בפסח יהיה אהוד בנאי כבר בן 74, ואולי דווקא מפני שהוא בעיצומו של העשור השמיני לחייו, הוא בחר להוציא בחודשים האחרונים את האלבום "הצליל השמיני", שבו הוא חוזר אל כמה משיריו הקנוניים.
אבל "השמיני" אינו מתקשר רק לגילו של הזמר והיוצר האהוב. בנאי הלך בעקבות רבי ישראל טאוב, האדמו"ר הראשון של חסידות מודז'יץ, שראה ב"צליל השמיני" (או "התו השמיני") ביטוי למה שנמצא מעל לתפיסה ולהשגה שלנו. מעל לשבעת צלילי היסוד של המוזיקה (דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי) ומעבר לשבעת ימי השבוע. בנאי מתאר את זה כתודעה גבוהה של האדם, שבה "מעגלי הקליטה שלו את הזמן והמרחב מתרחבים". הצליל השמיני הוא זה שמעבר לזמן ולמקום. מעין "שיר עליון", בלשון פירושו של רבי אברהם אבן עזרא לספר תהילים.
בכלל, נדמה כי המסע של בנאי, שפרץ אי אז בשנות השמונים, נע כל העת בין מציאות לדמיון, בין קודש לחול, בין הפיזי למטאפיזי. מלבד מסעותיו הרבים והבלתי-שגרתיים, שבהם הוא מצא את עצמו מנגן בגיטרה בתחנות רכבת שכוחות אל באירופה או מנסה למכור פוסטרים בין כפרים בהולנד, גם הטקסטים שלו לוקחים אותנו למסע חוצה גבולות ודמיון – בין "אסדר לִסעודתא" מהבית הישן של אביו ברחוב האגס, ל"משורר וילד" המקיים דיאלוג עם המשורר היהודי-אמריקני אלן גינסברג; מהריחוף עם אהובתו מול קני רובים, בין עצב למצוקה, בשיר "החיזיון לפרנצ'סקו גויא", ועד להליכה ארבעת החכמים בעולמות המסתוריים של הפרדס ב"מעשה בארבעה".
מה יש בשירים של בנאי, המוכרים יותר או פחות, שחוצה מגזרים, מגדרים ודמיון? תשובה אפשרית אני מוצא באחד השירים המרכזיים באלבום החדש שלו: "עטוף ברחמים". מתברר כי שמו המקורי של השיר האהוב, המוכר מהביצוע של ריטה בלחן של רמי קלינשטיין, היה בכלל "אולטרסאונד". הסיפור מאחוריו חוזר 46 שנים אחורה.
(הביצוע של אהוד בנאי ל"עטוף ברחמים")
בנאי, שעבד בקבלנות בניכוש עשבים בחצר בית כנסת, שמע דרשה של הרב אברהם חפוטא שעסקה בסיפור התלמודי על התינוק שרואה מקצה העולם ועד סופו, ולומד תורה עד שהוא יוצא מהרחם. לפי האגדה המופיעה בתלמוד הבבלי, כאשר התינוק נולד, סוטר לו המלאך על פיו והוא שוכח את תלמודו. או בלשנו של בנאי: "הוא נוחת נחיתה קשה ממצב של תודעה עליונה אל המציאות של העולם הזה, על כל בעיותיו וכאביו, והוא מתחיל לבכות".
חלפו מספר שנים, בנאי נשא אישה, ובהיריון הראשון ביקר איתה בבדיקת אולטרסאונד. הממצאים שנראו בבדיקה, לצד הדרשה ההיא של הרב, הולידו את מילות השיר.
אור כחול כהה
זה עוטף אותך ברחמים
צף אתה הוזה
מרחף בעולמות גבוהים
אתה אולי יודע הכול
ורואה את הסודות גלויים
(...)
בסוף אתה תצא לעולם
ומיד אתה תרגיש כאב
אור חזק יכה בפנים
אעטוף אותך ברחמים.
(אהוד בנאי מספר איך נולד השיר "עטוף ברחמים")
(קטע מהאלבום "הצליל השמיני". מתאר מצב של תודעה גבוהה)
בנאי מתאר נחיתה. הוא מתאר את האחיזה בעולם שמעבר לטבע, מול ההכרה שבסוף אנחנו פה. אנחנו, מאמינים ולא מאמינים, חיים עם תודעות רוחניות ופסיכולוגיות שכוללות גם לא מעט הדחקות ופחדים, מחשבות הזויות, שאיפות נשגבות וחלומות אוטופיים, אבל בסוף אנחנו ממשיכים לחיות פה. אולי לצידם, אולי מולם ואולי נגדם. אנחנו לא יכולים להתעלם מהם, אבל אנחנו גם נוחתים בסוף אל המציאות היומיומית שלנו.
העולם הזה הוא פרוזדור
"אחרי מותנו בבית העלמין של חולון", שר בנאי למילותיו של פנחס שדה בשיר מתוך האלבום "עוד מעט", "נשב את ואני אל החלון, איזה אושר יהיה זה נשב דומם כך (...) שנות אור של אחר צהריים אינסופי / נצחים באים נצחים חולפים / נחל השאול שחור ירקרק לאט / בכל מלוא היקום אני ואת".
(אהוד בנאי שר את מילותיו של פנחס שדה)
אהוד בנאי
(צילום: אלעד גרשגורן)
כולנו נמות בסוף, בואו נודה בכך, אבל מה יקרה אחר כך? לאן תלך האהבה שלנו, ומה הסיכוי שהיא תתעורר גם בבית העלמין של חולון? ואולי הגיע הזמן לנחות ולהבין שכדאי לאהוב עכשיו, כל עוד אפשר?
בגלגול אחר הייתי צפרדע
לנסיכה שנסעה מתגעגע
מה בעצם קרה עד היום לא יודע
לפעמים זה חוזר, וחומק ונוגע
(...)
בגלגול אחר, (לא הכול אני זוכר),
הייתי מישהו אחר, משהו אחר
שמאלני ימני ודו מיני
איש פשוט ואלמוני
הביטלס עברו בצוללת צהובה
אמרו לי: כל מה שאתה צריך זה אהבה.
("בגלגול אחר" – מתוך האלבום "השלישי")
איפה נמצא בנאי כעת, בעולם משפחת הצפרדעיים או בהופעה על הבמה בזאפה? הוא שמאלני, ימני ודו-מיני, או בכלל גבאי בבית הכנסת הקטן והאשכנזי שלו בגבעתיים שאוהב לאכול הרינג? את הפתרון אולי אפשר לאתר באחד מהלהיטים הגדולים באלבום הראשון שלו, אהוד בנאי והפליטים – "זמנך עבר": "אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב, זאת לא המסיבה שלנו, אתה מקשיב? אני מקשיב, אמרתי לו, וזה באמת שיר לא מוכר. נכון מאוד, אמר לי וקסמן – זמנך עבר".
בסופו של דבר, אנחנו אורחים לרגע, אולי כמטפורה לעולם הזה שהוא פרוזדור – כלשון המשנה – לעולם הבא. נחתנו פה במסיבת פורים, בטיול שנתי או בכל אירוע אחר בבית הספר התיכון. וקסמן, רוזמן ופיקסמן ביקשו מאיתנו להתעורר כי זמננו עבר, אבל אם הייתה אפשרות היינו אומרים להם: יכול להיות שזמננו עבר, אבל אנחנו באמצע המסיבה עכשיו, וגם הטיול השנתי עדיין לא נגמר. תנו לנו להפיק את המרב ממה שיש.
יותר מארבעה ממדים
בשירו "שעה של מסתורין", מספר בנאי על יצחק שן זהב, שהיה מפקד של יחידה מובחרת. השמועות המעניינות על יצחק מספרות שהוא היה יועץ למחתרת בטהיטי, שזה בסך הכול לגיטימי, אבל אז מתברר שהשמועות נהפכו אט-אט למוזרות:
ראו אותו באבו דאבי במסווה של איש סוכנות
מתאסלם עם נוצרייה בהשגחת הרבנות.
("שעה של מסתורין", שבו שר בנאי על יצחק שן זהב)
השיר מתאר איך שן זהב ושותפו שמואל מתכננים פעולה מסוכנת: "מעורבים בעסק כבר יותר מארבעה ממדים / מדובר במבצע נועז נגד כל חוקי הזמן". במבצע מעורבת גם נערה צנועה בשם רבקה גור-אריה, אבל מה שחשוב הוא גורלם של השניים, שנשאר לוט בערפל:
שן זהב ושמואל עד היום לא חזרו
ב-CNN דווח על חור שחור במקום שהם קפצו
אומרים שהם גברו על כוחות הכובד והמשיכה
ראו אותם בו זמנית בטקסס בבת ים ובחיפה...
והנה סיפור אחר, שמעוגן בספרות חז"ל: חוני המעגל התקשה בפירוש הפסוק המפורסם מתהילים, "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" – וכי אפשר "לחלום" במשך שבעים שנים (זמן גלות בבל)? הגמרא מספרת שחוני ראה אדם נוטע עץ חרובים, ואז נרדם לשבעים שנה. כשהתעורר פגש אדם המלקט חרובים מהעץ. מי אתה? שאל חוני. הצעיר ענה שהוא נכדו של האיש שנטע את העץ. פנה חוני לבית המדרש, הראה את כוחו בתלמוד וסיפר לחכמים שהוא חוני המעגל. הם, כמובן, לא האמינו. חוני חש בודד והתפלל למוות, ואלוהים נתן לו את מבוקשו.
(הקליפ לשיר "זמנך עבר")
("ערב יום העצמאות", משיריו המאוחרים של אהוד בנאי. שופע הומור עצמי)
מה מסתתר בשנתו הארוכה והעמוקה של חוני? בטקסט שהתפרסם באתר הרשמי שלו, כתב אהוד בנאי שלהבנתו חוני ''שאף להרחיב את מעגלי הקליטה שלו ביחס לזמן ולמרחב"; הוא חלם "לשיר שיר חדש, להרחיב את מעגל הצלילים והזמן. הוא רצה את תודעת שיבת ציון עכשיו".
באגדת חז"ל מגלה חוני כי אומנם סיפקו לו מהשמיים את הרחבת מעגלי התודעה המופלאים הללו, אלא שהוא נותר היחיד בעולם שזכה להם – ובהיעדר חבר הפך מותו לטוב מחייו. אנחנו חיים כל העת לצד אותם מעגלי תודעה לא גלויים, מודעים לקיומם אך לבסוף נהדפים אל קרקע המציאות, שבה אנחנו בני אדם "רגילים". אם נהפוך ליצחק שן זהב, או להבדיל לחוני המעגל, לא נשרוד. לא נוכל לחוות את העולם הזה, שהוא עולם ההווה. די לנו שנהרהר על קיומו של העולם האחר, וגם למחשבות האלה יש השפעה בלתי פוסקת על חיינו.
(אצל אהוד בנאי ברוקלין יכולה להיות של קודש ושל חול, בעת ובעונה אחת)
הצעידה בין העולמות והתובנה שחיי העולם הזה נחווים לצד מעגלי התודעה העל-זמניים משפיעה אפילו על הדומם: זו הסיבה שבשירו של אהוד בנאי ברוקלין יכולה להיות "ברוקלין של קודש ברוקלין של חול", בעת ובעונה אחת, ובהמשך השיר ברוקלין אומרת: "אבא לא מת / הוא רק ישן קצת בעולם האמת / הוא יחזור בגדול ובפיו שיר הלל / והוא יעיף את ברוקלין עד לארץ ישראל".
בנאי מוצא זאת אפילו בקולה של האדמה, בשיר "אנחת האדמה":
קריאתה של העיר המיית האוקיינוס
קול מים רבים וקולות מלחמה
מתמזגים להמיה אחת
אנחת האדמה
יבבת התינוק שנפלט מהשקט
ואנחת הזקן שאל השקט הולך
יללת התן צפירת הרכבת
הם כולם שביל אחד מתמשך...
אהוד בנאי ממשיך לנסוע ומאתגר אותנו מול הגבולות שבנינו לעצמנו. באחד משיריו המאוחרים, "ערב יום העצמאות", הוא מספר: "פעילים זועמים מניפים אגרופים צועקים לעברי: זמנך עבר! ואני לא יודע אם הם מבקשים את השיר או שאולי הם רוצים שאני אפסיק ואלך". אני מרשה לעצמי לענות על תהייתו ולומר שהם לא סבורים שזמנו עבר, והם בוודאי לא רוצים שהוא יפסיק וילך. הם דווקא רוצים שהוא ישוב אליהם, ביום או בלילה, וינגן להם שיר געגועים. גם אנחנו.
