אתמול (יום ד'), עם אישורו של "חוק הכותל" בקריאה טרומית בכנסת ישראל, אנו ניצבים בפני רגע היסטורי שחורג מהמחלוקת הפוליטית המיידית. בעוד הכותרות עוסקות במאבקי דת ומדינה ובסמכויות הרבנות הראשית, מתחת לפני השטח - תרתי משמע - מתחוללת דרמה הנוגעת לליבת קיומנו התרבותי וההיסטורי: הצלת הגן הארכאולוגי הקדום של ירושלים ומפולת אבני הכותל המרגשת שבמרכזו.
הפיקדון ההיסטורי שבסכנה
הגן הארכאולוגי שלמרגלות קשת רובינסון אינו סתם עוד "אתר עתיקות". זהו המקום היחיד בעולם שבו ניתן לגעת במו ידינו בעדות הדרמטית ביותר לחורבן הבית השני. מפולות האבנים ההרודיאניות העצומות, שהופלו על ידי הלגיון העשירי הרומי אל הרחוב המרוצף, הן "גולת הכותרת של המחקר הארכאולוגי בדורות האחרונים", כפי שהגדיר זאת ד"ר יובל ברוך, הארכאולוג הראשי של רשות העתיקות בירושלים.
1 צפייה בגלריה
קשת רובינסון ולידה רחבת עזרת ישראל בגן הארכאולוגי - מרכז דוידסון
(צילום: ארכיון החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי)
במשך שנים עמדתה המקצועית של רשות העתיקות הייתה סלע איתן של התנגדות לכל פגיעה באתר. מנהליה המנוחים, אמיר דרורי ושוקה דורפמן ז"ל, עמדו בפרץ והצהירו בכל פורום אפשרי: "הגן הארכאולוגי חייב להישאר פתוח לציבור כאתר מורשת, ולא להפוך לאזור תפילה סגור". הם הבינו את מה שנדמה כי נשכח לאחרונה: האתר הזה הוא נכס לאומי ותרבותי בעל חשיבות כלל -עולמית.
אולם בשנים האחרונות חזינו בשינוי מגמה מטריד, מעין "פליק-פלאק" מקצועי שמעורר יותר מתהיות קשות. רשות העתיקות, שאמורה להיות שומרת הסף של נכסי המורשת, הפכה ממתנגדת חריפה לקבלן ביצוע השוקל "שיקולי איזון". פתאום, הארכאולוגיה "אינה מדע מדויק", וערכי שימור יסודיים נסוגים מפני תכתיבים פוליטיים.
חוק הכותל: מגן על המורשת או כלי פוליטי?
במציאות שנוצרה ב-2026, בעקבות פסיקת בג"ץ שהורה על הנגשה פיזית מואצת של הרחבה הדרומית, נדחק הגן הארכאולוגי לפינה. התוכניות ה"גרנדיוזיות" להקמת רחבות תפילה על גבי מפולות האבנים, תוך שימוש במשטחי זכוכית וכיסוי העדויות ההיסטוריות, מהוות "הפקעה דה-פקטו" של האתר.
כאן נכנס לתמונה "חוק הכותל". על אף הביקורת הציבורית, ייתכן כי דווקא החוק החדש, המעניק סמכות בלעדית לרבנות הראשית על כלל מתחם הכותל, עשוי להוות בלם בלתי צפוי להרס הגן הארכאולוגי. שימוש באבנים אלו, "יהלומים בכתר ההיסטוריה" כמצע לדריכה, גם אם מבעד לזכוכית עבה ושקופה, פוגעים בערכי מורשת ושימור המקובלים בעולם הנאור. אם חוק הכותל יחזיר את הריבונות הדתית לידי מי שרואים באבנים אלו "קודש קודשים תרבותי והיסטורי" ולא "חומר גלם אדריכלי", עשויה להימנע הבנייה המאסיבית המתוכננת בלב הגן הקדום.
עו"ד גלעד קורינאלדיצילום: מלכה יום טובהגן הארכאולוגי הוא אתר בעל אופי כפול: אתר מורשת היסטורי (Heritage Site) ואתר מקודש (Holy Site). על פי אמנות בינלאומיות כמו "אמנת פארו" ו"אמנת גרנדה", שעליהן חתומה ישראל, חובה עלינו לשמר את שלמותו של האתר ואת ערכיו הארכאולוגים וההיסטוריים ללא פגיעה.
כיסוי האבנים בלוחות זכוכית וחניקת העדות ההיסטורית הם חטא למחקר וחטא למורשת. כפי שכתבה ונלחמה ד"ר איילת מזר ז"ל במאבקה האחרון: "מדובר במורשת יהודית מהמעלה הראשונה שיש לשמרה בכל משמר".
האם חוק הכותל יעצור את הטרקטורים המשפטיים של "הנגשת בג"ץ" מלרמוס את שרידי החורבן? ימים יגידו. אך דבר אחד ברור: רשות העתיקות חייבת לחזור לתפקידה המקורי כנאמן הציבור, ולא כקבלן ביצוע של פשרות פוליטיות המקריבות את העבר על מזבח ההווה.
עו"ד גלעד קורינאלדי, מומחה להגנת נכסי תרבות ומורשת
