במהלך הקיץ, כשיהודים וישראלים ברחבי העולם צפו במטחי הטילים שנורו על תל אביב, חשו צעירים אמריקנים רבים – ואני בתוכם – כי מלחמה נוספת מתבשלת, נגד עצם הלגיטימיות לקיומה של ישראל. על בשרי חשתי את זה: קראו לי "נאצית", "לא לגיטימית", "עכברוש"; נשלחו אליי אינספור איומי מוות רק על בסיס הלאום שלי.
עוד לפני מבצע "שומר החומות" גברה האנטישמיות ברשת, ושנאת זרים שכוונה נגד ישראלים הייתה נפוצה מאוד. המפגש הראשון שלי עם שנאת זרים אנטי-ישראלית התרחש באחד הימים הראשונים שהעברתי באוניברסיטה האמריקנית (The American University), בוושינגטון הבירה. ישבתי בחדר המשותף לכל דיירי הקומה של המעונות שלי, ושוחחתי עם סטודנטים אחרים. כל אחד סיפר מאיפה בא. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שרוב חבריי היו לא יהודים.
- האתיופים ש"תופסים טרמפ" על מחנות הממתינים/ עו"ד ד"ר יונה שרקי
הצגתי את עצמי, ומישהו שאל אותי מאיפה אני, כי השם שלי נשמע זר. כשציינתי שאני ישראלית, הוא הביט בעיניי וקרא לי "תומכת אפרטהייד" ו"כובשת לבנה". הייתי בהלם. לא הבנתי איך מישהו יכול לכנות מישהו שזה עתה פגש בכינויים כל כך בוטים ופוגעניים.
אנטישמיות שרואים מכאן, לא רואים משם
לגדול כישראלית-אמריקנית פירושו להיות רגל אחת בכל קהילה: מצד אחד, מוקפת בהורים ובחברי משפחה ישראלים, בסביבה דוברת עברית – ובמקביל להיות מעורבת בחיי היהודים האמריקנים ולהסביר לכל קהילה מה מרגישה השנייה. חיי התנהלו כמתווכת בין הקהילה הישראלית לזו היהודית אמריקנית.
בניגוד לרוב יהודי ארה"ב, גדלתי על הסיפורים על אודות סבי שנלחם במלחמות ישראל, שירות הוריי בצה"ל – והחוויה האישית שלי ממבצע צוק איתן, כאשר טילים נורו לעבר תל אביב שבה גרתי אז, והיה גם זיכרון טראומטי מפיגוע שביצע מחבל מתאבד באוטובוס ממש מאחורי בית הספר שלי, באמצע יום לימודים שגרתי. אלה עזרו לי להסביר את הנרטיב הישראלי ליהודים אמריקנים.
אחד הפערים הגדולים ביותר שאני רואה בין הקהילה היהודית בארה"ב לישראלים שחיים בישראל הוא בהבנה מהי אנטישמיות וכיצד היא נראית. בשנת 2022 מתחלקת האנטישמיות בארצות הברית לשלוש קטגוריות: שנאת זרים ממוקדת כלפי ישראלים, אנטישמיות במסווה של "ביקורת על ישראל", ואנטישמיות בצורתה ההיסטורית, הישנה.
מייצג את הרוע המוחלט, רק כי הוא יהודי
שנאת זרים נגד ישראלים היא כבר לא משהו מוסתר – היא מוצגת במלוא כיעורה במדיה החברתית, בקמפוסים, באוניברסיטאות ובאינטראקציות יומיומיות. אמרו לי שיש לי פרצוף "ישראלי מדי", כינו אותי "פולשת זרה" ברשתות החברתיות – ופרופ' ששמע את שמי ביום הראשון ללימודים, לעג לי.
השנאה הזאת לא מתרחשת בחלל ריק – היא נובעת מתופעה גדולה יותר, שבה האנטישמיות מחופשת לביקורת על ישראל. העברת ביקורת על הממשלה ועל מדיניותה היא דבר שבשגרה עבור ישראלים, אבל בקמפוסים של האוניברסיטאות בארה"ב, הופכות הביקורות הללו לקריאה להשמדתה של המדינה היהודית, לצד הטלת האחריות של מדיניות ממשלת ישראל על יהודי ארה"ב, ואפילו פנייה ליהודים אמריקנים (גם כאלה שאין להם כל זיקה לישראל) בשאלה כמה פלסטינים הם הרגו. ארגוני סטודנטים בקמפוסים ברחבי ארצות הברית מדווחים כי הדרת סטודנטים ציונים מקבוצות תמיכה, מהווה ביקורת לגיטימית על ממשלה זרה (ממשלת ישראל).
במקביל לעלייה באנטישמיות המחופשת לאנטי-ציונות, האנטישמיות ההיסטורית לא נעלמה, והיא מופיעה בדמות אינספור צלבי קרס המצוירים בקמפוסים ברחבי ארצות הברית, כולל בקמפוס שבו אני לומדת. באוניברסיטאות ברחבי העולם מתמודדים סטודנטים עם הצדעות נאציות ("הייל היטלר"), פרופסורים המנסים להגן על היטלר, וסטודנטים שממעיטים במשמעות השואה. אינספור סיפורים דומים שמעתי מסטודנטים יהודים שעברו חרם, שהוצגו כמפלצות אדם וכמי שנושאים באחריות על המדיניות הישראלית בגלל זהותם היהודית.
כשגרתי בישראל, חשבתי שהאנטישמיות כבר לא קיימת. האם לא למדנו כלום מהשואה? לא למדנו כלום מההיסטוריה? התשובה היא שלא. האנטישמיות ממשיכה להתפשט כמגפה בקמפוסים האמריקניים, בעוד מנהלי האוניברסיטאות מביטים לכיוון השני בתקווה שהתופעה תיעלם מעצמה. בשנת 2022, ההיסטוריה שוב חוזרת על עצמה.
- הכותבת פעילה בארגון Jewish on Campus – עמותה למלחמה באנטישמיות בקמפוסים
