכן אין מלבדו בשמיים. ויש הטוענים שהשמיים מלאים יצורים עליונים ואכתריאל הוא מלאך חשוב במיוחד, שהרי ניתנה לו זכות לשבת על הכיסא השמיימי בקודש הקודשים, ביום הכיפורים. שמו של אכתריאל מלמד שהוא זה שמניח את הכתר על ראש האל, ואולי הוא בעצמו הכתר האלוהי.

מי אתה, רבי ישמעאל בן אלישע?

על פי האגדה, ישמעאל הוא כהן גדול חשוב, שכן הוא מכונה על ידי אלוהים-אכתריאל "בני", וזוכה לברך את אלוהים במקום הקדוש ביותר, ביום הקדוש ביותר בשנה, כשהוא נכנס "להקטיר קטורת לפנַי ולפנים". בשעה שהקהילה מצפה לברכת האל ולמחילתו, נוצר היפוך והכהן הגדול מברך את אלוהים. האם ברכת ישמעאל מסייעת לאלוהים להעביר את יום כיפור בשלום?
הגורל צוחק את צחוקו האכזרי. על פי המסורת רבי ישמעאל היה כהן גדול ותלמיד חכם (מיזוג נדיר בין קבוצות עוינות) שהוצא להורג בידי הרומאים לאחר חורבן בית המקדש. אם לא די בכך, בנו ובתו היפהפיים נמכרו לעבדות והשובים שלהם זממו לזווגם כדי להשיג צאצאים יפים במיוחד. ילדיו של ישמעאל הוציאו את נשמתם בבכי.

אין את זה ביותר אכזרי

ישמעאל זכה למפגש אינטימי עם אלוהים. במפגש הזה אלוהים הרכין את ראשו וביקש מישמעאל לברכו. ישמעאל (כמה אירוני נשמע עכשיו שמו) נהג באומץ ראוי לציון. הוא יכול היה להתחנף ולטעון שאלוהים הוא הטוב המוחלט, השלמות, ולכן אינו זקוק לברכות. הוא היה יכול להציע ברכה שכולה מחמאות. אבל ישמעאל משתמש בהזדמנות שניתנה לו ומגיש לאלוהים את מה שאלוהים באמת זקוק לו, ברכת רחמים. אלוהים מנענע בראשו לאות תודה, ומאמץ את הברכה כתפילת קבע. אבל האומץ של ישמעאל וההבנה של אלוהים לא מועילים. אלוהים לא נגמל מכעסיו, וישמעאל בנו האהוב ומשפחתו הופכים קורבנות להתמכרות האלוהית לכעס.

בשביל מה הם עשו את הסיבוב הזה?

לפנינו אגדה משונה שזכתה לפופולריות. מדוע בחרו החכמים להדגיש את בעיית ההתפרצויות של אלוהים? משחר ההיסטוריה, האנושות מתמודדת עם רוע בלתי מוסבר ובוודאי בלתי מוצדק. לפעמים אני שייכת למפלגה של יונה, שבצדק מאשים את האנושות באכזריות של עצמה ומסרב להכניס את אלוהים לאירוע. רוב הצרות בעולם היו נפתרות אילו היינו לוקחות אחריות ולא ממתינות לישועה אלוהית.
אבל חז"ל לא הסתפקו באמת של יונה והתעקשו להתעמת עם פרדוקס האמונה. שהרי אם יש אלוהים (והחכמים מאמינים שיש), ואם הוא דיין יחיד של העולם (גם בזה החכמים מאמינים), אז אין אפשרות לעקוף את ההבנה שהוא לא הגון. מדוע הוא לא ברא אותנו טובות יותר, או למצער, שומר על הטובות מפני הרעות? מדוע הוא לא עצר את השואה או את טבח שבעה באוקטובר? החכמים קובעים שהאל שהם מאמינים בו עושה דברים ממש רעים לאנשים ממש טובים, ואין דרך מונותאיסטית לנצח את המשוואה הזו.
פרופ' רוחמה וייספרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נון
כל שנותר לחכמים הוא להצביע בכאב על האמונה הבלתי-אפשרית שבה הם דבקים. הדורות באים יהפכו את הצהרת הכאב לשיר פופ-חסידי שאי-אפשר להפסיק לזמזם.

לא צריכות לבחור

שבעה באוקטובר עורר את השאלות הרוחניות של שכר ועונש. האם אפשר להאמין באלוהים אחריו? אין לי דרך לענות לעצמי על השאלה הזו. מחז"ל אני לומדת שאין מנוס מלהכיל באותו מרחב רוחני אהבה וזעם, ביקורת ותמימות, תשוקה ואכזבה.
שבת שלום.
Ruhamaweiss1966@gmail.com