התעשייה היהודית
אני עובדת בעסק משפחתי שעובר מדור לדור בתעשייה היהודית העתיקה בעולם, במפעל להוצאת פסוקים מהקשרם. בכל פעם שחברה ב"בית המדרש של הטוקבקים" מלינה עליי שהוצאתי פסוק מהקשרו, אני מדמיינת אותי מושיטה לה יד ושתינו יוצאות לסיור במאה הראשונה לספירה (ואולי אף קודם), שבה הונחו אבני היסוד של מה שיהפוך עם השנים לפעילות היהודית המרגשת, החכמה והפורייה ביותר: הדרשנות.
הוצאת פסוקים מהקשרם זוכה ליחסי ציבור גרועים בעטיים של שני גורמים: האחד הוא הפוליטיקאים שמקלים ראש בתעשייה הזו, ומתייחסים אליה כאל עיר מקלט לאמירות המביכות שלהם. "דבריי הוצאו מהקשרם", הם מאשימים את התקשורת, כאילו שיש הקשר שבו הדברים הרעים שהם אמרו יהיו יפים ונכונים (נסו למשל את הכינוי שהעניק אורן חזן לאילן גילאון, "חצי בן אדם". באיזה הקשר, אורן חזן, הכינוי הזה מוצלח?)
הגורם השני שאחראי להורדת קרנה של מלאכת הוצאת פסוקים מהקשרם הוא הפונדמנטליזם הדתי. פונדמנטליסטים דתיים הם דרשנים נועזים שקשה להתחרות בהם. אלא שהמנוע של הפונדמנטליסטים הוא פחד - ושקרים הם הדלק שלהם, ולכן הם יקפידו לטעון שהחוקים והאמונות שלהם הם פשט דברי התורה, ויטילו את "רפש" ההוצאה מההקשר עלינו, המחדשות והליברליות.
ההקשר החדש
אנחנו מורגלות להפנות ביקורת נגד הוצאת פסוקים מהקשרם ולכן שוכחות להתעניין בעיקר - בהקשר החדש שניתן להם, שהרי אין דרך להוציא פסוק מהקשרו בלי להעניק לו הקשר חדש. לכל משפט חי יש הקשר - ומשפט בלי הקשר הוא משפט שהושלך לאשפה. משפט מת. התבוננות בהקשר חדש שניתן לפסוק ישן היא דרך נפלאה להכיר את הדרשנית ואת התרבות שבתוכה היא חיה.
סוגיות חיים
בשלוש-עשרה השנים האחרונות אני שותפה ליצירה יהודית-ישראלית מרתקת. יצירה שבה חוויית החיים החד-פעמית של הלומדות והלומדים, מציעה הקשר לפסוקי התנ"ך ולאגדות חז"ל. באותה מידה ממש, המקורות היהודיים משמשים כשפה חדשה לסיפורי חיים שהוצאו מהקשרם היומיומי ונכנסו אל "ההיכל הדרשני".
במשך שנה שלמה נפגשת חבורה קטנה ומשובחת למקצועות היהדות - פסיכולוגים ופסיכולוגיות, מורות ומורים, רבניות ורבנים. כולן יושבות יחד וטוות יריעות של קשר בין סיפורי העבר לחוויות החיים שלנו.
שנת שמיטה בפתח
שנת שמיטה חדשה ניצבת בפתח, והפסוקים הבאים מתוך פרשת השבוע "ראה", עוסקים בשמיטת כספים, שהיא אחת מסוגי השמיטות המקראיות (ושמאוחר יותר אוחדו לחוק אחד כללי שזכה לתואר "שנת שמיטה"):
"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ. אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ".
בפסקה אחת לא ארוכה, התורה מתארת שלוש התחייבויות אלוהיות ביחס לעניים בקהילה: "לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" / "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" / "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ".
כשהעוני הופך לכלי משחק במגרש הדתי
העובדה שאין חברה אנושית בלי עוני מחפיר היא חרפה. תפוח האדמה הלוהט ששמו "אחריות למיגור העוני" נזרק מצד לצד במגרש הדתי; עוני הוא דוגמא נהדרת ולכן עצובה למצוקה שניתן היה למגר מהעולם. אבל אנחנו מעדיפות להתבונן בעניות ולהתפלפל על אחריות אנושית מול אחריות אלוהית. אנחנו מעדיפות לראות בעוני אתגר דתי מרגש - ולא בעיה פתירה. אני לא נביאה ולא מבינה בכלכלה, אבל אני לא זקוקה לשני הכישורים האלה בשביל להבין שעוני הוא פשע שכל צד במשוואה הדתית יכול לסיים בכוחות עצמו.
הסתירה בפסוקי חוק השמיטה מבטאת את המתח וגם את היחס הציני לעניים: מצד אחד, אלוהים רוצה לעודד אותנו ולכן מבטיח שאם נתנהג בנדיבות העוני ימוגר. מצד שני, הוא רוצה שנמשיך להיות צייתנים ולקיים את חוקי הצדקה, ולכן מספר לנו שלעולם לא ימוגר העוני.
פסוקים יתומים
שמיטת החובות, האידיליה האנושית שעליה מצווה התורה, לא החזיקה מעמד - והלל אף ניסח חוק עוקף שמיטה ששמו "פרוזבול", והוא מאפשר לגבות חובות למרות שנת השמיטה. אבל לא על התרגיל הדרשני (המוצדק) של הלל אני רוצה לכתוב, אלא על יתמותם של פסוקי פרשת השבוע. לפני למעלה מאלפיים שנה תיקן הלל את תקנת הפרוזבול, ופסוקי הפרשה המתייחסים לשמיטת החובות נותרו לכאורה נידחים; אין צורך לקרוא אותם ואין צורך לדרוש אותם, שהרי הפרוזבול הותיר אותם כחפץ שאין לו דורש.
קסם ושמו סוגיות חיים
כאן, בנקודה העצובה של היתמות, מתרחש הקסם הדרשני, המפגש בין הסוגייה לחיים. פסוקים נידחים ימצאו נפשות שמחפשות פשר לחייהן, והם יתאחדו לרגע אחד של הענקת משמעות הדדית. למזלנו, רגע אחד שכזה הונצח בתלמוד. שני חכמים, חברים טובים, חיו בארץ ישראל במאה השנייה לספירה ולשניהם היה עתיד למדני מבטיח; רבי יוחנן ואילפא. לימים, רבי יוחנן יהיה לאחד מחשובי חכמי התלמוד בכל הדורות, ואילפא יעלם כמעט לחלוטין מהספרות שלנו.
התלמוד בוחר להנציח בין דפיו את הרגע שבו נפרדות דרכיהם של החברים הצעירים: "אילפא ורבי יוחנן היו לומדים תורה וחיו בדוחק. אמרו, נקום ונלך ונעשה עסק ונקיים בעצמנו את הפסוק: 'אפס כי לא יהיה בך אביון'. הלכו, ישבו תחת קיר רעוע ואכלו לחם.
"באו שני מלאכי השרת. שמע רבי יוחנן שאמר מלאך אחד לחברו, נשליך עליהם את הקיר הזה ונהרוג אותם, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. אמר לו המלאך האחר, הנח להם שיש בהם אחד שקיימת לו השעה. רבי יוחנן שמע. אילפא לא שמע. אמר לו רבי יוחנן לאילפא, האם שמע אדוני דבר? אמר לו, לא. אמר, מזה שאני שמעתי ואילפא לא שמע, יש ללמוד שלי קיימת השעה. אמר לו רבי יוחנן, אחזור ואקיים בנפשי, 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ'. רבי יוחנן חזר. אילפא לא חזר".
אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה
פסוקי העוני המיותמים של חוק שמיטת כספים, הופכים לפסוקי הנפש של אילפא ורבי יוחנן, שני תלמידי חכמים עניים שיוצאים מבית המדרש לחיי מסחר, תוך שהם לוקחים על עצמם את האחריות שאלוהים וגם הקהילה שמטו: "לא יהיה בך אביון". המילה "בך" שמכוונת בפסוק המקורי לקולקטיב, לעם ישראל, הופכת באגדה למסמנת של הבדידות שבה חיים העניים, והפסוק נודד מהאחריות הקהילתית לחוויה הפרטית.
שיחה משועשעת של שני מלאכים שמתלבטים אם להרוג את אילפא ורבי יוחנן, גורמת לרבי יוחנן להתחרט ולחזור לבית המדרש. כשהוא מחשב מסלול חיים מחדש, שב רבי יוחנן ונעזר בפסוק השמיטה. הפעם בפסוק ההפוך, זה המבטיח את מה שרבי יוחנן הולך לבצע. "לא יחדל אביון", אומר רבי יוחנן ומקבל - על עצמו ללמוד תורה בעוני.
שני פסוקים עזובים שעוסקים באנשים עניים ועזובים, הפכו למפת הנפש של שני חכמים עזובים. הפסוקים היו ל"חפץ המעבר הווינקוטיאני" שאותו לקחו עמם החכמים בצאתם מבית המדרש, ובעזרתו הרגישו פחות מיותמים. קשה להסביר את כוחם של פסוקים עתיקים להרוות נפש מבוהלת - וקל לחוות זאת.
ה"פשט" הוא משטח העבודה
הוצאת פסוקים מהקשרם היא לא רק מלאכה מענגת, לפעמים היא עוגן בים סוער. לא אחת אני פוגשת דמעות של נחמה בעיני תלמידה שמצאה קול בפסוקי המקרא, ואני לומדת שהפסוק הפך עבורה לקרש הצלה בתוך ים של בדידות ואי הבנה. "בשביל זה אנחנו כאן", לוחשים לה הפסוקים. "לא באנו לעולם (רק) בשביל לתחזק חוקים שאין להם דורשת. נעים להכיר, תשתמשי בנו כשזה עוזר לך".
אי אפשר להוציא פסוקים מהקשרם בלי להכיר את ההקשר. הדרשנית משולה לאצנית, וכמוה היא חייבת להכיר את המשטח שעליו היא רצה. בשביל לכעוס, לבעוט, לבכות ולהיתמך בתרבות שלי, אני חייבת להכיר את האיכויות שלה ואת ההקשרים שבהם היא נוצרה, אבל התמכרות לפשט לא תוביל אותנו להישגים בעלי ערך.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר טענה דליה אפרת שאני נפלתי "בפח של התעמולה הזכרית השקרית (בת דורות אמנם) כי "זכר' מקורו ב'זיכרון'... 'זכר', רוחמה, בא משורש ז.ק.ר 'זכר' הוא מה שמזדקר... כך אומר ההיגיון הלשוני, וכך הגיון הפסוק המקראי".
תודה לך דליה יקרה על ההצעה המעניינת. אני לא בלשנית ובכל זאת מהרהרת באפשרות ש"זכר" ו"זקר" אינם רחוקים במשמעות, שכן הם מדברים על מה שבולט ועל מה שמותיר רושם, בניגוד למה שנקוב, בולעני ומעלים.
שמחתי שהשארתי את הדוא"ל שלי וכך זכיתי בהסבר המפורט של דליה. אם אתן רוצות להגיב בפרטי (וגם אתם), או לשמוע פרטים על סוגיות חיים, פנו אליי: rweiss@huc.edu
שבת שלום!
